אגרוף לחיים / מאת דנה רדא

סיפור קצר שישבור לכם כמה תבניות!

היי! כיף שאתם כאן! אם זו פעם ראשונה שלכם באתר, ממליצה להיכנס לפוסט הזה שעושה סדר ברצף הקריאה באתר.

קריאה מהנה!

כבכל ערב, התכוננו אודי ונועה לטקס העלייה למיטה הקבוע שלהם.

אודי נשף מהבל פיו על זגוגיות המשקפיים שלו, וניגב אותן במטלית שהונחה דרך קבע בפינה השמאלית של שידת הלילה שלו. לאחר מכן מתח את זרועותיו המשולבות מעל ראשו – שלוש פעמים בדיוק לצד ימין, ושלוש פעמים בדיוק לצד שמאל. לבסוף הסיר את חולצת הטריקו שלבש, קיפל אותה במיומנות שהייתה מעוררת קנאה בקרב מוכרת מנוסה בחנות בגדים, והניח אותה על השידה בפינה הימנית. לאחר מכן העביר את שתי ידיו על שערו הצהבהב המקליש, כמו כדי לוודא שהשערות (או לפחות חלק מהן) עדיין על ראשו. בתנועות ישרות ומדויקות חילץ את כפות רגליו מהכפכפים, הניף את שתי רגליו אל המיטה ונשכב על גבו (בקו ישר כפלס).

בינתיים, בצד השני של המיטה, דקדקה גם נועה זוגתו בפרטי הטקס שלה: מרחה קרם לחות על פניה בעיגולים קטנים מדודים (כמובן שעליה להתחיל בעין הימנית ולסיים בשמאלית), הברישה את שערה החום הבהיר כאשר היא יושבת בגו זקוף ומרחה מעט קרם גוף על צווארה ופלג גופה העליון. לאחר מכן היא הסירה את החלוק שלבשה וקיפלה אותו. היא תמיד חשבה שמטופש לקפל חלוק, הגיוני הרבה יותר לתלות אותו איפשהו. אבל אודי אוהב סדר, לכן היא משתדלת בכל ערב לקפל את החלוק ולהניח אותו על השידה בדומה למה שאודי עושה בצד שלו. הקיפול שלה תמיד מרושל, והיא תמיד מקווה שאודי לא יבחין בשולי החלוק שלה גולשים מטה מהשידה.

כאשר שכבו שניהם על הגב ובהו בתקרה, דיברה נועה.

"אתה זוכר שמחר בערב נלך להורים שלי?"

"בוודאי."

"מי יספר להם? אתה או אני?"

"נספר ביחד, אני חושב. לא?"

"נספר ביחד," חייכה.

"נונוש שלי."

"אודוש שלי."

ידו של אודי נשלחה אל מנורת הלילה שלצדו וכיבתה אותה. לאחר מכן נשלחו ידיו אל נועה, וגיששו אחר קימורי גופה באותן תנועות מדויקות ומדודות.

לאחר זמן מה שקע אודי בשינה עמוקה ונעימה. נועה הייתה ערה, תוהה מה צופן להם עתידם. הכל היה כל כך… מדויק. כל כך ישר, כל כך מסודר בקווים. היא הרהרה האם תמיד היא תצטרך לקפל את החלוק שלה.

"איי!!!"

נועה לא הבינה בהתחלה מה קורה. גם היא וגם אודי קפצו מהמיטה וצעקו. היא לא הייתה בטוחה, אבל נדמה היה לה שהיא זו שצעקה ראשונה.

רגע אחד היא ישנה, וברגע הבא היא כבר הייתה ערה, כאשר בפניה תחושת כאב שאין דומה לה. לו הייתה רכבת דוהרת מתנגשת בפניה, זה היה כואב פחות.  

העיניים שלה היו כמו שני תופי ענק שהולמים בתוך ראשה, במיוחד העין הימנית. למעשה, היא בקושי הצליחה לפקוח אותה.

ביד רועדת היא הדליקה את מנורת הלילה שעל השידה שלה.

"אלוהים אדירים," זה היה קולו המזועזע של אודי, שהביט בפניה.

