דנה רדא, בעיניים כלות

אני דנה, ואני שמחה שהגעתם לבלוג "הסיפור של דנה"!
אני אוהבת לקרוא, לכתוב ולשתף אתכם בתהליך היצירה. רוצים להציץ במגירות הסודיות שלי? 

נהנתם לקרוא?

למה שלא תפנקו את עצמכם:
בסיפור טוב
בהמלצות שיחסכו לכם זמן וכסף
בסודות מעניינים מעולם הספרים

פוסטים מומלצים

המכונה המעופפת של ב'

סיפור קצר מאת דנה רדא

הם ריחפו במכונה המעופפת כבר כמה שעות. בְרָהַנוּ פחד כפי שלא פחד מימיו. הוא השתוקק לרגע שבו יצא מהציפור המתכתית והמוזרה ורגליו ידרכו על אדמה מוצקה. וזו לא תהיה סתם אדמה. זו תהיה אדמת הקודש.

אמא השתעלה קלות ונאנחה. בְרָהַנוּ נצמד אל חיקה החמים. על אף שהיה רך בשנים, רק בן חמש, ידע היטב כי אמו הגיעה כבר לקצה כוחותיה. השבועות הרבים שבהם צעדו ברגל היו קשים עבורה שבעתיים, מכיוון שהיא סחבה על גבה את אחיו הקטן גטה, שהיה ארוז בתוך צרור בדים.

כל רצונו של בְרָהַנוּ הקטן באותה שעה היה לישון שינה עמוקה ולהתעורר ממנה רק לאחר שיגמר המסע.

הוא הביט סביבו. אבא עצם את עיניו במרחק לא רב ממנו, אבל הוא ידע שהוא לא באמת ישן. בְרָהַנוּ נזכר בבעתה באותו יום נורא שבו ראה את אבא ואת אחיו מורידים לבור באדמה את סבא וסבתא.

בְרָהַנוּ לא ידע מה בדיוק קורה לאנשים שיורדים לבורות, אבל הוא מעולם לא ראה אותם שוב אחר כך. במהלך המסע אנשים רבים נעלמו בפתאומיות, והוא היה בטוח שגם אותם הורידו לבורות באדמה. הפחד הכי גדול שלו היה שבלילה יורידו גם אותו לתוך בור, והוא לא יצא ממנו לעולם.

אבא פקח לפתע את עיניו. בְרָהַנוּ הופתע לגלות שהן היו לחות. אבא הביט הישר לתוך עיניו, והוא ידע ששניהם חשבו על אותו הדבר.

לפתע נשמע רעש רב, והאנשים בהירי הפנים עם הבגדים המוזרים עברו ביניהם וקשרו אותם לכיסאות. בְרָהַנוּ נאבק בהם. הוא לא הסכים שיכבלו אותו לכסא במכונה המעופפת, אבל אבא הרגיע אותו ואמר שזה בסדר, שתיכף מגיעים.

ואכן, תוך מספר דקות הרעש הלך וגבר, והמכונה המעופפת היטלטלה בין שמיים לארץ. רבים מהנשים והגברים פרצו בקריאות שמחה מהולות בבהלה. כולם הבינו שהם הגיעו לבסוף ליעדם, אבל אי אפשר היה לדעת אם המכונה המעופפת המתנדנדת מצד לצד לא תתרסק פתאום, ותביא את הקץ על מסעם ועל תקוותם.

לאחר מכן הכל התרחש במהירות עצומה. או כך לפחות נדמה היה לבְרָהַנוּ. לפני שהבין מה קורה, הוא כבר דרך על אדמה. אדמה אפורה, נוקשה ומוזרה. האדמה הזו לא הייתה דומה כלל לאדמת הירק שבה שיחק בכפר שבהרים. לפתע השתטחו כמעט כל המבוגרים על האדמה ונשקו לה בפרצי בכי.

