סיפור בהמשכים מאת דנה רדא
חלק א'
ז'ורז'ט ניסתה להסתתר מפני השמש הקופחת שחדרה מבעד לחלון הטנדר. כמובן שזה היה חסר תועלת. חסר תועלת כמעט כמו כל דבר בחייה מאז שהגיעה למקום הנידח הזה.
היא היטיבה את הכובע שלראשה. הכובע היחיד שנשאר לה. כול השאר התלכלכו, נמעכו או אבדו. מסתבר שהחום כאן לא מתאים לכובעים צרפתיים.
הטנדר היטלטל מצד לצד, צמיגיו העבים עוברים בנחישות את המכשולים הרבים בדרך החצץ המדברית. השעה הייתה חצות היום. עוד רגע אלחנן, מנהל העבודה במכרות, יעצור ליד הפיר הראשון. היא תקפוץ מהטנדר, תרוץ לתא הפתוח שמאחור, ותגיש מים ומנות אוכל לפועלים. ז'ורז'ט הייתה אמונה על הכנת האוכל והייתה צריכה להתלוות אליו לסיבוב בין המכרות, שחלקם היו פתוחים וחלקם תת קרקעיים, ולחלק את המזון והשתייה לפועלים.
היא מעולם לא חשבה שהיא, ז'ורז'ט מקזבלנקה, שידעה לדבר, לכתוב ולקרוא בחמש שפות שונות, שהייתה תלמידה מצטיינת בתיכון שלה, שהייתה אמורה ללמוד ולעשות משהו עם החיים שלה – היא תגיש אוכל לפועלים במכרה נחושת במדבר. היא רק בת עשרים ואחת, ניסתה לעודד את עצמה, כול החיים עדיין לפניה, והיא תנצל כול רגע מהם בחוכמה.
"את מוכנה?" שאל אלחנן.
ז'ורז'ט הנהנה קצרות בראשה. היא עובדת עם אלחנן כבר חודש, אבל מעולם לא העזה לפתח עמו שיחה. לא שהוא לא ניסה. ועוד איך ניסה. נדמה היה שעורה השחום, עיני השקד השחורות והכהות שלה וגינוניה המנומסים סקרנו אותו. אבל היא אטמה את אוזניה ואת ליבה. הדבר האחרון שהיא צריכה זה עניינים פה בעבודה. ובכלל בעצם. אין כול טעם בקשרי ידידות או אהבה עם איש מבני המקום הזה. הרי בהזדמנות הראשונה היא תצא מכאן. היא תגור בתל-אביב. או אולי חיפה. אלו ערים המתאימות לה. ערי חוף גדולות ותוססות. זה לא יהיה דומה כלל לעיר הולדתה קזבלנקה, אבל זה עדיף מכלום.
הטנדר עצר בחריקה וז'ורז'ט הוטחה קדימה. אלחנן אפילו לא טרח למלמל דבר התנצלות. היא כבר הבינה מזמן שדברי התנצלות או נימוסים אינם שגורים בפיהם של הגברים הצברים. נראה היה לה שחוסר הנימוס שלו הקצין מאז שהבין שהיא לא מעוניינת בתשומת ליבו. היא יצאה מהרכב, רצה בזריזות אל התא והורידה ממנו מגש.
בדרך כלל מי שחיכה לקבל את המגש היה אדון שולמן, כורה מבוגר כבן חמישים, משורדי המלחמה האיומה. ז'ורז'ט קיוותה שיום אחד הוא יסכים לספר לה את סיפורו. אבל היום חיכה שם מישהו אחר. בחור צעיר וגבוה בעל שיער שחור ועיניים ירוקות.
כשהתקרבה אליו עם המגש הוא נראה זועף.
"בבקשה," אמרה במבטאה המיוחד. מבטא שיש בו קצת מכול מה שיש בה. ערבית מרוקאית של קזבלנקה. מרוקאית יהודית של רובע מלאח העתיק. צרפתית מבית הספר כול ישראל חברים ומהכיבוש. ספרדית, שהייתה בעצם גלגול של לדינו וחכיתיה, שהייתה שילוב בין ספרדית עתיקה, עברית וערבית שדיברו מגורשי ספרד. וכמובן, עברית. עברית מבית הכנסת ומבית הספר. עברית של געגוע לארץ ישראל. כן. כול זה היה במבטאה ועוד.
הבחור עקב בדממה במבטו אחר תנועותיה של ז'ורז'ט ולא זז ממקומו. הוא לא זז גם כשהיא חזרה שוב אל הטנדר כדי להביא מגש נוסף. וגם לא כאשר חזרה פעם שלישית לטנדר כדי לסחוב את גלון המים עד אליו.
