קטע בלעדי מתוך הרומן ההיסטורי החדש "הסוד של אמאל" – דנה רדא
אם אהבתם את "הצוואה של לידיה", תשמחו לדעת שהספר החדש בדרך! הספר, רומן היסטורי, מספר את סיפורה של אמאל, אשת עסקים עשירה ומסתורית שמגיעה מצרפת לישראל בשנות השישים, ומקימה מפעל טקסטיל בדרום הארץ.
הספר מרובה דמויות ססגוניות מתקופות שונות, הפעם בחרתי לשתף קטע מתוך סיפורה של יענטא.
יענטא היא נערה צעירה, בת הקהילה האשכנזית האדוקה בצפת בשנות העשרים של המאה הקודמת, שביום בהיר אחד מגיעה לביתו של איכר ספרדי במושבה המבודדת והקטנה – מטולה.
לצורך כתיבת חלקים אלה של הסיפור ערכתי מחקר רב, ביקרתי בצפת העתיקה, במטולה ובמוזיאון בית האיכר במטולה.
הקטע הבא אהוב עליי במיוחד וממחיש איך נראים המנהגים הספרדים בעיניה של נערה צעירה מקהילת אשכנז של אותם ימים.
המושבה מטולה, אפריל 1926
כאשר שבו אל החווה, קידם את פניהם ניחוח לחם שזה עתה נאפה. יענטא תהתה כיצד תתנהל ארוחת הבוקר, אבל התברר שדאגתה מיותרת. בועז נכנס בזעף למטבח, חטף שתי לחמניות ומזג לעצמו כוס תה לספל פח. "תראי לה כל מה שצריך," פקד קצרות על ננה, והסתלק משם.
יענטא הביטה בננה במבט נבוך.
"אל תשימי ליבך אליו," אמרה ננה. בדומה לבועז, גם היא הייתה כהת שיער ועין. עור פניה היה נקי וחף מקמטים על אף שבוודאי הייתה בת חמישים לפחות. "הוא איש טוב, למרות קשיחותו."
יענטא התקשתה להאמין בכך, אך הנהנה בנימוס.
"החלקות של האיכרים נמצאות רחוק מהמושבה על אדמות מרג' עיון, הוא צריך לרכב לשם ובחזרה במשך זמן רב. יש לא מעט פועלים שמגיעים מהכפרים בלבנון." הוסיפה ננה להסביר.
"לבנון אינה נמצאת תחת שלטון צרפתי?" תהתה יענטא בקול.
"אכן. המושבה תחת שלטון המנדט, והאדמות תחת שלטון צרפת…"
"האם… האם אתם גרים כאן זמן רב?" היא העזה לשאול.
"לא, ילדתי. המושבה הזו ננטשה לאחר המאורעות*. האנשים חזרו לכאן לאט לאט בשנים האחרונות. אנחנו… הגענו מהמושבה ראשון לציון."
"ראשון לציון!" נדהמה יענטא. היא לא הייתה מסוגלת אפילו לדמיין כיצד נראות המושבות בחלק זה של הארץ.
"הפקידים של הברון חיפשו אנשים צעירים ואמיצים שיגיעו למושבה. בועז התנדב. אמו, אחותי, נפטרה לפני שנים. הוא הצעיר מבין חמישה בנים, ואביו… ובכן, אין זה משנה מי ניניה, ילדתי. השורשים שלנו הם בקהילה הספרדית העתיקה בירושלים. העיקר שהגענו לכאן. ועכשיו גם את כאן ותארחי לי חברה בימים הארוכים הללו, נכון?" מבטא דיבורה של ננה היה כמנגינה לאזניה הצמאות של יענטא. היא הנהנה, סקרנית לשמוע עוד על פטרונה המסתורי. היא שיערה שגילו אינו עולה על עשרים וחמש. האם ידע שלא צפוי לו עתיד בנחלתו של אביו בדרום ולכן הגיע למקום המבודד הזה?
"בואי ניניה," אמרה ננה, "זמננו קצר והמלאכה מרובה."
בשעות הבאות הראתה לה ננה כיצד לחלוב את שתי הפרות שברפת, כיצד ומתי יש להאכיל את יתר חיות המשק שכללו שני סוסים, פרדה ותרנגולות. היא הסבירה לה גם מתי הם אוספים את הביצים שמטילות התרנגולות, כיצד היא מכבסת את בגדיהם על קרש בחצר, וכיצד היא מבעירה אש בתנור האבן הגדול שבמטבח. יענטא למדה שחצר המשק מוגנת על ידי חומה, שמתחברת לכל חצרות המשק של בתי המושבה לחומה אחת ארוכה.
