סיפור בהמשכים מאת דנה רדא
מכרות תמנע, 1959
לז'ורז'ט לא היה זמן רב לשקוע בצער או בפחד שהטיל עליה בבי עם הפצצה שלו. מייד כשיצא מהבית היא מיהרה להתארגן ורצה אל ההסעה למכרות. לאורך כל הדרך, כשהמשאית היטלטלה בדרכי העפר והחצץ מאילת למכרות, בהתה ז'ורז'ט בנוף המדברי ולא הצליחה להירגע.
בבי דחק אותה לפינה חשוכה ובלתי אפשרית.
האם זה מה שעשה גם לאמאל אחותה בשעתו? האם הוא גרם גם לה לפחד על חייו?
ז'ורז'ט הייתה נכונה להתמודד עם תוקפנותו של אביה. היא התכוונה להילחם על החופש שלה.
אבל כיצד תוכל להילחם נגדו כשהוא מאיים על עצמו, ולא עליה?
זה היה מעבר לכוחותיה.
היא נשמה עמוקות והחליטה להתרכז במשימה שלפניה.
ז'ורז'ט לא ידעה אם מה שהיא עומדת לעשות זה חכם. אבל מצד שני, לא היה לה שום רעיון אחר. והיא בטח לא תשב בחיבוק ידיים אחרי שאלחנן כמעט הרג את אדם שלה.
טוב. הוא לא ממש שלה. אולי בכלל לא. אבל היא כל כך הייתה רוצה שיהיה.
ז'ורז'ט נאנחה, תוהה האם המצב יכול להיות מסובך עוד יותר מכפי שהוא.
במקום לצעוד אל הצריף השומם שלה ולפצוח בהכנת הארוחות לפועלים, היא פנתה בכיוון ההפוך למשרדי ההנהלה.
ככל שהתקרבה ז'ורז'ט אל המשרדים, הדופק שלה הלך והאיץ. היא הייתה ליד המשרדים מספר פעמים, בעיקר בימים הראשונים לעבודתה במקום. היא ביקרה במשרד כוח האדם, מילאה טפסים ונקלטה במכרות.
כמובן שכף רגלה לא דרכה מעולם במשרדי המנהלים הבכירים.
הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, אבל היא ראתה תכונה ותנועה סביב המשרדים. כולם במכרות הגיעו לעבוד מוקדם מאוד. המפעל היה צעיר, וזה לא היה סוד שהוא לא מגיע לכושר הייצור המקסימאלי שלו.
ז'ורז'ט הייתה בטוחה שאלחנן רודה בכורים משום שלדעתו הם לא עובדים בקצב הנדרש, ולא מספקים תוצרת. לדעתה זו הייתה גישה ניהולית כושלת ופסולה מיסודה. היא ידעה שהכורים בשום אופן לא יכולים לעבוד קשה יותר ממה שהם עובדים. היא ראתה במו עיניה מדי יום את גופם הכואב, את הזיעה שקולחת ממצחם, וידעה שאין להם כמעט הפסקות. ז'ורז'ט הייתה בטוחה שהסיבה לכך שהמפעל לא מגיע לכושר הייצור נעוצה במתקנים שבמפעל ובתהליכי הייצור.
אילו רק אלחנן היה משכיל לראות זאת אף הוא, חייהם של הכורים היו משתפרים לאין שיעור.
היא חככה בדעתה כיצד תיגש למשרדו של מר גוטליב, הממונה על אלחנן, כשלפתע הגיחה מולה אישה צעירה שדידתה בקושי רב. שיערה היה אדמוני ופניה מנומשות. עיניה היו כחולות בהירות והביעו טוב לב ואדיבות. על אף פניה הנאות והחייכניות, קשה היה לז'ורז'ט שלא למקד את תשומת ליבה ומבטה בבטנה העצומה של האישה. היא נראתה כעומדת ללדת בכל רגע. ז'ורז'ט כמעט ריחמה עליה. המכרות בשום אופן לא היו מקום מתאים לאישה במצבה. מה יקרה אם היא תיתקף פתאום בצירים שם בסוף העולם?
"שלום!" פנתה אליה האישה בקול חינני ממש כמו פניה. "את הבחורה מהצריף של הכריכים נכון?"
"אפשר לומר," ז'ורז'ט חייכה. "ואפשר לקרוא לי גם ז'ורז'ט."
"אוי, תסלחי לי," אמרה במהירות האישה וכיסתה בידה את פיה בצחקוק נבוך. "כמה חסר נימוס מצדי."
"זה בסדר," משכה ז'ורז'ט בכתפיה. "במצבך אני אסלח לך על הכול."
"אוי את מלאך! הלוואי שכולם פה היו מבינים את זה כמוך."