היא הטיחה את הגלון באדמה בכוח כזה עד שחלק מתכולתו נשפך ארצה.
זה גרם לו לזוז ממקומו.
"מה את עושה?" הוא זעק. הוא לא היה צריך לומר לה שבמדבר הזה כול טיפת מים היא אוצר. היא לא הצליחה לזהות את המבטא שלו. אולי צבר עם שורשים באירופה, אולי עולה ותיק מארצות אירופה. כך או כך קשה היה לזהות צלילים זרים במבטאו המושלם.
"אני עובדת," סיננה מבין שפתיים הדוקות ועיניים צרות. "ואתה?"
עיניו הירוקות של הבחור התעגלו בהפתעה, והשפה התחתונה שלו נשמטה כאילו רצה לענות לה. אבל שום קול לא בקע מפיו.
"איפה אדון שולמן?" היא שאלה בעל כורחה. היא הייתה מעדיפה שלא לנהל שיחה עם הבחור החצוף הזה, שלא יודע כיצד לכבד אישה. אבל דאגה כרסמה בשלוותה. אולי קרה משהו לאדון שולמן? אלוהים יודע מה עבר עליו במלחמה ועכשיו הוא נאלץ לעבוד כאן במכרה.
"זה לא עניינך."
ז'ורז'ט ניסתה לעצור. היא ניסתה להתאפק, באמת. אבל זה היה מוגזם. הבחור חצה כאן גבול. היא צעדה קדימה בעיניים רושפות, והחלה לירות מפיה קללות בכול השפות שהיא מכירה.
אולם נראה היה שזה לא מרשים את הבחור במיוחד. להפך. הוא פרץ בצחוק.
לפני שתהיה לה הזדמנות להתחרט, היא הרימה את הגלון בכוח שלא ידעה שיש בה, ושפכה את כול תכולתו על הבחור היהיר.
מי שתייה יקרים במדבר הלוהט של ארץ ישראל.
מי שתייה שנועדו לכורים שעמלים בתוך הפיר.
והיא בזבזה אותם על כעסה ועל בחור אלמוני שלא ראוי אף למבט שני.
לחרדתה היא נוכחה לדעת שמפתח המכרה מציצים עוד כורים סקרניים. דלת הטנדר נפתחה ונטרקה בעוצמה. וכעת אלחנן עומד לידם זועם.
"מה עשית?" הוא צעק על ז'ורז'ט. "השתגעת?!" לשם שינוי, היא שתקה. מה כבר אפשר להגיד? היא החלה להשלים עם כך שתאבד את עבודתה. היא תצטרך לחזור הביתה ולבשר לאביה שפוטרה. היא תצטרך להתמודד עם צערו. היא הביאה זאת על עצמה במו ידיה. ידיה המטופשות ומשולחות הרסן. למה היא לא מסוגלת לשתוק? למה? "מה כבר אפשר לצפות מאחת כמוך? ברברית."
ראשה של ז'ורז'ט הזדקף בבת אחת. היא תענה לו, ועוד איך תענה. מה זה כבר משנה? הרי גם כך היא תפוטר. לפחות יהיה לה התענוג להעמיד במקום את ה-
"זו אשמתי," קולו של הבחור הגיע אליה כמו ממרחקים, ושם קץ לתקוותה להטיח את זעמה באלחנן.
"על מה אתה מדבר?" שאל אלחנן בחוסר סבלנות.
"רציתי לעזור עם הגלון, אבל המים נשפכו."
ז'ורז'ט לא העזה לדבר. היא העבירה את מבטה בין שני הגברים. כמוה, גם אלחנן הבין שדבריו של הבחור אינם אמינים. הוא אולי יהיר וחסר בושה, אבל קומתו גבוהה וזרועותיו חסונות מהעבודה במכרות. מזרועות כאלה לא ייפול גלון מים, ולא שום דבר אחר. בפעם הראשונה בירכה ז'ורז'ט על עורה הכהה שהשתזף עוד יותר מאז הגיעה למקום הזה. על אף רצונה, חום פשט בלחייה.
"שניכם מפוטרים," אמר אלחנן קצרות והחל לפסוע לכיוון הטנדר שלו.
"עצור," קולו של הבחור היה הרבה יותר בטוח מכפי שאמור להיות קולו של פועל שמתגרה במנהל שלו. "היא לא עשתה כלום." אלחנן עצר. הבחור הפנה את ראשו לאחור אל הפועלים שהציצו אליהם. "נכון חברים?"
ז'ורז'ט לא החמיצה את השעשוע שבעיניו הירוקות. היא לא ידעה מיהו, אבל אין ספק שיש לו השפעה במקום הזה.
קולות הסכמה נשמעו מקרב הפועלים. בטחונו של אלחנן התערער.
"אם היא לא עשתה את זה, אז אתה מפוטר."