בְרָהַנוּ לא הבין מדוע הם עושים זאת כעת. הם היו אמורים להגיע לירושלים, עיר הקודש הזהובה, שבה ישנם אנשים שחורים כמוהם שבונים בתים מזהב ומתפללים בשירה. הוא הביט על הנוף שסביבו. נוף אפור ונוקשה, והאנשים היו כולם בהירים, ואם כך ברור שהם לא יהודים, כי כל היהודים בעולם הם כהים כמוהו. ברור היה לו לחלוטין שהם עדיין לא הגיעו לשם.

בְרָהַנוּ התבונן באנשים החדשים בסקרנות. חלק מהם לבשו בגדים אחידים בצבע ירוק, ואחרים לבשו בגדים במגוון צבעים ודוגמאות. הייתה זו עוד הוכחה לכך שהם עדיין לא הגיעו לירושלים שבישראל. בישראל כל האנשים לבושים לבן, כמו הוריו וכמו הקס כוהן העדה.

למקום הגיעה מכונה גדולה עם חישוקים מסתובבים. אבא ואמא אחזו בכתפיו והוליכו אותו עמם אל המכונה. היה עליהם לעלות עליה. אבא אמר שהיא תיקח אותם לביתם החדש. בְרָהַנוּ ראה פעם בעיר מכונות דומות, אבל לא הצליח להבין כיצד הן מצליחות לנוע ממקום אחד למקום אחר ולהביאו לשם.

יום אחד, כך חשב, הוא יבין לעומק את כל הדברים הללו, ואף יסביר אותם להוריו.

בינתיים ההמולה מסביבו לא שככה. כולם היו נפעמים והרבו במלל נלהב ופטפוט. זה גרם גם לבְרָהַנוּ להתרגש, על אף שלא ידע למה בדיוק. הרי עדיין לא הגיעו לארץ ישראל שעליה הרבו לספר סבא וסבתא והוריו.

בְרָהַנוּ ישב בסמוך לקיר של המכונה עם החישוקים, ונצמד למלבן השקוף והגדול שהיה בו. דרכו אפשר היה לראות איפה הם נמצאים. הם נעו בדרך גדולה ואפורה, שהיו בה עוד הרבה מכונות קטנות עם חישוקים. מדי פעם הם עצרו והמשיכו. בְרָהַנוּ שם לב שזה קשור לעמוד גבוה שהחליף צבעים. בזמן שהם עצרו, מכונות אחרות המשיכו לנוע בכיוון הנגדי.

האנשים הבהירים שהלכו בדרך או ראו אותם מבעד למלבנים הגדולים שבמכונות שלהם, נופפו להם לשלום בהתלהבות רבה. בְרָהַנוּ חייך והשיב להם בנפנופי ידיים עליזים.

לפתע הוא ראה את הדבר המוזר ביותר שבו חזו עיניו אי פעם. גשם יצא מהאדמה. הוא הסתובב לאמו על מנת להראות לה את התופעה ולשאול אותה לפשרה, אך היא הייתה עסוקה בפטפוט עם המבוגרים האחרים שישבו שם, אז הוא נצמד בשנית אל המלבן במבט משתאה.

היה זה עשב מוזר – נמוך מאוד וקשיח למראה, שצמח על האדמה האפורה. מתוך העשב הזה פרצו קלחי מים מוזרים והמטירו זרמים עדינים על סביבתם. בשלב זה החל בְרָהַנוּ להשתכנע שאולי באמת הוא נמצא בארץ הקודש, כי באיזה מקום אחר יכול להתרחש נס פלאי שכזה כמו התזת גשם מתוך האדמה?

על אף עייפותו הרבה הוא לא היה מסוגל לעצום את עיניו. הן שזפו יותר מדי מראות חדשים מכדי שיוכל להניח להן לנוח.

לאחר זמן מה, הם עצרו. הפעם זה לא היה קשור לעמוד הצבעוני, לכן בְרָהַנוּ הניח שהם פשוט הגיעו ליעדם. הוא אחז בחוזקה בידה של אמא, והלך בעקבות כולם לקדמת המכונה עם החישוקים. אט אט הם ירדו במדרגות ונעמדו שוב על אדמה. הפעם הייתה זו אדמה אמיתית – אמנם צהובה וחיוורת יותר מהאדמה שבכפר, וגם מלאה באבנים קטנות, אבל הייתה זו לפחות אדמה רגילה.