"מה?" היא שאלה בהיסטריה. "מה קרה?"

"מי עשה לך את זה?!"

"עשה לי מה?!" היא פתחה את המגירה בשידה שלה וחיפשה את המראה הקטנה שזכרה ששמורה שם. כאשר ראתה את פניה פלטה צווחה קטנה. העין הימנית שלה עוטרה בחבורה גדולה ואדומה. בדיוק כמו בסרטים.

"מה זה?! מה קרה לפנים שלי?"

אודי קם מהמיטה במהירות, שוכח מהתנועות הישרות הרגילות שלו. נדמה היה שגפיו הארוכים משתוללים לכל הכיוונים. רגליו הסתבכו בכפכפים וזרועותיו הונפו סביבו בתנועות מעגליות כאשר הרכיב את משקפיו.

"יש פה גנב! תהיי בשקט!" נהם לעברה אודי. עיניו הכחולות התרוצצו בארובותיהן.

"גנב? מה פתאום. איך יכול להיות?"

"ששש!"

אודי חיפש אחר משהו שבו יוכל להשתמש כדי להגן על עצמו במידת הצורך. כל מה שהוא מצא זה את מייבש השיער של נועה שהיה בתוך ארון הבגדים.

"שלא תהרוס לי אותו, אתה שומע?"

"נועה, יש פה גנב! תהיי בשקט!"

אודי יצא על בהונותיו למסדרון. נועה שמעה אותו משוטט ברחבי הבית במשך מספר דקות, מדליק אורות, בודק חלונות, תריסים ודלתות.

לבסוף חזר לחדר השינה עם המייבש בידו הימנית כמו אקדח שלוף. בידו השמאלית גירד את פדחתו.

"אני לא מבין את זה. אין פה אף אחד, ואף אחד גם לא נכנס. אז מי הרביץ לך?"

לרגע השתררה שתיקה בחדר. אט אט הצטלבו המבטים של שניהם, או לפחות חצי מבט של נועה, כי העין הימנית שלה לא ממש תפקדה.

"לא," אמר אודי. "זה לא ייתכן." קולו נשמע הרבה פחות בטוח ממילותיו.

"אני בטח לא עשיתי את זה לעצמי."

"את יודעת שבחיים אני לא אעשה דבר כזה."

"נכון."

"אז איך?…" קולו של אודי דעך, והוא התיישב על המיטה בגבו אליה.

"חלמת על משהו עכשיו?" שאלה נועה.

החלום הנפוץ ביותר שנהג אודי לחלום הוא שמישהו רודף אחריו. תמיד נדמה היה לו שהוא שרוי בפוטנציאל להתקפה בכל רגע נתון. דלתות הבית תמיד היו נעולות בשני מנעולים, החלונות תמיד נבדקו לפני השינה כדי לוודא שכולם נעולים, תמיד כשהלך ברחוב הביט לאחור מדי כמה דקות כי אי אפשר לדעת, אולי מישהו עוקב אחריו. לא הועילו כל הסבריה של נועה שמי שעובד כרואה חשבון במשרד ידוע, ולא בשב"כ או במוסד, ואף לא הסתבך בפלילים מימיו, לא סביר שיעקבו אחריו סתם כך. 

"אני לא מאמין."

"מה?"

"חלמתי… חלמתי שמישהו רודף אחרי. איש עם זקן וכובע גרב. רצנו ברחוב וכלבים רדפו אחרי. האיש תפס אותי, ואז הסתובבתי אליו ו-"

"הכנסת לו אגרוף," השלימה נועה. "בעצם, הכנסת לי אגרוף לפנים."

אודי הסתובב אליה, על פניו ארשת של אשמה שמעולם לא ראתה כמוה. "אני לא יכול להגיד לך אפילו כמה אני מתבייש ומצטער! אני נשבע לך שזה היה מתוך שינה, בחיים לא הייתי עושה דבר כזה!"