"אותי אתה לא יכול לפטר."
ז'ורז'ט ציפתה שאלחנן יפרוץ בצחוק, אבל זה לא קרה.
"חתיכת ממזר מנוול."
לתדהמתה הרבה של ז'ורז'ט אלחנן חזר לטנדר כאילו לא קרה דבר. הכורים לקחו את מגשי האוכל והתרחקו. נותרו רק היא והבחור זה מול זו. היא שמעה את הטנדר מניע ואת אלחנן צועק לה להגיע.
"למה עשית את זה?" עיניה השחורות חקרו את עיניו הירוקות והיא זקרה את סנטרה בניסיון לשוות לעצמה מראה מכובד.
"למה?" צל ירד על העיניים הירוקות. "כי אני לא אוהב שדורכים על חלשים, זה הכול."
זעמה של ז'ורז'ט התלקח שוב. חלשה? היא? היא פתחה את פיה כדי לענות לו אך הוא הרים את ידו.
"עשית מספיק צרות ליום אחד, את לא חושבת?"
הטנדר התרחק מהמקום בחריקה רועשת. היא ידעה שזה עונשה. כעת תיאלץ להמתין כאן בשמש הקופחת עד שיואיל בטובו אלחנן לחזור. היא התבוננה בבחור שאת שמו לא ידעה. המים ששפכה עליו גרמו לשיערו ולעורו לנצוץ בשמש. היא הייתה חייבת להודות בינה ובין עצמה שזה היה שווה. כן, בהחלט.
"תגיד לי איפה אדון שולמן," היא אמרה.
הבחור פלט גיחוך. "לא מתייאשת, מה?"
ז'ורז'ט זקרה את סנטרה אפילו יותר ושילבה את זרועותיה, מבהירה לו שלא תזוז עד שתקבל את מבוקשה.
"אדון שולמן ביום חופש."
"חופש?"
"חופש."
"זה לא יכול להיות."
"למה לא?"
"כי לאדון שולמן אין משפחה. הוא אומר שהעבודה היא המשפחה שלו ושהוא שונא חופש." היא זכרה במדויק את מילותיו. בחופש הוא חושב, ולחשוב זה רע.
"אבל היום הוא בחופש."
הם התבוננו זה בזו לרגע. היא הרגישה שכמוה, גם הוא יודע שהחופש של אדון שולמן הוא לא באמת חופש.
"איפה אני יכולה למצוא אותו?"
"מה?"
"שמעת אותי."
"את לא יכולה למצוא אותו. זה לא מקום בשביל בחורה כמוך."
זהו זה. היא תקלל את הבחור הזה בכול הקללות שהיא מכירה, בכול השפות. בלב שלה וגם בקול. היא התחילה בצרפתית. אי אפשר להכחיש שזו שפה שנועדה בדיוק לזה. היא קיוותה שהוא אינו דובר את השפה, אבל לא באמת היה איכפת לה. היא כינתה אותו בכול כינוי גנאי אפשרי ולא זכרה מתי מישהו עורר כך את זעמה.
"סיימת?"
בתגובה החלה לומר לו מה היא חושבת עליו בשפת המוגרבים.
"יש עוד?"
היא הפליאה בו את קללותיה בשפה הספרדית.
"זהו? זה כול מה שיש לך?"
היא צעקה מה דעתה עליו בערבית המרוקאית.
"ומה עם עברית? לא תגידי לי מה אני בעברית?"
ז'ורז'ט נשמה עמוקות. "בשפת הקודש לא. תצטרך לנחש לבד."
זיק של שעשוע חלף בעיניו, ואולי גם של משהו אחר, היא לא הייתה בטוחה. היא הסתובבה ופנתה ללכת, לא שהיה לה לאן. אבל לפחות היא תמצא לעצמה סלע לשבת עליו עד שיחזור אלחנן לקחת אותה.
"כול כך הרבה שפות את יודעת ונותנים לך להגיש מים. במפעל שעיקר התוצרת שלו מיוצאת לחו"ל. זה חבל."
היא קפאה במקומה. אף גבר לא עמד באופן כזה על כישוריה מעולם. ובטח שלא בארץ הזו. כאן כולם הניחו שאישה צעירה ממרוקו גודלה בדרך הפרימיטיבית ביותר שקיימת. בשביל האנשים כאן היא הייתה ברברית. כמו שאלחנן אמר. ברברית ותו לא. והנה הבחור החצוף הזה מכיר בערכה ברגע אחד. היא לא העזה להסתובב. אם תסתובב, יראה את פניה ואת רגשותיה החשופים.
"תמצאי את אדון שולמן בסוף העולם."