כאשר הרים בְרָהַנוּ את ראשו, נוכח לדעת שגם מסביב ישנם מרחבים עצומים של אדמה בהירה כזו. גבעות אינסופיות של חול הקיפו אותם, ולפניהם היה גוש של בתים לבנים.

נשמעה המולה קלה שבה ניסו המבוגרים להבין מה מתרחש. מתוך הנאמר הבין בְרָהַנוּ שהם כנראה עתידים לגור שם בזמן הקרוב. הוא לא ידע אם זה מוצא חן בעיניו או לא. הוא קיווה לגור במקום שבו גשם יוצא מן העשב הירוק הקשיח, על מנת שיוכל לחקור תופעה זו לעומקה.

האנשים הבהירים הוליכו אותם לכיוון שולחנות וכסאות שהיו בקרבת מקום. על השולחנות היה מגוון של מאכלים שבְרָהַנוּ לא ראה מימיו, אבל זה לא הפריע לו לטעום מהם. היו שם גם מים מתוקים בכל מיני צבעים. הוא היסס האם לטעום מהם. לבסוף בחר במשקה ירוק עם בועות שריקדו בגרונו וגרמו לו לקפץ ולצחקק.

אחד האנשים הבהירים הסביר משהו למבוגרים. ברהנו נדחף ביניהם על מנת להציץ. אין ספק שיהיה עליו לכרות אוזניים ולפקוח עיניים בימים הבאים אם הוא רוצה להסתדר במקום הזה וללמוד דברים רבים ככל האפשר.

האיש בהיר הפנים הצביע על קופסה מוזרה שניצבה על כסא, ואמר כל מיני דברים שבְרָהַנוּ לא הצליח להבין. בחור צעיר בבגדים הירוקים האחידים והנעליים השחורות הגבוהות תרגם את דבריו. מתברר שבקופסה הזו אפשר לראות כל מיני דברים שקורים במקומות אחרים בזמן אמת וגם לא בזמן אמת.

לפתע לחץ האיש הבהיר על כפתור בתוך הקופסה, ומתוכה החלו לבקוע צלילים ומראות משונים. בְרָהַנוּ התקרב, אחוז תמיהה, אל הקופסה, וראה לחרדתו שבתוכה היו אנשים קטנים. הוא הביט בחשש מעלה אל המבוגרים שמסביב. הם השפילו את עיניהם לקרקע במבוכה. הוא ידע שגם הם לא מבינים איך יש אנשים כל כך קטנים בתוך הקופסה.

בְרָהַנוּ נשאר צמוד אל הקופסה כל אותו ערב וגם בערבים הבאים. מדי פעם אפשר היה לראות בתוך הקופסה ציורים נחמדים עם ילדים קטנים כמוהו ששיחקו זה עם זה, ובפעמים אחרות היו בתוך הקופסה אנשים בהירים חמורי סבר אשר ישבו ליד שולחן ודיברו במשך שעה ארוכה.

בְרָהַנוּ שמע ממישהו שכל לילה האנשים הקטנים נכנסים לתוך הקופסה כשכולם ישנים. הוא התחמק ממיטתו בלילה על מנת לארוב להם. הוא רצה להבין איך בדיוק הם מצליחים להיכנס לתוך קופסה כל כך קטנה. כנראה שהמסע הארוך והקשה הותיר בו את אותותיו, כי מדי לילה הוא נרדם מול הקופסה מבלי שיצליח לפגוש באנשים הקטנים. כך זה נמשך עד שאמא תפסה אותו באחד הלילות וגירשה אותו בחזרה אל מיטתו בטפיחות נרגזות על ראשו.

מדי יום גילה בְרָהַנוּ קופסות חדשות עם חוטים שעשו דברים שונים ומשונים.