"אני מאמינה לך אודוש. אני יודעת שאתה לא מסוגל לפגוע באף אחד, ובטח לא בי. ואני גם מכירה את החלומות הפרנואידים שלך…"

לפתע היא החלה לצחוק בהיסטריה. בהתחלה בקול שקט, בצחקוקים עדינים, ולאחר מכן צחוק פרוע, מתגלגל, בלתי נשלט. אודי חמור הסבר הביט בה תחילה בתהייה, אך כעבור שניות הצטרף גם הוא לצחוק ההיסטרי. למעשה, נועה הצליחה לחשוב תוך כדי כל זה, שמעולם הם לא צחקו כך שניהם. הם תמיד מנומסים כל כך, מעודנים כל כך. אף פעם הם לא צחקו כך צחוק חופשי ומשולח כל רסן.

לבסוף הם נרגעו, ושוב השתרר שקט בחדר השינה.

"אוי לא," אמרה נועה, ולבה התכווץ לכדור זעיר, כמו אגרוף כף ידו של תינוק בן יומו.

"מה קרה? כואב לך?" קולו של אודי היה מבוהל.

"לא, כלומר כן. כואב לי… אבל זה לא מה שמטריד אותי…"

"אז?"

"איך אני אלך ככה לעבודה? איך נלך ככה להורים שלי???" נוסף לכל הצרות, היא דווקא עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה של עיריית פתח-תקווה. היא מוקפת כל היום בעמיתים לעבודה המומחים באיתור סימני אלימות בפניהם ובגופם של אנשים.

"לא תלכי, לא נלך." פסק אודי. "תיקחי חופש, תודיעי להורים שאת חולה."

"אין לנו מה להסתיר, זה יכול לקרות לכולם."

"כמה אנשים את מכירה שזה קרה להם?"

נועה שתקה.

כאשר ראתה נועה את פניה במראה בבוקר המחרת, היא ויתרה מייד על רצונה התמים לספר את מה שאירע לחבריה לעבודה. הצד הימני של פניה התנפח והתקשט בכל גווני הסגול שהיא הכירה. לא. אודי צודק. היא לא יכולה ללכת כך. גם איפור לא יציל את המצב, אלא רק יהפוך את זה למגוחך יותר.

היא התקשרה קודם כל לעבודה, המציאה וירוס שפעת דמיוני, ולאחר מכן ניהלה שיחה דומה גם עם אמה, שמייד הודיעה שהיא תגיע אליה עם סיר מרק עוף ללא דיחוי. לאחר דין ודברים של עשר דקות, נכנעה אמה והבטיחה שלא להגיע, אך נועה חשדה שהעניין לא יסתיים רק בזה.

נועה בילתה את הבוקר בצפייה בטלוויזיה בחדר השינה, כאשר היא שרועה על המיטה (בפעם הראשונה באלכסון).

הכל יכול היה לעבור ולהישכח, אלמלא החליטה בצהריים לצאת לסופר ברגל ולקנות לעצמה חזה עוף שישמש להכנת ארוחת צהריים. היא הרכיבה משקפי שמש והרכינה את ראשה כמו שעושות הנשים בסרטים.

זה עבר כמעט בשלום, אבל דווקא כשהיא חזרה הביתה היא נתקלה בתחילת הרחוב בחברתה לעבודה, דינה. דינה הייתה מבוגרת יותר מנועה, וכבר ותיקה במחלקת הרווחה. למעשה, היא חנכה את נועה בימיה הראשונים במחלקה, צירפה אותה לתיקים שלה ולקחה אותה לביקורי בית כדי שתצפה מקרוב בעובדת סוציאלית בפעולה. נועה תמיד הייתה אסירת תודה לדינה על עזרתה, אך פעמים רבות לא הסכימה עם דרכי הפעולה הדורסניות והשתלטניות שלה. דינה תמיד חשבה שהכל ברור וגלוי, ופעמים רבות פספסה הזדמנויות לחלץ מידע מאנשים בדרכים רכות יותר, שהיו מעודפות יותר על נועה.

נועה לא נהגה לקלל, אבל באותו רגע לפחות שלוש קללות עסיסיות יצאו מפיה. אולי היא תתחבא מאחורי העץ שם? או אולי תסתובב ותחזור אחורה? או אולי דינה בכלל לא תבחין בה?