היא לא הלכה לסוף העולם מייד. כשירדה מהמשאית של הפועלים בעיר, היא ידעה שלא תוכל ללכת לשום מקום לפני שתבדוק קודם מה עם אביה.
אביה של ז'ורז'ט היה אדם עשיר ומכובד בקזבלנקה. הם חיו בנוחות ובאושר. כמובן שאז הם לא הבינו עד כמה נוחים ומאושרים חייהם באמת. הם התחילו להבין זאת רק כאשר ניחתו עליהם הצרות בזו אחר זו. ראשית עזבה אותם אמה. אמה המתוקה והיקרה של ז'ורז'ט. לא חולף יום מבלי שתתגעגע אליה. מאז ומתמיד הייתה אמה חלשה וחולנית. היא הלכה ונחלשה ככול שחלפו השנים. לאחר שהוקמה מדינת ישראל, הלך והתדרדר מצב היהודים במרוקו. לצד ההתרגשות הרבה מהקמת מדינת היהודים, התגבר הטרור נגד היהודים במדינה. צרפת עדיין שלטה במרוקו, והמוסלמים היו בעיצומו של מאבק לאומי משלהם. כמו תמיד במהלך ההיסטוריה, היהודים נפגעו.
נדמה היה שככל שמחמיר המצב במרוקו, מחמיר גם מצב בריאותה של האם. ימיה ולילותיה הוקדשו לדבר אחד – דאגה לאחיה הבכור של ז'ורז'ט, יעקב. הם לא ידעו מה בדיוק הוא עושה, אבל ידעו מספיק כדי לדאוג. ז'ורז'ט חשדה שהוא נמצא בקשרים עם אנשי המוסד מישראל. היו שמועות בקרב היהודים על כך שבקרוב תחל לפעול במרוקו תנועה להגנה עצמית ועלייה. ויעקב תמיד היה פעיל ציוני. ז'ורז'ט התכוונה לדרוש ממנו לצרף אותה לפעילות שלו, אבל היא לא הספיקה.
יעקב נרצח בקטטה עם כנופיית מוסלמים כשנה לפני הכרזת העצמאות של מרוקו. שנת אלף תשע מאות חמישים וחמש. ז'ורז'ט לא תשכח לעולם את השנה הגרועה בחייה. השבר שריסק את משפחתם לא יתאחה לעולם. תוך חודשיים בלבד לאחר מותו של יעקב, הלכה גם אמם לעולמה. אחותה הבוגרת של ז'ורז'ט, שהיו לה בעל ושני ילדים, הודיעה להם שהיא עוברת לגור במרסיי.
נותרו רק אביה של ז'ורז'ט והיא.
כעבור זמן לא רב, הודיע לה אביהם שגם הם עוזבים. הוא החליט לעלות לארץ ישראל. זה רק עניין של זמן עד שמרוקו תקבל עצמאות, כך אמר. ומי יודע מה יעלה אז בגורל היהודים. הוא מכר את כל הרכוש שלהם תוך שבועות ספורים. ז'ורז'ט שמחה על העזיבה אבל התקשתה להשלים עם המחשבה שהם ישאירו מאחור את הקברים של יעקב ואמא. היא ידעה שזה חור בנשמתה שלא יתמלא לעולם.
ואביה, הוא היה רק חצי אדם. איש שאיבד אישה ובן, וננטש על ידי בת אחרת. ז'ורז'ט הייתה כול עולמו. ועולמו הפך צר. הוא הפסיק להתעניין במסחר, בחדשות, וברכילות הקבועה של יום שישי בבית הכנסת ברובע. הדבר היחיד שנתן לו תקווה זו הגשמת משאלתו האחרונה של בנו. אם יעקב רצה שהיהודים במרוקו יעלו לארץ ישראל, זה מה שהם יעשו.
הם עזבו את קזבלנקה. ז'ורז'ט לא תשכח לעולם איך עמדה על האוניה המתרחקת מהנמל והתבוננה בדמעות בנופי עיר הולדתה שהלכו ונעשו קטנים עד שנעלמו. הם הגיעו למרסיי בצרפת, ושם שוכנו במחנה מעבר לעולים. ז'ורז'ט נדהמה מכמות האנשים שהיו סביבה במחנה, מבליל השפות והתרבויות. עולים מכל רחבי אירופה וצפון אפריקה הצטופפו במחנה בהמתנה למועד עלייתם המיוחל לארץ.
הם היו יכולים להמתין ולהגיע לעיר כמו תל-אביב או חיפה. ז'ורז'ט אפילו הייתה מוכנה להתפשר ולגור בעיר ללא חוף. היא שמעה שרחובות וראשון לציון הן מרשימות לא פחות. אבל כול תקוותיה ירדו לטמיון כאשר הגיע למחנה חנוך ננר. זו הייתה תחילתה של שנה חדשה, והיא קיוותה שהשנה הזו תביא עמה תקווה. לא פעם תהתה מה היה קורה אלמלא הגיע למחנה.