בבוקר היום החמישי לא היה מאושר ממנו כאשר גילה שהוא ילמד בכיתה עם מורה בהירת פנים אשר תלמד אותו לקרוא ולכתוב וגם לדבר בעברית. הוא היה נחוש בדעתו לבלוע בשקיקה כל מילה שתצא מפיה. הוא ידבר, יקרא ויכתוב כאחד האנשים הבהירים הללו, וכשיגדל הוא אף יחקור מכונות מעופפות ומכונות עם חישוקים. אולי הוא אפילו יפעיל מכונות כאלה בעצמו. הוא ילך גם לאן שהולכים הצעירים עם הבגדים הירוקים והנעליים הגבוהות ששומרים עליהם.

המכונה המעופפת של ב

"מוכן," השיב בְרָהַנוּ, למרות שהטייס חלף על פניו מבלי להמתין לתשובה. היה זה יום חם במיוחד, והוא ניגב בידו את הזיעה שניגרה ממצחו בעודו עוקב במבטו אחר הטייס. בְרָהַנוּ צפה בו ובסרבלו הירוק נבלעים בתוך המטוס, ואחר כך השפיל את מבטו אל הסרבל שלו, הכחול והפשוט, ואל כפות ידיו המלוכלכות משמן מכונות. הוא הרגיש שקוף. הוא שב ונזכר באמונתו הילדותית והתמימה שיבוא יום וגם הוא יפעיל את המכונה המעופפת. מדוע ויתר על כך? כעסו על עצמו התעורר, כרגיל. אך באותו יום משהו היה שונה. אולי היה זה הזיכרון החד שפילח אותו דווקא היום בבהירות כזו. או אולי היה זה שילוב החום, זיעתו ואדישותו של הטייס, שגרמו לכך שדווקא ביום ההוא גמלה ההחלטה בליבו.

הוא המתין כל היום עד שנקרתה בידו ההזדמנות לדבר בפרטיות עם איציק, הקצין הטכני שלו.

"כן, בְרָהַנוּ?" שאל איציק בקול עייף. גופו הגדול נראה כלוא בכיסאו. הוא ישב מול המחשב שלו, ועיניו התרוצצו על פני המסך. בְרָהַנוּ ידע שזו השעה ביום שבה הוא עובר על מיילים, לפני שיפרוש לביתו בשיכון, שם בוודאי מחכה לו אשתו עם ילדיהם הקטנים.

לכן הוא החליט לגשת ישר לעניין.

"אני רוצה לצאת לקורס טיס."

אצבעותיו של איציק הפסיקו להרעיש על המקלדת. הוא העיף מבט לעברו של בְרָהַנוּ וחייך. "בדיחה טובה, אבל אין לי זמן לזה." הוא החזיר את עיניו אל המסך ושב לתקתק בקדחתנות.

בְרָהַנוּ, שהמשיך לעמוד כל אותו זמן, הישיר את מבטו קדימה. "אני רציני."

הפעם הפנה אליו איציק את כל גופו, ונעץ בפניו מבט בוחן. "בוא, שב. תסלח לי, אני פשוט עייף, והמיילים האלה לא מפסיקים להגיע ולשגע אותי."

בְרָהַנוּ נשם בהקלה, הוא ידע שאיציק לא יאכזב אותו. הם שתקו כמה שניות, עד שאיציק דיבר לבסוף.

"אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס לכל זה? זה סיפור עכשיו. צריך לפנות לגורמי כח אדם, לבקש אישורים חריגים למיון, לעשות את המיונים. ואם תתקבל – שלוש שנים של קריעה."

"אני יודע."

"מצחיק שאתה פונה אלי עם זה עכשיו. בדיוק רציתי להציע לך לצאת לקצונה."

בְרָהַנוּ הרים את ראשו, לבו הולם. המפקד שלו מאמין בו. המפקד שלו חושב שהוא יכול להיות קצין טוב בחיל האוויר. הוא לא יכול היה לבקש מחמאה גדולה יותר.