אך הכל היה לשווא, כי בטרם הספיקה לפעול, קראה אליה דינה בקול שמח והחלה להתקרב לכיוונה, מפטפטת ללא הפסקה כרגיל.

"נועה! מה נשמע מותק? שמעתי שאת חולה היום? את בסדר? אני פה לביקור בית ברחוב הזה, שכחתי באמת שאת גם גרה פה. את יודעת איך זה במקצוע שלנו – הרבה עבודת רגליים. באתי למשפחת שפילמן, מכירה אותם? טוב, לא חשוב, אני כבר אסתדר איתם. מה איתך, תגידי? מה ככה וזה?"

"קצת מצוננת, אני בדיוק בדרך הביתה, קפצתי לסופר."

"טוב, אני לא אפריע לך ממי."

"טוב. להתראות!"

תחושת הקלה הציפה את נועה כאשר חלפה על פניה של דינה, אך תחושת הניצחון שלה הייתה מוקדמת מדי.

"נועה. ממי. בואי רגע."

נועה לא הפכה את גבה. "אני באמת לא מרגישה טוב דינה."

"לא מרגישה טוב בתחת שלי," קבעה דינה בסגנונה הישיר, שבדרך כלל שעשע את נועה, אך לא כעת. "אני רואה את מה שאני חושבת שאני רואה?"

"מה את רואה?" נועה עדיין הייתה בגבה אל דינה, למרות שהיא ידעה שזה רק מגביר את חשדה.

"שככה יהיה לי טוב, אף פעם לא חשבתי שזה המצב אצלך. נכון, תמיד את שקטה, תמיד מנומסת, עושה הכל כמו שצריך, הכל מדויק, הכל במקום. כשאני חושבת על זה, הייתי צריכה לחשוד בזה כבר אז כשהיה לנו ערב בנות כשיצאנו לתל-אביב, ואת לא באת. אמרת שיש לך תכניות עם החבר שלך החנון הזה. את גם תמיד מדווחת לו איפה את נמצאת ומה את עושה. בחיי, איך לא שמתי לב?  ועוד אני שאני בעסק הזה כבר חמש עשרה שנה. החנונים הכי מסוכנים שתדעי לך. הם נראים הכי נורמטיביים, אבל אם מסתכלים טוב, רואים שיש להם ניצוץ של טירוף בעיניים. כמה זמן זה נמשך?"

נועה לא ידעה מה לעשות, אבל הכעס שפעפע בתוכה גרם לה להסתובב חזרה אל דינה.

"תפסיקי לדבר שטויות דינה! בסך הכל קרתה לי תאונה קטנה!"

ברגע שיצאו המילים מפיה ידעה שעשתה טעות.

דינה פרצה בצחוק. "לי את אומרת את זה? בחייך, שתינו מכירות את התירוצים האלה. נתקעת בדלת, כן."

נועה נאנחה. "אתמול בערב היה לנו פורץ בבית! בסדר, דינה? פורץ! אני קמתי למטבח ושמעתי אותו! הוא נתן לי אגרוף והסתלק לפני שאודי הספיק לתפוס אותו! אני גם ככה בטראומה, ואת עוד מוסיפה לי את הדמיונות שלך כדי שארגיש עוד יותר רע!"

דינה הביטה בה מזווית עיני הבלש שלה. היה ברור שהיא לא השתכנעה, אבל נראה היה שהחליטה לוותר בינתיים. "שיהיה נועה. שיהיה איך שאת רוצה. תדעי לך שאני אשים עין עליך וגם על החנון הזה שאת קוראת לו חבר. לא שכנעת אותי בכלל."

"דינה, אל תספרי לאף אחד, שמעת? שמעת דינה?"

"ביי מתוקה, נתראה!"    

את יתרת הדרך לדירתה היא עשתה כמעט בריצה, וכשהגיעה לדירה נעלה את עצמה בפנים ונשענה על הדלת מתנשפת. היא לא תספר לאודי דבר, כמובן. זה מספיק גרוע גם כך. עליה לקוות שדינה לא תספר על העניין לאיש.