חנוך הציג את עצמו כראש המועצה הראשון של העיר אילת. עיר עלומה ונידחת בקצה הדרומי ביותר של מדינת ישראל החדשה. הוא הכריז שהוא מחפש בעלי מקצוע שיהיו מוכנים להגיע ולהתיישב בעיר. הוא דיבר על הפרחת השממה, הגשמת חזון בן-גוריון, הגשמת החלום הציוני.
לא היה דרוש יותר מכך כדי לגרום לזיק שבעיני אביה לבעור. כול דבר שיקרב אותו להגשמת משאלתו של בנו הוא בגדר פקודה עבורו.
כשראתה ז'ורז'ט כיצד מפעיל אביה את קסמו האישי על ראש המועצה באותה שיחה גורלית ביניהם, היא נזכרה לרגע באביה הישן. זה שהיה צוחק, מקסים את כולם ויודע תמיד מה לעשות ומה לומר. הוא טשטש את היותו סוחר, והציג את עצמו כנגר מומחה. הוא לא ציין שזה רק תחביב עבורו, תחביב שכבר שנים לא עסק בו.
ראש המועצה התלהב. חסרים להם בעלי מלאכה בעיר אילת, ונגרים בפרט.
הם היו אחת משבעים המשפחות שנבחרו לעלות. בפברואר בשנת חמישים ושש הם כבר היו על המטוס בדרך ארצה.
לפני שהיא הבינה מה קורה, מצאה ז'ורז'ט את עצמה בעיר עם חוף אמנם, אבל עם שום דבר אחר פרט לכך. טוב, כמעט שום דבר. היו שם בכל זאת כמה מבנים ומעט אנשים. אבל אביה היה מאושר, וזה פיצה על הכול.
ז'ורז'ט נכנסה לצריף הקטן שלהם והחלה להכין בזריזות את ארוחת הערב הצנועה שלהם. פת לחם, שמן זית וזעתר עם מעט גבינה וירקות. כיצד תאמר לאביה שעליה לצאת בשעת ערב מאוחרת החוצה? באיזה תירוץ תשתמש? כעבור זמן לא רב נכנס אביה. נראה היה שמאז הגיעו לאילת, קומתו הזדקפה שוב, שפמו האפור היה מטופח כמו במרוקו והצבע חזר לפניו.
"בינתי," עיניו אורו למראה בתו.
כמו תמיד, ליבה של ז'ורז'ט התרכך למראה אביה. הם אכלו את ארוחתם, ואביה סיפר על הרהיטים שנבנו בימים האחרונים בנגריה שבה הוא מצא עבודה. הוא היה גאה בכך שהוא בונה רהיטים לעולים חדשים. ז'ורז'ט ביקרה פעם אחת בנגרייה. הרהיטים לא היו יפים במיוחד, אבל שימושיים ועמידים מאוד.
"בינתי את שקטה," ציין אביה בשקט. עיניו הכהות כמו עיניה תמיד ידעו לאבחן במדויק את מצב רוחה.
"אני רק עייפה בבי שלי," היא השתמשה בכינוי החיבה החביב עליה שהדביקה לו מאז ילדותה.
אביה שתק, והיא לא הייתה בטוחה שהאמין לדבריה.
"בבי."
"כן יפתי."
"אני… אני צריכה לצאת החוצה."
גבותיו של בבי התרוממו בשאלה. אביה היה הרבה דברים, אבל טיפש הוא בוודאי לא אחד מהם.
"אני…" היא בלעה את רוקה במאמץ. "אני הכרתי חברה חדשה בעבודה. היא הזמינה אותי לבקר בבית שלה ולשמוע תקליטים."
בבי צמצם את מבטו. ז'ורז'ט לא השפילה את מבטה. היא ידעה שהסיכוי שהוא מאמין לה קלוש, והמתינה בדריכות לתשובתו.
"לכי, בינתי." אמר לבסוף, והיא נשמה לרווחה והתאמצה להסתיר את ההקלה שפשטה בגופה. "את בחורה צעירה, את לא צריכה להיות סגורה כול יום בבית עם זקן עצוב כמוני." היא כמעט בכתה לשמע דבריו, אבל הצליחה להתאפק. היא קמה מהשולחן וחיבקה אותו ברגש. ליבה ייסר אותה על השקר. מה היה אומר בבי שלה לו ידע שהיא הולכת לסוף העולם?
