דנה רדא, בעיניים כלות

אני דנה, ואני שמחה שהגעתם לבלוג "הסיפור של דנה"!
אני אוהבת לקרוא, לכתוב ולשתף אתכם בתהליך היצירה. רוצים להציץ במגירות הסודיות שלי? 

נהנתם לקרוא?

למה שלא תפנקו את עצמכם:
בסיפור טוב
בהמלצות שיחסכו לכם זמן וכסף
בסודות מעניינים מעולם הספרים

פוסטים מומלצים

סוף העולם (חלק ב')

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

קישור לחלק א'

 

אילת, 1959


ז'ורז'ט נשארה בבית מזה שלושה ימים, לאחר היום שבו השתנו חייה. זו הייתה היעדרותה הראשונה מעבודתה במכרות הנחושת. ספק אם יהיה לה בכלל מקום עבודה לשוב אליו מחר.

הדירה הזעירה של בבי ושלה הייתה ריקה באותה שעת בוקר מאוחרת. אביה, בבי שלה, הלך לעבודתו בנגריה. ז'ורז'ט ישבה ליד על כסא ליד החלון. היא התכווצה מעט במקומה בכל פעם ששחזרה את אירועי אותו יום גורלי בראשה. יום אחד אקראי ששינה הכול. היום שבו הכירה את אדם עם העיניים הירוקות והמבט החודר. היום שבו הלכה לחפש את אדון שולמן ב'סוף העולם'. היום שבו בבי שלה הפליא בה את מכותיו לראשונה.

לא שהיא לא ידעה שזה מה שעומד לקרות. היא אמנם הייתה צעירה אז, אבל היא מעולם לא שכחה איך הכה בבי את אחותה הבכורה אמאל. בבי לא התפרץ ולא הכה לעתים תכופות. אבל כשזה כבר קרה, זה היה נורא.

אמאל הייתה אז נערה צעירה, וז'ורז'ט ילדה בגיל תשע. ביתם המרוהט בקפידה שבקזבלנקה היה שקט באותה שעת ערב. אמה של ז'ורז'ט ישבה על מיטתה, ליטפה את שיערה ברוך ושרה לה בשקט שיר ערש ערבי עתיק. ז'ורז'ט כמעט נרדמה, אבל לפתע קולות של צעקות נשמעו מהקומה התחתונה. היא הביטה בשאלה באמה. עננה כיסתה את פניה. גבותיה הדקיקות של ממי התעקמו בעצב, כאילו ידעה מה עתיד להגיע.

"ששש… תישני בינתי," מלמלה אמה, כיסתה אותה בשמיכה ומיהרה לרדת למטה. ז'ורז'ט העיפה את השמיכה מעליה ברגע שבו נעלמה אמה, והתגנבה בשקט אל המדרגות. היא הציצה בנעשה למטה בסלון, ליבה הולם בפחד. אחיה יעקב ישן אצל דודים, כך שהיא הייתה לבד במעלה גרם המדרגות.

פניה העגלגלות והיפות של אחותה כוסו בדמעות.  

"ביישת אותי!" צרח בבי. "ביישת את כול המשפחה!"

אמה של ז'ורז'ט ניסתה להרגיע את בבי המשתולל, אבל הוא הניף בפראות את ידה המושטת אליו.

"לא!" צעקה אמאל. "לא עשיתי שום דבר רע!"

"לא?!" בבי כמעט התפוצץ. ז'ורז'ט מעולם לא ראתה אותו כך. "ראו אותך מחובקת עם גבר ברחוב! זו הדוגמה שאת נותנת לאחותך?"

ז'ורז'ט הזדעזעה לנוכח האזכור הזה. מאז ומתמיד ביקשה את חיבתה של אמאל, אבל תמיד היה ריחוק מסוים ביניהן. ריחוק שנוצר בידי אמאל. מדוע היה חייב בבי להזכיר את ז'ורז'ט? עכשיו אמאל תתרחק ממנה אפילו יותר.

"אני אוהבת אותו!" קראה אמאל. ז'ורז'ט העריצה את אומץ ליבה. אמה, לעומת זאת, נחרדה לנוכח עזות המצח הזו. ככל הנראה היא ידעה כיצד אמירה כזו תשפיע על בבי.

