דנה רדא, בעיניים כלות

אני דנה, ואני שמחה שהגעתם לבלוג "הסיפור של דנה"!
אני אוהבת לקרוא, לכתוב ולשתף אתכם בתהליך היצירה. רוצים להציץ במגירות הסודיות שלי? 

נהנתם לקרוא?

למה שלא תפנקו את עצמכם:
בסיפור טוב
בהמלצות שיחסכו לכם זמן וכסף
בסודות מעניינים מעולם הספרים

פוסטים מומלצים

הצוואה של לידיה – פרק בונוס

פרק בונוס מיוחד לרומן ההיסטורי "הצוואה של לידיה" שהתחיל כאן בבלוג!

אם קראת את "הצוואה של לידיה", תודו שאתם ממש סקרנים לדעת מה עובר לאדם בראש, נכון?
אולי אתם כמוני, קצת מאוהבים בו, נכון?
אז מכיוון שכל כך קשה לי להיפרד ממנו (כי בואו נודה, אם אדם היה אמיתי הייתי מתחתנת איתו על המקום!), החלטתי לכתוב פרק מיוחד רק עבורכם, קוראי הבלוג!
איך התחיל הסיפור מנקודת המבט של אדם??? אתם מוזמנים לגלות!
ואם טרם קראתם את הספר, הכול בסדר! לא לחשוש, אין כאן ספוילרים, אתם יכולים לקרוא בשקט ובכיף (ולהמשיך אחר כך לספר השלם, שדרך אגב התחיל כסיפור היסטורי בהמשכים בשם "סוף העולם", ממש כאן בבלוג 🙂 ).

אז למה אני חופרת??? הנה זה!
תהנו, ואל תשכחו לספר לי בתגובות איך היה!


מכרות תמנע.
יולי, 1959.

אדם עמד בתחנת החלוקה והמתין. היום הוא ייקח את ארוחת הצהריים של הכורים מידי אותה טבחית מסתורית שאדון שולמן לא מפסיק לדבר עליה מזה חודש ימים. הוא דיבר עליה כל כך הרבה, עד שאדם כבר החליט שמשהו בה לא בסדר. אחרי הכול, היא עובדת בצמוד לאלחנן מנהל העבודה, והיא בבירור הקסימה את שולמן טוב הלב באופן מוגזם.
מי שעובד בצמוד לאלחנן לא יכול להיות מישהו שאדם יהיה מסוגל לסבול.
הוא כבר החליט בינו לבין עצמו שהיא בוודאי נערה פלרטטנית, אחת כזו שמנצלת לרעה את קסמיה הנשיים, ואולי גם משמשת לאלחנן כאוזניים ועיניים במכרה.
לא שהוא מתנגד חלילה לנערות פלרטטניות ואדיש לקסמיהן. אלוהים יודע שהוא לא תמים. אבל הוא לא ירשה ששולמן יפגע. והוא בוודאי לא ייפול בקסמיה של נערה שמשתפת פעולה עם אלחנן.

כי אין בעולם אדם שהוא מתעב יותר מאשר את מנהל העבודה שלהם.

אלמלא נעדר היום שולמן מהעבודה, הוא היה זה שמקבל את המזון מהטבחית. אדם ידע שאלחנן לא יעבור בשתיקה על היעדרותו של אדון שולמן, והיה נכון להתמודד עמו ולהגן על האדם היחיד שהיה איכפת לו ממנו במכרה הארור הזה. כעבור כמה דקות נוספות של עמידה בשמש הלוהטת בחום הבלתי נסבל, הופיע הטנדר של אלחנן, ואחריו שובל של אבק צהוב.

אדם נדהם לראות את הבחורה שיצאה מהטנדר. הוא לא ידע למה בדיוק ציפה, אבל בוודאי שלא לזה.
קומתה הייתה גבוהה מהממוצע, גווה זקוף וסנטרה נחוש באופן שהוא טרם ראה כמוהו. עורה היה שחום, שיערה ארוך וכהה, ושופע תלתלים. עיניה השחורות הענקיות בצורת השקד הביעו תבונה, עומק וטוב לב.
אולי הוא היה צריך לסמוך יותר על שיקול דעתו של שולמן. גם מבלי שאמרה מילה, אדם הבין שאולי טעה בשיפוטו. הוא הזכיר לעצמו שהיא עובדת בכפוף לאלחנן, נמצאת איתו בטנדר ומי יודע מה עוד. אסור לו לשגות כאן.