סוף העולם היה מלא כשהיא הגיעה לשם. כול אחד בעיר ידע מה זה סוף העולם, אפילו היא. זה היה בר בבעלותו של רפי נלסון, דמות ידועה בחיי הלילה בעיר. ז'ורז'ט אף פעם לא העזה להתקרב לבר. גם עכשיו היא קפאה על מקומה וכמעט ברחה. היא נשמה עמוקות והחליקה על שמלתה הפרחונית בניסיון להירגע. היא ידעה היטב מדוע היא לחוצה. היא לחוצה כי זה הביקור הראשון שלה בבר אפוף העשן הזה. היא לחוצה כי היא לא יודעת באיזה מצב היא תמצא את אדון שולמן ואיך יגיב להופעתה במקום. ובעיקר, היא לחוצה כי היא בטוחה שהבחור בעל העיניים הירוקות יהיה כאן אף הוא.
המקום הקטן היה מלא וצפוף. באוויר עמד ריח חזק של סיגריות, שאליו התלווה ריח מתקתק. היא נתקפה בדחף להשתעל. היא סרקה במבטה את החלל הזעיר ועד מהרה ראתה את אדון שולמן יושב ליד הבר. לפניו היה בקבוק כמעט ריק של משקה אלכוהולי. מר עיניים ירוקות לא היה שם. היא חשה רגש מוזר שנע בין הקלה לאכזבה, זקפה את כתפיה והתקדמה לעבר אדון שולמן.
ז'ורז'ט נגעה בכתפו בהיסוס, מתעלמת מעיניו הסקרניות של הברמן.
אדון שולמן מלמל משהו בשפה שהיא לא הכירה, היא ניחשה שאולי זו פולנית. דבריו נשמעו כמו זמזום שחוזר על עצמו. דמעות זלגו מעיניו ונטפו על דלפק הבר החום. ליבה התכווץ.
"אדון שולמן," היא דיברה בקול הרך ביותר שלה. "אדון שולמן."
אדון שולמן הפנה אליה את מבטו. ניד קצר בראשו היה הסימן היחיד שזיהה את נוכחותה.
"כמה זמן הוא כבר כאן?" שאלה ז'ורז'ט את הברמן, גבר בשנות השלושים לחייו עם זקן עבות.
"מהצהריים בערך."
"מהצהריים?" היא הזדעזעה. "נתת לו לשתות ככה מהצהריים?!"
"זה עסק כאן, לא שירות רווחה," אמר הברמן באדישות בעודו מוזג משקה ללקוח אחר.
ז'ורז'ט פערה את עיניה בתדהמה ואת פיה כדי לענות לו, אבל תחושת יד מוצקה וחמימה על גב כף ידה עצרה בעדה.
"זה בסדר אלכס," אמר קול מוכר. "אני אטפל בזה."
זו'רז'ט הסתובבה לאחור בלב כבד. מר עיניים ירוקות עמד ממש בסמוך אליה, מביט בה בשעשוע ניכר. אדון שולמן היה אדיש למתרחש והמשיך לשתות מהכוס שלו.
"לא הספיק לך מה שהיה היום במכרות, אני מבין. את מחפשת צרות בכוח?" לשם שינוי, ז'ורז'ט שתקה. היא החליטה שלא תיתן לו עוד תחמושת כנגדה. "מה את עושה כאן?"
"באתי לבדוק מה עם אדון שולמן. בדיוק כמו שאמרתי לך."
מר עיניים ירוקות הביט בה בריכוז, והיה ברור שהוא מתקשה לקרוא אותה. היא הבינה שהוא לא באמת חשב שהיא תגיע לסוף העולם.
יפחה עמוקה שיצאה מגרונו של אדון שולמן גרמה להם לנתק את קשר המבטים הזה שערער את ז'ורז'ט. היא הביטה במר עיניים ירוקות בשאלה. היא נאלצה להודות בפני עצמה שאין לה מושג מה לעשות במצב הזה ובמקום הזה.
מר עיניים ירוקות פנה אל אדון שולמן ברוך מפתיע ודיבר אליו בשפתו. ז'ורז'ט לא הבינה את חילופי הדברים ביניהם. אדון שולמן משך בכתפיו בייאוש מכמיר לב. הבחור דיבר אליו בשקט, הניח יד על כתפו ושידל אותו לקום. אדון שולמן התרצה לבסוף והתרומם רק כדי למעוד בין הכיסאות. ז'ורז'ט והבחור אחזו כל אחד בזרוע אחרת שלו, וכך הם יצאו מן המקום. הדמעות לא הפסיקו לזלוג על פניו של אדון שולמן. כשיצאו החוצה ופנס הרחוב האיר עליהם, הזדעזעה ז'ורז'ט לגלות שכמעט כול חזית חולצתו של אדון שולמן רטובה. זה היה אחד הדברים העצובים ביותר שראתה אי פעם.