בבי הכה את אמאל כל כך חזק עד שאמן נאלצה לסייע לה להגיע לחדרה ולטפל בה במשך כמה ימים. ז'ורז'ט ישבה לצד מיטתה שעות. הן לא דיברו, אך היא קיוותה שנוכחותה מנחמת את אחותה באופן כלשהו. אמאל מעולם לא הזכירה את הבחור שאהבה. מאותו יום כבה המבט שבעיניה. ז'ורז'ט לא ידעה מיהו אותו בחור מסתורי. אבל בדבר אחד היא הייתה בטוחה. זה לא היה איש שאיתו התחתנה לבסוף אמאל.

נראה שעכשיו ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כי בבי הכה את ז'ורז'ט בצורה קשה אפילו יותר. הוא טרח לומר לה בין חבטה לחבטה עד כמה הוא מאוכזב ממנה, מבתו המוצלחת והממושמעת, מזו שתמיד הייתה נאמנה לו. מזו שקיבלה את החינוך וההשכלה הטובים ביותר. דמעות זלגו במורד לחייו כשצעק שדווקא היא, ז'ורז'ט שלו, הלכה ובגדה בו. אמאל, כך אמר, לפחות הלכה עם מישהו משלהם. אבל ז'ורז'ט הרחיקה לכת. היא התרועעה עם מישהו משם.

ז'ורז'ט לא טרחה להסביר או להצדיק את עצמה. היא ידעה שבמצב הזה עדיף לשתוק. בבי עיוור מרוב זעם ולא יקשיב למילה מדבריה. בבי נהג לחשוב על עצמו כעל אדם משכיל ורחב אופקים. אבל עקב אכילס שלו היה הנשים שבחייו. הוא דרש מהן ציות מוחלט ונאמנות עיוורת. בנותיו צריכות להתחתן עם בעל שהוא יבחר עבורן. ועד אז אסור להן להביט בפניו של גבר.

ז'ורז'ט הרגישה שעיניה נפקחו. אולי העדינות והרוך שתמיד אפיינו את אמה הסוו למעשה כניעה ממושכת וחיים של ויתור? ומה קרה לאמאל עם אותו בחור? מדוע ז'ורז'ט לא חקרה על כך יותר וניסתה להתקרב אליה? אולי גם היא פחדה מההשלכות במעמקי תודעתה? עד כמה היא תאפשר עכשיו לבבי לשלוט בחייה?

דפיקה נשמעה על הדלת. ליבה החסיר פעימה. האם בבי יצא באמצע העבודה לבדוק מה איתה? אולי זו אחת מהשכנות ששמעה את הרעש אתמול?

היא קמה ממקומה ודידתה אל הדלת במאמץ רב. גופה כאב ודאב, אבל ליבה הוא זה שדימם יותר מכול. היא פתחה את הדלת, וטרקה אותה מייד, מתנשפת בבהלה.

מאחורי הדלת עמד אדם. אדם. בעל העיניים הירוקות שלא יצאו מראשה גם כאשר ספגה את מכותיו של בבי.

ציטוט מתוך הסיפור הקצר סוף העולם (חלק ב) מאת דנה רדא

"לא אפתח," אמרה בקול אדיש ככול האפשר. "בבקשה לך."

"לא אלך," הוא היה עקשן לא פחות ממנה.

"כן תלך. איך ידעת איפה אני גרה בכלל?" בהלה הולכת וגוברת השתלטה עליה.

"אילת היא מקום קטן מאוד. אנחנו פורקים היום סחורות מהנמל. עזבתי אותם כדי לבדוק מה שלומך."

"אז לך לפרוק סחורות מהנמל ותעזוב אותי בשקט."

"למה לא הגעת לעבודה כבר שלושה ימים? אלחנן רוצה לפטר אותך."

"שיפטר אותי."

"הוא לא יפטר אותך," אמר אדם בביטחון. ז'ורז'ט לא ידעה מאין הוא שואב את כמויות הביטחון הללו. למעשה, היא לא ידעה עליו דבר.

"לך."

"אני רוצה לדעת שאת בסדר," קולו היה שקט יותר. "אני מרגיש רע כי הסתבכת כשהיית איתי." ז'ורז'ט נאבקה בעצמה. היא כול כך רצתה לפתוח לו את הדלת, לשתף מישהו במה שקרה. היא רצתה להביט שוב בעיניו הירוקות ולתהות מה הן מסתירות.

אבל לא. היא לא יכולה לנהוג בחוסר אחריות שכזה.