בערב היא הכינה פסטה לארוחת ערב וציפתה לאודי שיגיע.

דפיקה נשמע על הדלת והיא ניתרה מהספה בשמחה. אודי כנראה עשה קניות בדרך וידיו תפוסות. לאחר יום שלם שבו שהתה בבדידות, היא שמחה לחברת בן אנוש.

היא פתחה את הדלת בתנופה, ומייד טרקה אותה בתנופה גדולה עוד יותר.

"נועה!!!"

מעבר לדלת עמדו הוריה, עם סירי אוכל בידיהם, פניהם מזועזעים.

לא.

לא.

לא.

לא ייתכן שזה קורה לה.

מעבר לדלת התחוללה מהומה גדולה לא פחות מזו שבתוך מוחה. אביה צעק, אמה שמטה את הסירים ברעש על הרצפה, שניהם הלמו בדלת בקולי קולות.

נועה ידעה שמוטב שהבלגן הזה יתחולל בדירה, אחרת גם השכנים יחשבו שגרה לידם אישה מוכה. היא פתחה את הדלת.

"נועה! מה זה צריך להיות? מה קרה לך? מי עשה לך את זה?"

נועה משכה את הוריה פנימה במהירות וסגרה את הדלת.

"תירגעו, אני אסביר הכל."

"מה יש פה להסביר?" אביה ממש השתולל בזעם. פניו האדימו. פלא ששערו הכסוף לא האדים אף הוא. הוריה תמיד היו דאגנים ומגוננים והיחסים ביניהם היו תמיד קרובים וטובים. היא לא התקשתה להבין מדוע הם נסערים. "מה יש פה להסביר? הוא עשה לך את זה? הנבלה הזה? אני אראה לו מה זה! אף אחד לא ירים יד על הבת שלי! כל החיים, כל החיים לא הרמתי יד עליך! אז הוא ירים? חתיכת… פישר!"

אמה הייתה מעשית יותר והוציאה קרח מהמקרר כדי לשים על העין. "באמת, נועה. חשבתי שאנחנו מכירים אותך, את החיים שלך. את עוברת דברים כאלה ולא מספרת לי כלום? לאמא שלך?! תמיד חשבתי שהבחור הזה לא בשבילך… הוא קר מדי, מחושב מדי. עכשיו אני מבינה הכל."

איש מהם לא הספיק לעכל את זה, כאשר שוב נפתחה הדלת ובפתח עמד אודי.

אודי היה בחור חכם. די היה לו במבט אחד בשלושה כדי להבין מה קרה. פניו החווירו וכתפיו שחו מעט, כאילו השלים עם מר גורלו. הוא השפיל את עיניו לרגע וכחכח בגרונו. נועה ידעה שהוא חושב כיצד לפעול. הוא הפתיע אותה כאשר הרים את ראשו וחייך.

"אז מה, נועה כבר סיפרה לכם?"

הוריה החליפו ביניהם מבטים חשדניים.

"סיפרה לנו מה בדיוק?" שאל אביה. נדמה היה לה שמיתרי גרונו יפקעו עוד רגע מרוב עצבים.

"שאתמול הצעתי לה נישואים!"

"הצעת לה נישואים?"

"כן!"

"הצעת לה נישואים?!"

"כן…"

"ככה מציעים נישואים לבחורה? מפוצצים לה את הפרצוף?"

לפני שמישהו הספיק להבין מה קורה, הסתער אביה של נועה על אודי, אחז בצווארון חולצתו והשליך אותו לעבר הקיר. המשקפיים של אודי התנדנדו על אפו ולבסוף נותרו תלויים על פניו בצורה עקומה ומגוחכת.

"אני אראה לך מה זה, חתיכת מנוול!" קרא אביה של נועה בזמן ששילח את אגרופו בפניו של אודי. המשקפיים שלו נפלו סופית לרצפה בקול רעש. נועה ידעה שאגרופו של אביה, שעבד שנים כיועץ ומתקין מזגנים, ולא אחת הרים בידיו משאות כבדים, הוא אגרוף של פלדה.