הם פסעו בדממה במשך מספר דקות. נראה היה שהבחור יודע לאן הוא הולך. אילת הייתה זעירה. המבנים השונים היו במרחק הליכה זה מזה. הם נעצרו ליד אחד הצריפים בשיכון הפועלים.
"חכי כאן," פקד הבחור ונעלם עם אדון שולמן בתוך הצריף. ז'ורז'ט שיערה שהוא יכניס את אדון שולמן למיטתו וקיוותה שזה לא ייקח הרבה זמן. הרחוב היה חשוך ותחושת הביטחון שלה לא הייתה גבוהה במיוחד.
כעבור מספר דקות יצא מר עיניים ירוקות.
"הוא בסדר?" שאלה ז'ורז'ט.
"לא," עיניו של הבחור היו עצובות מעט, אם כי הבעת פניו הקשוחה נותרה כשהייתה. "אבל מחר יום חדש."
"למה דווקא היום לקח אדון שולמן חופש?" היא שאלה בשקט. מבטו של מר עיניים ירוקות התמקד בצריף הדל. כאשר השיב את מבטו אל עיניה, היא הצטמררה על אף המחנק שאפף את האוויר סביבם.
"ביום הזה בשנה רצחו הנאצים את אשתו ושני ילדיהם לנגד עיניו בפולין."
ז'ורז'ט הרימה את ידה אל פיה. גרונה התכווץ. היא לא אמרה דבר, ולא היה דבר שאפשר לומר. דמעות מילאו את עיניה, והיא התאפקה בכוח שלא לבכות מולו. היא הסתובבה ופנתה ללכת. אדון שולמן שב בשלום לביתו, והיא גילתה מדוע נעדר היום. לא היה עוד דבר שביכולתה לעשות כאן, ואביה לבטח דואג לה.
ידו של הבחור אחזה בזרועה בכוח ועצרה בעדה. היא ניסתה להשתחרר. הכוח שידעה שאצור בזרועותיו הופעל כעת עליה. היא הרימה את מבטה הכועס אל עיניו הירוקות של הבחור. הן הביטו בה בפליאה, כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה.
"מי את? למה דאגת ככה לשולמן?"
"זה לא עניינך," היא לא התכוונה לפספס הזדמנות כדי להשיב לבחור המתנשא הזה כגמולו. היא ניערה את זרועה בכוח רב יותר, השתחררה ממנו והחלה לפסוע במרץ על החול. היא כבר הסתבכה היום מעל ומעבר. תם הזמן שלה כאן.
עד מהרה הדביק אותה הבחור בצעדיו הארוכים והלך לצידה בדממה.
"למה אתה עוקב אחרי?!" היא נעצרה בכעס.
"עוקב אחרייך?" הוא פרץ בצחוק. "אני רק מלווה אותך לבית שלך."
"לא, תודה." היא מלמלה והמשיכה ללכת מהר עוד יותר. רק זה חסר לה. שאבא שלה או מישהו משכניהם יראה אותה עכשיו עם בחור זר. היא כבר הייתה קרובה מאוד לבית.
הוא שוב אחז בזרועה, והיא הסתובבה אליו בפראות, ממלמלת שטף של מילים כעוסות בצרפתית, כמו תמיד כשהיא מתרגזת. החיוך של הבחור התפשט מעיניו אל פיו, או הפוך, היא לא הייתה בטוחה. מה שכן היה בטוח זה שהחיוך הזה מקשה עליה להתמיד בכעסה. היא פלטה אנחה וטלטלה את ראשה. ללא ספק הבחור עקשן.
"אני לא זקוקה למלווה, תודה."
"בסדר," הוא שחרר את זרועה. "רציתי ללוות אותך, אבל לא אעשה משהו שאת לא רוצה."
היא שילבה את זרועותיה על חזה והנהנה קצרות.
"אני אדם," סוף סוף הציג את עצמו. אדם בעל העיניים הירוקות. ז'ורז'ט ידעה שעל אף רצונה, היא תהגה בו כל הלילה.
"ז'ורז'ט," אמרה בקול דרוך. היא נוכחה לדעת עם הזמן שחלק מהישראלים מגחכים למשמע שמה הגלותי כל כך. אבל היא לא התכוונה להתבייש בו לעולם.
"ז'ורז'ט," הוא גלגל את שמה בלשונו. היא הופתעה לגלות עד כמה המחווה הזו יכולה להיות אינטימית. "אני אוהב את השם הזה. הוא מתאים לך."
"מה אתה אומר? אדוני אוהב את השם?" היא הרימה אליו את מבטה, וחייכה בפעם הראשונה. "תודה רבה. אני אמסור זאת לאבי שנתן לי אותו."
אדם חייך.