"בבקשה," אמרה הבחורה והעבירה לידיו מגש. מבטאה סקרן אותו. הוא שיער שכמו רבים מהכורים במכרה, גם היא עלתה ממרוקו. אבל במבטא שלה הסתתרו רבדים נוספים שהוא התקשה לעמוד על טיבם. הוא ידע שזה נבזי מצידו, אבל הוא לא זז ממקומו ולא נקף אצבע כדי לעזור לה כשחזרה אל הטנדר להביא מגש נוסף. וגם לא כשהוציאה מתא הפתוח שמאחור גלון מים ונשאה אותו במאמץ עד אליו.

הבחורה נראתה כאילו היא עומדת להתפקע מרוב כעס. למרבה הפתעתו, היא הטיחה את הגלון באדמה בכוח חזק מעט מהדרוש, ומקצת מתכולתו נשפכה ארצה.

"מה את עושה?" הוא קרא.
"אני עובדת," היא נעצה בו את עיניה השקדיות בתמימות מעושה. "ואתה?"
אדם פער את עיניו עוד יותר. הוא רצה לענות לה, אבל פיו נפתח ונסגר מבלי שיצליח להוציא הגה.
"איפה אדון שולמן?" היא שאלה בקוצר רוח.
"זה לא עניינך," אמר בבוטות.

הוא לא ידע מי הבחורה הזו, אבל תוך כמה דקות היא הצליחה לערער אותו, והוא מיהר להעלות את חומות ההגנה שלו סביבו.

הבחורה פלטה בשקט קללה נמרצת בצרפתית, והוא פרץ בצחוק בעל כורחו.
"אני מצחיקה אותך?" היא שאלה בזעף.
הוא לא ענה, כי היא אכן הצחיקה אותו. והוא לא זכר מתי צחק כך. לחייה של הבחורה האדימו, והוא חש את המתח והתסכול שלה גם מבלי שתדבר.

ואז היא עשתה את הדבר האחרון בעולם שציפה לו.
שטף קריר של מים הרטיב את שיערו ואת פלג גופו העליון. הוא הרגיש כאילו במעשה הזה ניערה אותו הבחורה מקיפאון ממושך ועיניו נפקחו.

כורים סקרניים החלו להתאסף סביבם ולצחוק. אדם שמע את דלת הטנדר נטרקת, ועד מהרה עמד לצידם אלחנן הזועם.
אלחנן היה גבר בשנות השלושים המאוחרות לחייו, בעל שיער דליל וצהבהב ועיניים אפורות בעלות הבעה קפואה. כעת סקרו עיניו את אדם הרטוב ואת הגלון הריק למחצה, והוא נפנה אל הבחורה בזעם. "מה עשית?" הוא צעק, ואדם נדרך. ראשה של הבחורה היה מושפל, ושפת גופה הביעה פחד והתנגדות. "מה כבר אפשר לצפות מאחת כמוך? ברברית! את חושבת שפה זה ואדי סאליב?!"