נועה לא האמינה שזה קורה, אבל היא מצאה את עצמה בזירה. יחד עם אמה, היא ניסתה ללא הועיל להוריד את אביה המשתולל מארוסה.

נועה ידעה שאודי מסוגל להגן על עצמו אם ירצה, אך הוא לא עשה דבר.  

אביה המשיך להתלהם ולשלח איומים באודי כאשר הוליכו אותו אשתו ובתו אל הספה כדי להרגיעו.

אודי אסף מהרצפה את משקפיו, שנסדקו, ונראה אומלל מתמיד.

נועה לא יכלה עוד לשאת את כל זה, ונעמדה מול אביה, שהמשיך לצעוק ולנופף בידיו מבלי להביט בעיניה.

"מספיק!" היא צרחה. "אודי לא עשה לי כלום!"

"הוא לא עשה לך את זה? אז מי כן? אפשר לדעת?"

נועה נשמה במאמץ. היא לא ידעה כיצד אפשר להיחלץ מהמצב ההזוי הזה.

"אודי חלם שמישהו רודף אחריו, ותוך כדי שינה הוא ניסה להרביץ לו בחזרה. אני ישנתי עם הפנים לכיוונו, וככה זה קרה."

"מאיפה את יודעת שהוא באמת חלם?" הקשה אביה. "אולי הוא באמת רצה להרביץ לך והוא מוכר לך לוקשים?!"

"באמת!" קרא אודי, ולראשונה נראה היה שגם הוא כועס. "למה שארצה להרביץ לנועה? אני אוהב אותה!"

מישהו דפק על הדלת מבחוץ.

מה עכשיו? שאלה נועה את עצמה בייאוש הולך וגובר. מי זה יכול להיות? לא יכול להיות ש… לא, זה כבר יותר מדי.

פניו של אודי, שהתקשחו ולבשו הבעת פנים דרוכה, העידו כי הוא, כמו נועה, לא מעוניין באורחים נוספים. מי יודע מה עוד עלול לקרות אם עוד אנשים יראו את פניה של נועה.

האורח, מי שלא יהיה, לא חיכה להזמנה, ופשוט פתח את הדלת, שלא הייתה נעולה.

"אלוהים אדירים," קרא אודי וגלגל את עיניו בתדהמה.

גם נועה הפסיקה לנשום.

בפתח עמדה דינה.

בחברת שוטר במדים.

אביה של נועה צהל למראה השוטר. אמה נראתה מבולבלת יותר מרגע לרגע.

"דינה!" לחשה נועה באי אמון. "מה עשית?"

אודי העביר את מבטו מנועה לדינה וחוזר חלילה. "את סיפרת לה?" קולו היה מלא זעזוע ואי אמון. "חשבתי שהבטחנו לשמור את זה בינינו."

דינה פסעה אל תוך הזירה בשמחה. נראה היה שלקחה על עצמה ברצון את תפקיד השופט. על פניה עלה חיוך של ניצחון. "ידעתי! ידעתי שיש פה משהו מסריח!  מקרה קלאסי של גבר שמפעיל מניפולציה רגשית על האישה המוכה כדי שלא תתלונן עליו!"

"לא התלוננתי!" קראה נועה בייאוש. "אין לי על מה להתלונן, הוא לא עשה לי כלום!"

"אדון שוטר, תכנס בבקשה, תעצור את האדם הזה שהרביץ לבת שלי."

"אבא!"

"כן, חיים, תכנס. זו החברה שלי נועה שסיפרתי לך עליה. אנחנו עובדות ביחד ברווחה בעירייה."

"נונוש, מה קורה פה לעזאזל?!"

"חבר, שב בבקשה. לא אתה זה ששואל פה את השאלות עכשיו."

"באיזו סמכות אתה כאן בכלל?"

"חבר, אני מציע לך לשבת בשקט, אני יכול לעצור אותך בכל רגע."

"אתה לא צריך צו של שופט בשביל זה?"