"לא הסתבכתי," שיקרה. "אני בחורה בוגרת, אישה. אני יכולה לדבר עם מי שאני רוצה." הו, כמה הייתה רוצה שזה יהיה נכון.

"באמת?" שעשוע חדר לקולו של אדם.

"כן."

"אז את תדברי איתי. מחר. בארוחת צהריים במכרות."

"אבל לא אמרתי שאני רוצה לדבר איתך."

"אני יודע שאת רוצה. נתראה מחר. ואם לא, אבוא לחפש אותך שוב." מעבר לדלת נשמע קול של צעדים מתרחקים. ז'ורז'ט השעינה את ראשה על הדלת. הבחור הזה משוגע, ללא ספק. והוא עלול לסבך אותה בצרות גדולות הרבה יותר. היא הסתובבה ופסעה לאיטה אל הכסא שליד החלון. התריסים היו מוגפים. אבל בין החרכים היא ראתה את אדם עומד במרחק ונועץ בחלונה את מבטו הירוק. הוא ידע שהיא מתבוננת בו.

חום הציף את גופה. על אף רצונה ולמרות כאביה, היא חייכה. היא לא ידעה מה המניעים של אדם, והאם סתם הפגין כלפיה דאגה ידידותית או משהו מעבר לכך. זה גם לא שינה כול כך, כי היה מישהו שדאג לה.

היא הרגישה פחות בודדה.

זה יכול להסתיים כאן. היא תלך מחר לעבודה (איכשהו) ותודיע לאדם הזה שישמור מרחק ממנה ולא יפנה אליה לעולם. ואז היא תהיה כמו אמאל, עם עיניה העצובות והבעל שהיא לא אוהבת.

או שאולי היא תעמוד על שלה? אחרי הכול, זו ארץ ישראל. הם נמצאים בסוף העולם, באילת. בעיר מבודדת במדבר. אם כאן אישה לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, אז איפה כן? תקווה התפשטה בתוכה באדוות קטנות של שמחה. היא תתנסה, היא תחווה חוויות, היא תחיה כמו הנשים שעליהן קראה. נשים חזקות ועצמאיות. לפחות את זה מגיע לה כאן באילת, בסוף העולם.

דפיקה שוב נשמעה בדלת, והפעם ז'ורז'ט כמעט מיהרה אל הדלת. זה אדם! הוא חזר, חזר כדי להגיד לה ש-

"ז'ורז'ט תפתחי!" זה לא היה קולו של אדם, למרבה האכזבה. זה היה קולה של חברתה חיה, אחת משכנותיהם שעבדה כתופרת במתפרה בעיר. חיה הייתה עולה מעיראק, בחורה עגלגלה, יפיפייה ומלאת שמחת חיים. ז'ורז'ט חיבבה אותה מאוד. היא התחמקה ממנה כבר שלושה ימים וידעה שכעת תיאלץ להתמודד עם חברתה הפטפטנית ודקת האבחנה. היא פתחה את הדלת וכרגיל, נורה עליה מטח מילים מפיה של חיה.

"ז'ורז'ט! כבר שלושה ימים אני מחפשת אותך! מה קרה לך? למה את לא פותחת? יש לך חברה חדשה אולי? שכחת את החברה שלך חיה? שכחת מי דאגה לך כשרק הגעת לכאן? את חושבת ש-" חיה השתתקה פתאום כשמבטה ירד אל הרצפה שבכניסה לדירה. "ז'ורז'ט, מה זה לעזאזל?"

ז'ורז'ט הפסיקה לנשום. על הרצפה הונחה חבילה עטופה בנייר חום פשוט, קשורה בחוט אדום. מעל החבילה הונחה מפית ועליה ארבעה תותים אדומים.

עיניה החקרניות של חיה טיפסו מעלה אל ז'ורז'ט, וגבותיה התקמרו בתהייה. היא הבחינה בעמידה העקומה של חברתה, בגווה הכפוף וברגלה שהייתה ישרה באופן מוזר. בבי היה חכם, הוא לא השאיר סימנים במקומות גלויים לעין, אבל ברור היה שמשהו אינו כשורה.

"חיה," לחשה ז'ורז'ט. "היכנסי." הדבר האחרון שחסר הוא שחיה חסרת הרסן תתחיל לפטפט על זה כשמישהו מהשכנים עלול לשמוע. היא אספה בזרועותיה את המתנה היקרה ופסעה בחיפזון אל הבית כשחיה בעקבותיה.