ראשה של הבחורה הזדקף במהירות, ואדם ידע שהיא נפגעה ממילותיו המשפילות של אלחנן. גם הכורים סביבם החלו לנהום ולרגוז. כל הארץ דיברה על מה שקרה בחיפה יומיים קודם לכן. עולים זועמים מצפון אפריקה החליטו למחות על ירי של שוטרים בסבל עקיבא יעקב אלקריף, שנורה ברגליו בשעת תגרה. כמה שעות לאחר המאורע פשטו שמועות שווא על מותו של הפצוע, וכתוצאה מכך יצאו המוני עולי צפון אפריקה הזועמים להפגין ברחובות. ההפגנות הידרדרו למהומות אלימות, והארץ געשה.
אדם הביט בראשה הזקוף של הבחורה, בידיה הקפוצות ובגומה הנחושה שבסנטרה, וידע שעוד רגע קט והיא תענה לאלחנן.
ואז, אין לדעת מה יקרה.
"זו אשמתי," הוא אמר מבלי לחשוב. הוא כורה לעצמו בור ארור, והוא יצטער על זה. זה היה ברור כמו השמש הקודחת מעליהם, ובכל זאת הוא לא היה מסוגל לעשות משהו אחר.
"על מה אתה מדבר?" שאל אלחנן בחוסר סבלנות.
"רציתי לעזור לה עם הגלון, אבל המים נשפכו." הוא אמר בקול אדיש וענייני.
הבחורה לא העזה לדבר. היא העבירה את מבטה בינו לבין אלחנן. אדם ראה בזווית עינו כיצד היא סוקרת במבטה את קומתו הגבוהה ומבנה גופו החסון, והבליע חיוך זחוח. לחייה של הבחורה האדימו.
"שניכם מפוטרים," אמר אלחנן קצרות והחל לפסוע לכיוון הטנדר שלו. פיה של הבחורה נפער, ועיניה הכהות הגדולות בערו בתערובת מוזרה של זעם ושל חשש.
"עצור." אמר אדם. גם אם הבחורה הזו תשפוך עליו עוד עשרה גלוני מים, הוא לא ייתן לאלחנן את הסיפוק הכרוך בפיטורין שלה. "היא לא עשתה כלום." אלחנן נעצר. אדם הפנה את ראשו לאחור אל הפועלים שהציצו אליהם. "נכון, חברים?"
קולות הסכמה נשמעו מקרב הפועלים. ביטחונו של אלחנן התערער.
"אם היא לא עשתה את זה, אז אתה מפוטר."
"אותי אתה לא יכול לפטר." שניהם ידעו שזה נכון.
"חתיכת ממזר מנוול."

אלחנן נעץ בו מבט שוטם. אדם לא השפיל את עיניו. ידיו היו קפוצות. הוא היה מוצף באותו זעם אדיר, בלתי ניתן לכיבוי, ששטף אותו בכל פעם שנאלץ לספוג את העלבונות של האיש ששנא יותר מכל. הוא היה נותן כמעט הכול בתמורה לרגע אחד של אובדן שליטה. רגע אחד שבו יסתער על השטן הזה, יכה בו ללא רחמים ויגרום לו לשלם על הכול.
לא.

אסור לו לאבד שליטה. הוא עבר כל כך הרבה כדי להגיע לכאן. הוא לא ייתן לשום דבר להסיח את דעתו.

אלחנן חזר לטנדר כאילו לא קרה דבר. הכורים לקחו את מגשי האוכל והתרחקו. נותרו רק הוא והבחורה זה מול זה. הטנדר הונע ואלחנן צעק לה לבוא.

"למה עשית את זה?" עיניה השחורות חקרו את עיניו הירוקות והיא זקרה את סנטרה בניסיון לשוות לעצמה מראה מכובד.
"למה?" צל ירד על עיניו. "כי אני לא אוהב שדורכים על חלשים, זה הכול." זו הייתה האמת, אבל היה עליו להודות שלא כולה. היא פתחה את פיה כדי למחות, אך הוא הרים את ידו, מזכיר לעצמו את הבטחתו לדבר עמה כמה שפחות. "עשית מספיק צרות ליום אחד, את לא חושבת?"