"לא אם יש לי יסוד סביר להאמין שעברת עבירה של אלימות במשפחה, מה שנראה כרגע כסביר מאוד."

"לא הרמתי יד עליה!"

"אז איך זה קרה?"

"הלכנו לישון כרגיל. זה היה תוך כדי חלום, חלמתי שמישהו רודף אחרי ורציתי להרביץ לו בחזרה, הכל היה מתוך חלום."

"כבר ראיתי מקרים מוזרים בחיים שלי כשוטר, אבל תירוץ כזה עוד לא שמעתי."

"זו האמת."

סוף סוף השתרר מעט שקט בזירה. נראה היה שכולם שכחו שמדובר למעשה בדירה פשוטה.

"אודי דובר אמת," אמרה נועה לבסוף. היא הרגישה שמילותיה מופרחות לאוויר כמו נוצות חסרות משקל. "בהתחלה חשבנו שאולי מישהו אחר נכנס לדירה, גנב או משהו כזה. בסוף הבנו שזה מה שקרה. אודי בחיים לא ירים עליי יד. הוא לא כזה."

"אני לא יודע," אמר אביה ונעץ באודי מבט שוטם. "אף פעם לא הצלחתי לקלוט את הבחור הזה."

אודי לא אמר דבר, אך שריר קטן נע בלחיו, ונועה ידעה שהוא נפגע עמוקות. מכת הנגד הזו שהנחית עליו אביה פגעה בו הרבה יותר מאשר אגרופיו. היא לא הבינה איך כל זה קורה. אתמול הייתה מאושרת. הם עמדו להודיע לכולם שהם מתחתנים. עכשיו עומדים לעצור את אודי. אודי טוב הלב, שתמיד עושה הכל לפי כללים קבועים, שלעולם אינו סוטה מהמקובל או מדרך הישר, שמקפל את בגדיו בדייקנות ואפילו ישן בקווים ישרים.

ודווקא בפעם האחת הזו כשיצא מהקווים של עצמו כל זה קורה.

היא החליטה שהגיע הזמן להסיר את הכפפות.

"דינה," קולה של נועה היה פתאום קר ומעשי. "צאו מפה."

"מה?"

"שמעת אותי, צאו מפה. נכון שסיפרתי לך בבוקר שהיה פה פורץ אבל זה היה כי ידעתי שלא תאמיני לאמת. את יותר מדי שנים במקצוע הזה. אבל לא תמיד את יודעת הכל. באיזו זכות את באה לכאן והורסת חיים של אנשים? מטילה כתם על אדם ישר שבחיים שלו לא פגע בזבוב? וכל זה בלי לשאול אותי? תצאו עכשיו מהבית שלי. כולכם!"

"נועה!" קראה אמה.

השוטר נעץ בפניה של דינה מבט תוהה. "מה קורה פה דינה? אמרתי לך שאין לי זמן היום, באתי במיוחד. בשביל מה קראת לי? אין פה קייס בכלל אם הבחורה מתעקשת שלא קרה כלום."

"חכה, היא עוד תתוודה," אמרה דינה בעקשנות.

"אתוודה על מה?" צעקה נועה. "אפשר לחשוב שרצחתי מישהו! מספיק, אין פה שום דבר שהוא עניינכם, להתראות!"

דינה המשיכה לנעוץ מבט יהיר בנועה, אך פנתה לאחור ויצאה עם ידידה השוטר. הוריה של נועה המשיכו לשבת על הספה, המומים.

אודי הביט בנועה בהערצה גלויה. למרות קיתונות הבוז ששפכו עליו כולם, עיניו זרחו.

"אבא, אמא, אתם יודעים שאני אוהבת אתכם והכל." קולה של נועה היה יציב, למרות שידיה רעדו מעט. "אבל הפעם הגזמתם. נכון, קיוויתי, קיווינו, לבשר לכם את הבשורה המשמחת בצורה קצת יותר חגיגית, אבל ככה יצא. אז שתדעו לכם שאנחנו נתחתן, אם זה מוצא חן בעיניכם או לא."

"הבת שלי לא תתחתן עם גבר אלים!" קרא אביה.