לשם שינוי שתקה חיה, והתבוננה בז'ורז'ט ובתנועותיה הכבדות במבט מבין ועצוב.

"ז'ורז'ט, את רוצה לספר לי מה קרה?"

ז'ורז'ט הביטה בחיה בכאב. היא כול כך רצתה לחלוק את הכאב הזה עם מישהו, עם חברה. אבל האם תוכל לבטוח בחיה הפטפטנית?

"אני יודעת, את חושבת שאני אפטפט גם את הסודות שלך," חיה כמו קראה את מחשבותיה. "אבל את צריכה לדעת שמאחורי הלהג שלי יש גם רצינות. אני חברה נאמנה."

ז'ורז'ט הביטה בה לרגע, וידעה שהיא דוברת אמת. היא יכולה לבטוח בחיה. ואם היא לא תחלוק את מה שקורה לה עם נפש חיה היא פשוט תשתגע.

כשסיימה ז'ורז'ט לדבר עיניה של חיה היו מצועפות וידיה שלובות זו בזו. היא נאנחה עמוקות.

"זה הסיפור הכי יפה ששמעתי! אני יכולה גם לפגוש את אדם שלך?"

"לא!" בעל כורחה צחקה ז'ורז'ט. "והוא לא שלי בכלל."

"את בטוחה?" חיה כבר חזרה לעצמה ולקחה בידיה את המתנה שנחה על השולחן. "אם את לא תפתחי את זה מייד, אני אעשה את זה!"

ז'ורז'ט צחקה ולקחה את המתנה. היא שמחה מאוד על הביקור של חיה ועל החלטתה לספר לה מה קרה. על אף הכאבים שעדיין הטרידו אותה, היא הרגישה קלה ומשוחררת. היא הניחה את התותים בצד ופתחה את העטיפה החומה. למרבה ההפתעה בתוך האריזה היה ספר.

"אני לא מאמינה!" צווחה חיה. "הוא נתן לך את שמוליק קיפוד!"

"מה פתאום הוא נותן לי ספר כזה? ומה הסיפור של התותים?" ז'ורז'ט הביטה בספר בבלבול. אדם נתן לה ספר ילדים? מה קורה כאן? היא בדקה האם יש בספר הקדשה או פתק מצורף, אך לא היה דבר. נראה שאדם ציפה ממנה להבין בעצמה מדוע העניק לה את הספר הזה.

"את לא מבינה?" קראה חיה בחוסר סבלנות ודחפה תות לפיה. "התותים מופיעים בספר! את צריכה לקרוא! זה סיפור שיצא לפני כמה שנים ועורר הרבה סערה. הוא מדבר על ילד חולה שקיפוד מבקר אותו והם אוכלים יחד תותים. זה סיפור מקסים."

ז'ורז'ט עלעלה בספר בסקרנות. היא הודתה בפני עצמה שהבחירה של אדם העידה על עומק רב יותר מכפי שנראה שיש בו. האם היא כמו הילד החולה בסיפור, ואדם הוא הקיפוד שבא לבקרה?

היא לא ידעה איך הסיפור שלה יסתיים. אבל דבר אחד היה בטוח, הסיפור של אמאל לא יחזור על עצמו, יהיו ההשלכות אשר יהיו.

הספר המקסים והעל זמני שיצא בשנת 1955, אם טרם קראתם זה הזמן!

 

אהבתם? הצטרפו לתפוצה שלי וקבלו את החלקים הבאים לפני כולם:

2 מחשבות על “סוף העולם (חלק ב')”

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקבל עדכון בווטסאפ על הפוסט הבא? לחצו על האייקון

מוזמנים לשתף עם חברים:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

פוסטים נוספים שתהנו לקרוא:

סוף העולם חלק ד

סוף העולם – חלק ד'

פרק חדש בסיפור בהמשכים שלי!
איך נחלצה ז'ורז'ט מהתסבוכת החדשה? במה זה היה כרוך? המשך לחלק ג' המותח, היכנסו!

למה שלא תפנקו את עצמכם

בסיפור טוב
בהמלצות שיחסכו לכם זמן וכסף
ובסודות מעניינים מעולם הספרים

למה שלא תפנקו את עצמכם:
בסיפור טוב
בהמלצות שיחסכו לכם זמן וכסף
בסודות מעניינים מעולם הספרים

דנה

דנה רדא, בעיניים כלות

מוזמנים ליצור איתי קשר