הטנדר התרחק מהמקום בחריקה רועשת. היא התבוננה שוב באדם.
"תאמר לי בבקשה איפה אדון שולמן."
הוא גיחך. "לא מתייאשת, מה?" היא זקרה את סנטרה אפילו יותר ושילבה את זרועותיה, מבהירה לו שלא תזוז עד שתקבל את מבוקשה. הוא נעץ בה מבט בוחן לפני שדיבר. מדוע היא מתעניינת כל כך בשולמן? הוא לא זכר מתי מישהו חוץ ממנו הביע עניין בשולמן. "אדון שולמן ביום חופשי."
"זה לא יכול להיות."
"למה לא?"
"כי לאדון שולמן אין משפחה. הוא אומר שהעבודה היא המשפחה שלו ושהוא שונא חופשות."
לא היה לה מושג, לא יכול היה להיות לה, עד כמה השפיעו עליו מילותיה. הן צבטו את ליבו והוא כמעט הפסיק לנשום.
"אבל היום הוא בחופשה." הצליח לומר לבסוף.
הם התבוננו זה בזה לרגע. הבחורה הזו חכמה מדי. מוטב לו שיתרחק ממנה, ומהר.
"איפה אני יכולה למצוא אותו?" היא לא הרפתה.
"מה?" זה לא יגמר טוב, הוא פשוט יודע.
"שמעת אותי."
"את לא יכולה למצוא אותו. זה לא מקום בשביל בחורה כמוך." הוא לא ידע עליה דבר, אבל מה שראה הספיק. היא לא דומה לבחורות המתוחכמות והפלרטטניות שנוהגות להסתובב בבר ולשגר אליו חיוכים. לא. היא עשויה מחומר אחר, הוא פשוט יודע זאת. הוא לא יתפלא אם היא מעולם אפילו לא –
"סליחה?" היא נשאה אליו עיניים כועסות, הוא לא זכר מתי ראה עיניים כה תמימות וכנות.

מתי מישהו הביט בו באופן כזה?

"שמעת אותי. אין לך מה לחפש שם." עליו להתעשת, ומהר.
היא שאפה עמוקות ועצמה את עיניה. ואז נשפה החוצה את האוויר ופלטה מפיה רצף של כמה משפטים נמרצים בצרפתית, שהבהירו היטב כנראה מה דעתה עליו.
"אני לא מבין צרפתית," הוא חייך. גם היא חייכה, והמשיכה בעוד כמה כינויי חיבה נפוצים, שאותם דווקא לא היה לו קושי להבין. "אבל אני כן מבין כמה מילים," הוא המשיך ונהנה ממבע פניה יותר ממה שאמור היה. "בייחוד מילים מהסוג שעכשיו השתמשת בהן."
בתגובה היא אמרה לו מה היא חושבת עליו בשפה שאותה לא שמע מעולם.
"יש עוד?"
הבחורה עברה לספרדית, ומפיה זרם שטף נרגז של מילים נמרצות.
"זה כל מה שיש לך?" כעת כבר ממש צחק. מסיבה כלשהי, הוא היה שמח להמשיך לעמוד שם ולספוג את קללותיה של הבחורה.  
כעת דיברה בערבית המרוקאית, שאותה זיהה מהיכרותו עם חבריו הכורים יוצאי מרוקו.  
"ומה עם עברית? לא תגידי לי מה את חושבת בעברית?" הוא ידע שעליו להמעיט בשיח עם הבחורה הזו, אבל לא היה מסוגל להתאפק.
היא נשמה עמוקות וחייכה. "בשפת הקודש לא. תצטרך לנחש לבד."
הוא שוב צחק והביט בה. בדקות בודדות היא הצליחה לנער אותו, לשפוך מים על ראשו, לגרום לו להסתבך עם אלחנן השטני, להצחיק אותו ולסקרן אותו.
עליו להיזהר.
היא הסתובבה ופנתה ללכת. בדידותה הייתה ניכרת לעין, והוא כמעט נבהל מתחושת ההזדהות שפשטה בו. הוא ידע שיהיה זה חכם יותר להניח לה, אבל לא היה מסוגל להניח לה ללכת כך. "כל כך הרבה שפות את יודעת ונותנים לך להגיש אוכל במפעל שעיקר התוצרת שלו מיוצאת לחו"ל. זה חבל." היא קפאה במקומה.
הוא היסס.
בתום יום העבודה הוא ילך לבר וכמו מדי שנה ביום הזה, הוא ימצא שם את אדון שולמן האומלל שיכור כהוגן וממרר בבכי. הוא יגייס את כל כוחותיו, ישמור על חזות עניינית ומאופקת כמו תמיד, ויתמוך בו. הוא יהיה זה שלבסוף יוריד את שולמן מהבר, יאחז בו כדי שלא ייפול, וישכיב אותו במיטתו כמו שמשכיבים ילד קטן. בשום רגע הוא לא יאפשר לו לראות את האמת. שולמן לא יידע שהדבר שהכי כואב לאדם בעולם כולו הוא לראות אותו בייסוריו, ולדעת שהוא יכול היה למנוע אותם, אך נכשל.

