פוסט מיוחד לרגל יום הולדת 40 עגול!
יום הולדת 40, אתם קולטים?
אם לרגע נפל לכם הלב כי אתם חושבים שלפניכם פוסט "40 דברים שלא ידעתם עליי / 40 דברים שהספקתי לעשות / 40 פדיחות שקרו לי בחיים" …
אז הרשו לי להרגיע אתכם! בצדק קצת חששתם, כי בואו, אתם מכירים אותי.
אבל מכיוון שאני כה רחומה ומתחשבת, החלטתי לחסוך זאת מכם.
אבל לא תינצלו מחפירה על הנושא, עד פה.
אז גיל 40. מה קשור גיל 40 ואני???
אני עדיין זוכרת את הגננת אסתר, את היום של כתה א', מי עמד לפני ומי מאחוריי. אנשים בגיל 40 לא אמורים לזכור כאלה דברים לא?
לא מצמצתי וחלף לו העשור של שנות ה-20.
עשור שאמור להיות שיא הכיף של החיים, לפחות בדמיונות שלי. אבל אצלי זה היה הפוך, כי כשהייתי בת 21 אמא נפטרה. אז במקום לכייף אני עסקתי בהישרדות.
מה שהציל אותי זה ששנה אחר כך פגשתי את מר אורי רדא, שהפך את העשור הזה להרבה יותר מאיר ושמח ממה שהיה בלעדיו.
לפני כמה ימים ציינו את יום הנישואים ה-14 (!!!) שלנו. הקשר הזה אף פעם לא היה מובן מאליו ולא פשוט. כי נישואים בלי קשר לכלום הם מורכבים. וכשזה קשר שבתחילת דרכו נתקל בהרבה מאוד תגובות שאולי יראו לכם מוזרות, מורכב עוד יותר.
אנחנו זוג אנשים דעתניים מאוד, כל אחד גדל בדרך שונה לגמרי, ולא תמיד זה פשוט. אפילו רוב הזמן זה לא פשוט.
בסיומו של עשור העשרים שלי, נכנסנו יחד לסחרור של הבאת ילד לעולם. במשך 3 שנים זה לא הלך. היו הרבה דמעות, הרבה אכזבות, טיפולים שלא צלחו.
לא עיכלתי את עשור העשרים, והנה עשור ה-30 טס לו.
עשור שהתחיל בהפלה מאוד טראומתית אחרי 3 שנות ציפייה, אבל זמן לא רב לאחר מכן הגיעה אלינו שני המדהימה. וכעבור זמן לא רב, הצטרף כפיר החמוד שלנו, באופן ספונטני, מתנה מדהימה אחרי השנים הקשות.
כשרצינו ילד נוסף, שוב נתקלנו במהמורה. הריון שלא התפתח כמו שצריך, והסתיים בהפלה. גם על זה כתבתי כאן בעבר בהרחבה, כי לא מספיק מדברים על הקושי בהפלות של הורים.
ואחרי ההפלה הזו הגיעה אלינו עדן המתוקה.
למה אני כותבת את כל זה? כי שום דבר לא הגיע אליי בקלות. לפעמים דברים נראים זוהרים מבחוץ. במיוחד כאן במרחב הרשתי. אבל חשוב שתדעו שזה לא כך. בטח לא אצלי. כל דבר דרש מאמץ, השקעה, מחויבות ונחישות.
החתונה, הילדים.
הלימודים, שהיו בעיצומם כשאמא נפטרה. הקריירה שלי שהתחילה זמן קצר אחר כך. דברים שהתחלתי כשאמא שלי נפטר נאלצתי להמשיך ולסיים שהחיים היו בשבר ענק.
וישנם הספרים כמובן. אולי החלום בה"א הידיעה שהיה לי מגיל 7. חלום שאמא הייתה שותפה לו כמובן.
גם פה הדרך לא הייתה סוגה בשושנים. אם רק היה לכם מושג כמה פעמים אמרו לי "לא". כמה דמעות הזלתי מרוב אכזבות. כמה קשה היה לי לדעת שאמא, שהאמינה בכישרון שלי מילדות, לא תזכה לראות אותו מתממש.
כנראה שאני פשוט לא אוהבת לשמוע את המילה "לא". כל "לא" רק הופך אותי לעקשנית יותר ולנחושה יותר.
אז מה אם אני עובדת בעבודה עמוסה בטירוף? אז מה אם אני רעייה, אמא ל-3 חמודים.