בסיומו של היום, יענטא הייתה מותשת יותר ממה שהייתה יכולה לדמיין. כאשר השמש כמעט שקעה, שאון פרסות סוס נשמע מבחוץ, והיא נדרכה. היא ישבה במטבח עם ננה. האוכל כבר היה מונח על השולחן – מאפה בצק מוזר ממולא בעלים וביצים קשות.
"אסטוס סון בויוס," אמרה ננה והחוותה על המאפים. "אלו הם בויוס," תרגמה בחיוך למראה מבטה המבולבל של יענטא.
לא היה לה מושג מה הם בויוס.
"ואלו חמינדוס, ביצים קשות," המשיכה ננה בגאווה.
יענטא הביטה במאפה ברגשות מעורבים. זה לא דמה לשום דבר שהכירה. הריח שעלה ממנו היה משכר, אך הבחילה התמידית ממנה סבלה לאחרונה ככל הנראה לא תאפשר לה לשבוע ממנו.
כעבור כמה רגעים נשמעו צעדיו הכבדים של בועז, אשר חצה את הטרקלין אל אגן הרחצה שבחוץ.
"הוא עובד קשה," אמרה ננה בצער, ויענטא הרגישה כאילו הייתה זו אזהרה.
"ערב טוב," גופו הגדול של בועז ניצב בפתח המטבח, הוא לבש מכנסיים חומים מאריג גס וחולצת פשתן שהייתה מוכתמת מעבודתו בשדה. בועז התיישב בראש השולחן הקטן. יענטא חשבה שזה גס רוח ביותר מצדו לשבת לשולחן בבגדי העבודה שלו. היא השיבה בניד ראש קצר לברכתו אך הוא אפילו לא טרח להביט בה.
הם אכלו בשתיקה. בועז לקח לעצמו מנה שניה ואפילו שלישית, והיא בעיקר ניקרה בצלחתה בכף שלה. מדוע הם אינם משתמשים במזלג ובסכין כמו בני תרבות? אביה הקפיד תמיד על נימוסים, ואף נהג להפליג בדמיון אל בתי המלוכה האירופאים שעליהם קראו בספרים. כשהייתה ילדה, נהגו להעמיד פנים בשעת ארוחת הערב שהם בארמון בית מלוכה באירופה, והיו משתמשים בהרבה יותר כלים מהדרוש להם באמת.
* מאורעות תר"פ, הנקראים לעתים גם מאורעות תל-חי אשר התרחשו בשנים 1919-1920 ובהם הותקפו יישובים רבים בארץ.
קצת על כתיבת הקטע
מיהי יענטא ואיך היא קשורה לסיפורה של אמאל??? עוד קצת סבלנות ותדעו, הספר ייצא בשנה הקרובה.
אם שמתם לב, כדי לכתוב את הקטע הזה הייתי צריכה לחקור לא מעט: מה קרה במטולה אחרי מאורעות תר"פ? היכן היו אדמות האיכרים? ואיך זה הגיוני שהאדמות היו תחת שלטון צרפתי והמושבה תחת השלטון הבריטי? (מתברר שלאיכרים היו תעודות מעבר מיוחדות בין השטחים).
מנהגי האוכל של הספרדים, מבנה המושבה (באמת הייתה חומה שהקיפה את כל החוות), באילו כלי אוכל השתמשו?
והנה אחת התמונות שצילמתי במוזיאון "בית האיכר" במסגרת התחקיר לספר:
ותמונה נוספת עם עדן הקטנה, נוף מתצפית:
ובפן האישי – יש גם השראה משפחתית לקטע כמובן. סבתי מצד אבי – סבתא שרה, הגיע לירושלים בשנות העשרים כפעוטה מפרס. אך בכל שנותיה בירושלים (עד לשנות החמישים), גרה בשכנות לנשים ספרדיות, ומהן ספגה גם את השפה, וגם את התבשילים. מדי יום שישי הייתה מכינה תבשיל עוף בשעועית אדומה, עם הרבה אורז לבן. מעדן שכל המשפחה נהנתה ממנו, ורק כעבור שנים הבנתי שלמעשה מקורו ביהדות ספרד העתיקה. וכמובן שגם בבית סבתא בילדותי תמיד אכלנו רק עם… כפות.
כמו שאתם יודעים, מרתק אותי לחקור וגם לכתוב על המפגש המיוחד הזה בין העדות. בספר הוא יבוא לידי ביטוי גם בשנות העשרים, וכמובן גם בשנות השישים המתוחות והמרתקות. אני אוהבת לכתוב סיפורים ש"מגשרים" על ההבדלים ומראים שיכול להיות חיבור – כמו ב"צוואה של לידיה" המספר את סיפורה של ז'ורז'ט, עולה צעירה ממרוקו באילת של שנות החמישים, שמתאהבת באדם שורד השואה. ואם טרם קראתם – הנה קישור לספר באתר עברית.
אז ספרו לי מה חשבתם על הקטע והאם גם אצלכם אכלו בכפות??? 😊