אדם ידע שהוא עומד לעשות טעות איומה. ובכל זאת המילים יצאו מפיו. "תמצאי את אדון שולמן בבר 'סוף העולם'." הוא מעולם לא ראה את הבחורה הזו בבר. אין לה מה לחפש במקום כזה. הוא קיווה שלא תגיע.
הבחורה, שעמדה בגבה אליו, קפאה במקומה. הוא נעץ בה את מבטו, כמעט מקווה שתסתובב. אך כעבור רגע היא התעשתה, זקפה את כתפיה והתרחקה ממנו.
חיוך התפשט על פניו.
הוא לא זכר מתי נערה כלשהי הפנתה לו את גבה.
אבל לעזאזל, זה בהחלט הגיע לו.
אם היא תגיע בסוף לבר, הוא אבוד.


מה חשבתם??? מחכה לשמוע כאן בתגובות!
אם אתם ממש חייבים לדעת מה קורה בהמשך הסיפור, הספר זמין לרכישה בחנויות הספרים ברחבי הארץ וגם בדיגיטלי:

קישור לרכישת הספר "הצוואה של לידיה" באתר עברית
קישור לרכישת הספר "הצוואה של לידיה" באתר ביבוקס

ואם טרם עשיתם זאת, מזמינה אתכם בחום להצטרף לרשימת התפוצה, לקבל עדכונים על הספר החדש שאני עובדת עליו, ועל עוד הרבה דברים מעניינים!

2 מחשבות על “הצוואה של לידיה – פרק בונוס”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רוצים לקבל עדכון בווטסאפ על הפוסט הבא? לחצו על האייקון

מוזמנים לשתף עם חברים:

פוסטים נוספים שתהנו לקרוא:

הצוואה של לידיה פרק בונוס

הצוואה של לידיה – פרק בונוס

אם אהבתם את "הצוואה של לידיה" ואתם רוצים עוד קצת – פרק בונוס מיוחד ובלעדי עבורכם, קוראי הבלוג!
ואם עדיין לא קראתם – בואו להכיר את אדם הגיבור הבלתי נשכח מהס!

איך לבנות דמות עגולה דנה רדא

דמות עגולה

איך בונים דמות עגולה ומעניינת? איך נבנו הדמויות האהובות מהספר "הצוואה של לידיה"? פוסט מיוחד לקוראים סקרנים ולכותבים. היכנסו!

הנדיוומן חלק 3 מאת דנה רדא

הנדיוומן (חלק 3)

ביקשתם וביקשתם, אתם התגעגעתם וגם אני – אז הנה פרק חדש של רון ההנדיוומן המיוחדת שלנו! למה אתם מחכים? יאללה להיכנ

למה שלא תפנקו את עצמכם

בסיפור טוב
בהמלצות שיחסכו לכם זמן וכסף
ובסודות מעניינים מעולם הספרים

הצוואה של לידיה

הספר החדש שלי שהתחיל כאן בבלוג וחיכיתם לו כל כך הגיע לחנויות!
הפרק הראשון לקריאה בחינם כאן

רשימת ספרים מומלצים מעולים!

מתלבטים איזה ספר לקנות ולא רוצים להתאכזב?
משוטטים בין המדפים בספריה ולא יודעים מאיפה להתחיל? 
הרשימה הזו בדיוק עבורכם!
ברשימה תמצאו מעל 90 ספרים מומלצים ממגוון ז'אנרים וסגנונות.
בטוחה שתמצאו שם ספרים שתאהבו לקרוא!
 

השאירו פרטים והרשימה תשלח אליכם למייל

דנה

דנה רדא, בעיניים כלות

מוזמנים ליצור איתי קשר