זה לא אומר שאני צריכה לדחות את החלום שלי לפנסיה. אמא שלי לא זכתה להנות מהפנסיה שלה, ואולי זה הטריגר שלי.
אז בטח ובטח שזה לא הגיע בקלות. כי לא קל במשך שנים לשבת עוד לילה ועוד לילה, לחקור, לכתוב, לתקן. עוד פעם, ועוד פעם. בלי טלויזיה, כמעט בלי בילויים. אבל בשמחה גדולה, כי זה הכיף שלי.
אמרו לי "לא"? אז מה. אני ממשיכה.
הספר הראשון הבהיר לי כמה עולם הספרים מורכב? ממשיכה.
כי בספר השני יהיה יותר טוב, ובשלישי עוד יותר, ואחריו עוד יותר.
כי זו לא גחמה חולפת, וזה לא תלוי במה מישהו יגיד, אלא רק במה אני אעשה. ומבחינתי זו רק ההתחלה.
אז כן, בארבעים השנים האלו (!!!) עברתי הרבה מאוד. אני כל כך מכירה תודה על הכל. בזכות הקושי אני יודעת ששום דבר אינו מובן מאליו. כל דבר הוא בעל ערך.
כל מה שקרה רק מחזק את האמונה שלי בזה שהכל יקר. המשפחה יקרה, הזמן שלנו פה יקר. אולי זה מה שנותן לי את הכוח להמשיך ולהמשיך. כי אני יודעת שלא תמיד יש זמן אחר.
ההבנות האלה מתחזקות במלחמה. יש מי שאיבדו הכל. יש מי שכל פוסט כזה מחמיץ להם את הלב.
בשגרה אני חושבת הרבה כשאני מעלה פוסטים. אם כתבתי על הספר שלי, אולי זה לוחץ על פצע של מישהו אחר שעדיין מחכה שזה יקרה גם לו? אם כתבתי על ילדים, אולי יקראו את זה אשה או גבר שנמצאים עכשיו בטיפולי פוריות, וזה יכווץ להם את הלב?
ובימים האלו, יש בי היסוס רב מה לכתוב. אני מפחדת כל כך לדרוך למישהו על נקודה רגישה. אז אם זה קרה, אני מצטערת כל כך.
אבל אני יודעת שאחרי שאיבדתי את אמא, הדבר שהכי היה קשה לי (עד היום) זה כשמישהו ריחם עליי. זה כשמישהו הלך על ביצים לידי. רציתי שיזכירו לי את החיים הרגילים.
ואולי גם עכשיו זה יכול לעזור לאנשים. לקרוא קצת על שטויות של אשה רגילה, עם עליות ומורדות של החיים. לזכור שלאף אחד שום דבר לא מגיע בקלות, ושאפשר להתאושש ממשברים, להבדיל אלף אלפי הבדלות.
מה אני מאחלת לעצמי לשנתי הבאה? לעבור את התקופה האיומה הזו, ושנהיה כולנו בריאים. זה הכי הכי חשוב.
ויחד עם זה אני מעיזה לכתוב גם על חלומות רגילים ושגרתיים, כי זה מה שמחזיק אותנו.
שסוף סוף יצא הספר השלישי, שהתעכב בגלל המלחמה, וממש בקרוב יכנס לעריכה בהוצאת "שתיים" האיכותית כל כך (ואם בא לכם לקרוא קטע מתוכו, מוזמנים לפוסט עם קטע מתוך "הסוד של אמאל").
וכן, שאני אצליח להתחיל את הלימודים שרציתי כל כך. כי באוקטובר הייתי אמורה להתחיל תואר שני נוסף בספרות במגמת כתיבה יצירתית באוניברסיטת בן-גוריון (!!!). דחיתי את זה בגלל המלחמה.
וכן, שאני אוכל להמשיך לתרום את חלקי למלחמה הזו. כי אם אני מזניחה כל עיסוק כרגע, ואתם פחות רואים אותי כאן, זה כי אני במלחמה. ואני אומרת תודה על הזכות שיש לי לתרום את החלק שלי במלחמה הזו בתולדות עמנו. אני רוצה בעתיד להסתכל אחורה ולדעת שעשיתי כל מה שאני יכולה.
אז חשבתי לכתוב פוסט יום הולדת קליל, אבל מה לי ולקלילות? בחורה כבדה מה לעשות…
שנהיה כולנו בריאים, שנזכה לראות כאן את החטופים במהרה, ושכל חיילנו ישובו הביתה בשלום!