"אני לא גבר אלים," אמר אודי במתינות.

"אבא, אמא, אני באמת עייפה. אני אשמח אם נדבר על כל זה מחר."

"אני לא משאיר את הבת שלי עם העבריין הזה!"

"שמואל, בוא, מספיק. אל תסתכל עליי ככה! אתה גם כן הגזמת פה היום! תן לילדה לעשות עם החיים שלה מה שהיא מבינה!"

אחרי נצח, הם היו לבד סוף כל סוף.

"תגידי, סיפרת על זה לדינה?"

"ממש לא."

"יכולים לעצור אותי, יהיה לי אות קין על המצח לכל החיים."

"אודי, אף אחד לא יעצור אותך. יצאתי בצהריים לקנות לי משהו לאכול ובמקרה דינה ראתה אותי. לא הצלחתי להתחמק ממנה."

"אז מה, תגישי נגדי תלונה?"

הם צחקו.

"כן?"

"אני שונאת לקפל את החלוק שלי. חלוק נועד שיתלו אותו. ואני שונאת לישון בקו ישר. בא לי לפעמים לקפל את הברכיים, לישון באלכסון, למתוח את הידיים. בא לי לצעוק לפעמים ולצחוק כמו שצחקנו אתמול בלילה."

"אף פעם לא אמרתי לך לעשות או לא לעשות משהו מכל הדברים האלה…" קולו של אודי היה מבולבל.

"אבל אתה עושה את כל זה," אמרה נועה בקול מבולבל עוד יותר.

אודי נאנח והשעין את ראשו על מסעד הספה. "אני עושה את כל זה כי אני לא יודע לעשות משהו אחר. אני עושה את כל זה כי… בתוך תוכי אני בדיוק הפוך."

"הפוך?"

"אני לא רגוע ולא שקט. בילדות תמיד הייתי מסתבך בצרות. בצבא נוכחתי לדעת שהכללים מכניסים אותי למסגרת, ומאז סיגלתי לעצמי את כל המנהגים האלה במשך השנים. וככה הצלחתי להתמיד בצבא, בלימודים, בעבודה."

אודי סיפר לה פעם על ילדותו, אך היא לא שיערה שזה היה פרק משמעותי בעיצוב אופיו עד כדי כך.

"כנראה שאני יכול לשלוט על הכל, אבל על החלומות שלי לא," הוא חייך חיוך עקום.

"אני חושבת שאם תרפה קצת מהכללים בחיים, אז דווקא החלומות שלך יהיו רגועים יותר."

"אולי. את יודעת שההורים שלך תמיד יחשדו בי, בעבודה שלך תמיד יחשדו בי."

"אני יודעת."

"אז מה נעשה?"

"ניתן להם מה שהם רוצים. נצא מהקווים, מהכללים. נישן באלכסון. אתה לא תנקה את המשקפיים שלך לפני השינה, לא תקפל את החולצה שלך, אני לא אקפל את החלוק שלי. נלך ברחוב ונצחק בקולי קולות, לא בקול מהוסה. אחרי ארוחות משפחתיות לא נשב בסלון, נצא למועדון. מה איכפת לנו? גם ככה חושבים עלינו את הגרוע מכל," עיניה של נועה חייכו.

"בואי נתחיל כבר עכשיו," אמר אודי, וחיוכו היה רחב כפי שלא היה מעולם.

"עכשיו?"

"כן", הוא התקרב אליה. "נעשה מה שעשינו אתמול, אבל פה בסלון. על הספה, אולי בעצם על הרצפה אפילו. והכל יהיה חופשי ומשוחרר," הוא החל להדגים לה את המילים שלו במעשים.

הם עשו כל מה שהם עשו בערב הקודם, אבל כל דמיון בין שני הלילות היה מקרי בהחלט.

אהבתם את הסיפור? סיפורים קצרים נוספים מחכים לכם ממש כאן!

מה חשבתם על הסיפור? עד כמה אנו שבויים בתבניות? כמה רחוק תהיו מוכנים ללכת בשביל מי שאתם אוהבים?

ספרו לי!