היא הרגישה פרפור של התרגשות נובט בתוכה. לרגע אחד קצר, היא כמעט התפתתה להסיר את המגננות הטבעיות שלה ולהתמכר לתחושה הזו, לאשליה הזו.
כחכוח גרון מוכר נשמע מאחוריה לפתע, וז'ורז'ט קפאה במקומה. האשליה התנפצה מהר יותר משחשבה.
"אין צורך למסור לי, בינתי." אמר אביה. בקולו לא היה כול זכר לחמימות שהפגין כלפיה מוקדם יותר. "אני פה." בבי שלה שלח אליה את ידו החזקה ואחז בזרועה בעוצמה כזו שגרמה לה להדק את לסתותיה בכאב. מבטו החד של אדם לא החמיץ זאת. היא ראתה כיצד נדלק בעיניו זיק מסוכן.
בבי משך אותה אליו בכוח ולא טרח לזכות את אדם במבט נוסף. "אנחנו סיימנו פה," הוא לחש באוזנה של ז'ורז'ט בערבית מרוקאית. "חסרת בושה!" ז'ורז'ט התכווצה ולא העיזה לפגוש במבטו של בבי. לא רק שהיא שיקרה, לא רק שהוא מצא אותה ברחוב עם גבר זר, היא גם סיפרה בדיחה על חשבונו. היא ידעה היטב שמבחינתו זה בלתי נסלח.
"רק רגע," קולו של אדם עצר אותם. ליבה של ז'ורז'ט רטט באימה. היא לא הכירה את אדם, אבל בתבונתה הבינה שהוא לא מסוג הגברים שרגילים לשתוק. ועכשיו מה שצריך לעשות זה לשתוק.
רק לשתוק.
היא התפללה לבורא העולם שישתוק.
ז'ורז'ט כבר ידעה שדבר לא יהיה עוד כפי שהיה בינה לבין בבי שלה. יש דברים שאפשר לשקם. אמון שנפגע אינו אחד מהם. במיוחד האמון של בבי למוד האכזבות והצער. אבל אם אדם ישתוק, אולי תצליח לחשוב על תירוץ כלשהו שלא יסתור לחלוטין את השקר שלה. אולי היא אפילו תאמר את האמת, שהיא מכירה אותו מהעבודה במכרות. היא תסביר לבבי שהם נפגשו כאן במקרה. אולי עוד אפשר יהיה להציל את המצב.
ז'ורז'ט הרימה את עיניה אל אדם, מבטה הנואש ניסה לשדר לו בכל דרך אפשרית שלא ידבר. כול מה שיאמר רק יסבך אותה יותר.
"רצית לומר משהו בחור?" האיום נשמע בבירור בקולו הכבוש מכעס של בבי. ז'ורז'ט ידעה שבבי לא יבזבז ולו מילה אחת על הבחור הזר. את כול מה שיש לו לומר הוא יאמר לז'ורז'ט כשיהיו לבדם. הוא יראה לה בדיוק מה דעתו על כול זה. מבחינתו אדם הוא גרגיר חול. בבי שלה חושב שז'ורז'ט שלו תסור למרותו כמו תמיד. ואם לא, הוא ייאלץ אותה לעשות זאת. כי בבי ציפה ממנה לדבר אחד – נאמנות. והיא כשלה.
אדם ניתק את מבטו מז'ורז'ט ונעץ אותו בבבי שלה.
"לא, אדוני."
בבי שלה נד קצרות בראשו וגרר אותה משם.
היא קרעה את מבטה מעיניו של אדם. כול זכר לאדישות שראתה בהן היום בצהריים נמחה מהן. הן היו מלאות באש.
ז'ורז'ט ידעה שזה לא נגמר שם.
זה רק התחיל.
אהבתם?
לחלק ב' לחצו כאן.
מאז שהסיפור פורסם בבלוג והצליח, הוא הפך לספר שלם שיצא לאור – "הצוואה של לידיה"! את הספר השלם ניתן למצוא ברשתות הספרים, וגם בחנויות הדיגיטליות הבאות:
קישור לרכישת "הצוואה של לידיה" באתר עברית
קישור לרכישת "הצוואה של לידיה" באתר ביבוקס
קישור לרכישת "הצוואה של לידיה" באתר אינדיבוק
קישור לרכישת "הצוואה של לידיה" באתר גטבוקס
הצטרפו לתפוצה שלי וקבלו עדכונים לפני כולם:
רוצים לדעת איך באמת נראתה אילת בשנות החמישים?
קבלו את הסרטון הנדיר הבא:
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
כתוב את הכותרת כאן
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
4 מחשבות על “סוף העולם”
עיצוב מהמם!
תודה שמחה שאהבת!
וואי וואי וואי הלך עליה על ז'ורז'ט….
בקרוב ההמשך! 🙂