איציק חייך. "אתה יודע מה? למה לא? בוא נלך על זה!" אחר כך גיחך והוסיף, "זה שיושב למעלה יודע שאני אשמח לפרויקט שיוציא אותי מהשגרה."

איציק היה קצין בעל כושר אלתור והנעת אנשים יוצאי דופן, והוא לא היסס לפנות לכל גורם אפשרי בבסיס ובמטה החיל כדי לסייע לבְרָהַנוּ. מה הפלא שכעבור מספר ימים, השמועה על בְרָהַנוּ שיוצא למיונים לטיס כבר התפשטה בבסיס?

חבריו החיילים לטייסת הצליפו בו עם מילותיהם.

השתגעת?

טייס אתיופי?

אתה חי בסרט, מי ייתן לאתיופי להטיס מטוס?

קולות צחוקם המשיכו להדהד בלבו גם כאשר שכב לישון במיטתו במגורי החיילים בבסיס. הוא אטם את אוזניו וחשק את פיו, המשיך ללבוש את סרבלו הכחול ולבצע את עבודתו, עד שהודיעו לו שהוא נוסע למיונים בתל-השומר.

הוא בקושי הצליח לעצום את עיניו בלילה שלפני היום הגדול. למזלו הרב, לאיציק היה דיון בקריה באותו יום, והוא התנדב להסיע את בְרָהַנוּ לתל-השומר, "על הדרך", כפי שהוא כינה זאת. בְרָהַנוּ היה אסיר תודה לו.

הוא הגיע חצי שעה לפני השעה היעודה. הוא פנה אל הבניין שבו נערכו המיונים ועלה לקומה הרביעית. חיילת חייכנית אמרה לו להמתין במסדרון. הוא הביט הלאה וראה קבוצה של נערים צוחקים ומפטפטים בקול. בלב כבד הוא התקרב אליהם. חלקם היו גבוהים, חלקם נמוכים, אבל משום מה הם כולם נראו דומים בעיניו.

קולותיהם נדמו כאשר התקרב אליהם.

"נראה לי שטעית," אמר אחד בהם בקול בטוח, בטוח מדי. "פה זה המיונים לטיס."

בְרָהַנוּ פגש את מבטו. "לא טעיתי." הוא התיישב על אחד הכיסאות.

הם המשיכו להביט בו ולהתלחש, אך כעבור כמה דקות הם השתעממו וחזרו לשיחתם המקורית.

"אבא שלי אמר שהמיונים לא ממש השתנו עם השנים," אמר אחד מהם, "הטכנולוגיה השתנתה, אבל העיקרון נשאר."

"שטויות," אמר אחד אחר. "המון השתנה, היום יש סימולאטורים ממש מתקדמים, זה לא היה פעם. אבא שלי סיפר לי על מה שהיה להם פעם, אין מה להשוות."

לחרדתו, הבין בְרָהַנוּ מה משותף לנערים. כולם בהירי פנים. כולם מלאי בטחון מופרז לטעמו. לפחות מחציתם בני טייסים. כולם יודעים שבמיונים יש סימולאטור.

כולם חוץ ממנו.

סימולאטור? הוא נבהל. מה לו ולזה? בילדותו אפילו מחשב לא היה לו בבית. הוא היה מתגנב בכל סוף יום לכיתת המחשבים כדי לשחק בהיחבא, והמנקה הייתה מעמידה פנים שלא הבחינה בו. מה הוא חשב לעצמו? הוא הבחין בבעתה שזיעה קרה מכסה את כפות ידיו.

לפתע פתחה את הדלת חיילת נמוכת קומה בעלת קול סמכותי. "אתם יכולים להיכנס," אמרה.

הנערים נכנסו בזה אחר זה, ממשיכים לצחקק ולהתנהג כאילו מדי יום הם מגיעים למיונים לקורס טיס. החיילת המשיכה לעמוד בפתח הדלת. "מה איתך?" שאלה. "אתה לא נכנס?"

קולו של בְרָהַנוּ אבד לו לרגע. הוא כחכח בגרונו. "לא," אמר, עיניו מושפלות מטה. "טעיתי בקומה."

הדלת נסגרה, כך שאיש לא יכול היה לראות את הדמעות שעלו בעיניו.      

ועכשיו, בנימה מעט אישית יותר…:

זכיתי להכיר את אורי בן זוגי ולהיכנס לתוך משפחה מדהימה בת העדה האתיופית.

הוריו של אורי, אוביג'יג וקסהון רדא, עלו ארצה מאתיופיה במסע מפרך, קשה וכואב. במהלך המסע הזה איבד חמי קסהון את שני הוריו.

המסע היה כמעט בלתי אפשרי, אבל דבר אחד עמד לנגד עיניהם – האמונה החזקה מכול והרצון להגיע לירושלים.

מדי חג הפסח, הוריו של אורי מספרים לצד סיפור ההגדה גם את סיפור עלייתם המופלא. בסיומו של הערב אף עין לא נשארת יבשה.

הסיפורים ששמעתי מהם כמובן היוו השראה לחלקו הראשון של הסיפור.

הוריו של אורי מלמדים אותנו בכול פעם בחדש מהם נחישות, אמונה וחוזק נפשי. הם עלו ארצה, וגידלו שישה ילדים נפלאים ומוצלחים. אני זכיתי להיכנס למשפחה המיוחדת הזו ואני מברכת על כך כול יום מחדש!

חמי הוא איש מיוחד מאוד, אופטימי ומלא שמחת חיים. החלום הגדול שלו היה לכתוב את סיפור העלייה שלו ושל המשפחה. הוא לא ויתר ולא שכח את החלום שלו. כאשר יצא לפנסיה התיישב והתחיל לכתוב את זיכרונותיו מהמסע והגשים את חלומו.

כאן למטה בתמונה – ספרו של חמי היקר קסהון רדא

ספרו של קסהון רדא

אהבתם את הסיפור?

סיפורים קצרים נוספים מחכים לכם ממש כאן!

מה חשבתם על הסיפור? מוזמנים לשתף בתגובות כאן.

נכון שבא לכם לעצור מדי פעם ולקרוא משהו בשביל הנפש?

אז יאללה, מוזמנים להצטרף לתפוצת הבלוג במייל או בוואטסאפ כאן למטה, ולקבל עדכונים על פוסטים חדשים ישירות אליכם!

7 מחשבות על “המכונה המעופפת של ב'”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקבל עדכון בווטסאפ על הפוסט הבא? לחצו על האייקון

מוזמנים לשתף עם חברים:

פוסטים נוספים שתהנו לקרוא:

אורנה קדם

סיפורה של אורנה

סיפורה מעורר ההשראה של אמי היקרה אורנה ז"ל, פוסט מיוחד ליום האשה!

ספרים קלילים מומלצים

ספרים קלילים מומלצים

פוסט מושקע מאוד עם ספרים קלילים מומלצים וכיפיים שיעזרו לכם לברוח מהמציאות לכמה שעות!

למה שלא תפנקו את עצמכם

בסיפור טוב
בהמלצות שיחסכו לכם זמן וכסף
ובסודות מעניינים מעולם הספרים

הצוואה של לידיה

הספר החדש שלי שהתחיל כאן בבלוג וחיכיתם לו כל כך הגיע לחנויות!
הפרק הראשון לקריאה בחינם כאן

רשימת ספרים מומלצים מעולים!

מתלבטים איזה ספר לקנות ולא רוצים להתאכזב?
משוטטים בין המדפים בספריה ולא יודעים מאיפה להתחיל? 
הרשימה הזו בדיוק עבורכם!
ברשימה תמצאו מעל 90 ספרים מומלצים ממגוון ז'אנרים וסגנונות.
בטוחה שתמצאו שם ספרים שתאהבו לקרוא!
 

השאירו פרטים והרשימה תשלח אליכם למייל

דנה

דנה רדא, בעיניים כלות

מוזמנים ליצור איתי קשר