"כולם פה גברים," ציינה ז'ורז'ט ביובש. "אמנם מעולם לא הייתי בהריון, אבל אני בהחלט יכולה להזדהות אתך כאישה."
"איך שאת מדברת!" צחקקה שוב האישה. "מזל שאף אחד לא שומע אותנו!" עיניה התרוצצו לצדדים. במרחק מה מהן עמדו שני גברים ששוחחו, אבל רוב המשרדים כבר היו מאוישים בשלב זה, כך שהן עמדו בחוץ כמעט לבדן.
"אני תרצה, דרך אגב."
"נעים מאוד תרצה."
"תשמעי, את נפלת לי ממש משמיים! כואב לי הגב ו-מה לא כואב לי בעצם? הכול! הכול כואב לי," תרצה נאנחה והמשיכה ללהג במהירות. "אני הפקידה של מר גוטליב דרך אגב. אולי את יכולה לעשות בשבילי טובה? למר גוטליב יש עכשיו פגישה מאוד חשובה עם מהנדס שבא במיוחד מתל-אביב. אני צריכה להגיש להם קפה וכיבוד, אולי תוכלי לעזור לי ולקחת להם את זה במקומי?"
"אה- את בטוחה? הוא לא יכעס שאני נכנסת לשם במקומך?"
"לא, לא, לא," מיהרה תרצה לומר וכבר כרכה סביב כתפה של ז'ורז'ט את ידה, מוליכה אותה כנראה למקום שבו הכינה את השתייה והכיבוד. "מר גוטליב בכלל לא כזה, ובכלל, כשהם עסוקים בעניינים שלהם של המפעל הם לא שמים לב לשום דבר. פיל יכול להגיש להם קפה והם לא יבחינו בזה…"
ז'ורז'ט צחקה, בפעם הראשונה מזה ימים. תרצה מצאה חן בעיניה. תוך כמה דקות, היא כבר למדה שתרצה נשואה לבחור בשם דני, שעובד בנמל, היא נולדה בחיפה הרחוקה, והיא הגיעה לאילת כי דני רצה להפריח את השממה במקום הרחוק ביותר במדינה.
"תודה לך, את מלאך," המשיכה תרצה לפטפט כשהניחה את המגש עם הכיבוד בידיה של ז'ורז'ט. "איך זה שעד היום לא דיברנו? לא היה מזיק לי חברה כמוך במקום הגברי הזה. מעכשיו תבואי כל יום להגיד לי שלום, טוב? ועכשיו לכי למר גוטליב, שלא יכעס שהקפה שלו קר."
חיוכה של תרצה היה מדבק, וז'ורז'ט עזרה לה ברצון. גם היא לא תתנגד לחברה במקום הזה. ובמיוחד לחברה כמו תרצה, שיש לה גישה כמעט חופשית לכל המסמכים והרשומות במשרדי ההנהלה.
זה נכון שז'ורז'ט התכוונה להתלונן על אלחנן בפני הממונה עליו. אבל היא לא התכוונה להסתפק רק בזה.
מעתה והלאה, היא עומדת להיות הצל של אלחנן.
והנה זה עומד להתחיל. תרצה פשוט הקלה עליה את המלאכה. אולי היא נפלה על ז'ורז'ט משמיים הרבה יותר מאשר ההפך.
ז'ורז'ט זקפה את ראשה בתנוחה האהובה עליה שנסכה בה תמיד אומץ, ובצעדים נמרצים פסעה לכיוון משרדו של מר גוטליב. למרבה המזל, אלחנן לא היה בסביבה. ז'ורז'ט ידעה שבשעה הזו הוא עושה את סיבוב הבוקר שלו בפירים.
כשהגיעה למשרדו של מר גוטליב, ייצבה את המגש על אמתה השמאלית, ובידה הימנית נקשה על הדלת החומה.
"כן!" נשמע קול רועם מתוך החדר.
ז'ורז'ט פתחה את הדלת בלב הולם.
המשרד לא היה גדול ולא מפואר, כיאה למשרד בלב המדבר הצחיח. מאחורי שולחן עץ מאסיבי ישב מר גוטליב, לבוש בחולצה מכופתרת בצבע חאקי ששרווליה היו מקופלים. שיערו היה אפור ומקורזל, על אפו הרחב התנוססו משקפיים בעלי מסגרת עבה ומפיו השתלשלה סיגריה. עיניו החומות הקטנות שוטטו לרגע על דמותה של ז'ורז'ט.
"מי את, ואיפה תרצה?" קולו היה גבוה, ולרגע היא נבהלה. "אה! את הבחורה מהצריף של האוכל, נכון?"
ז'ורז'ט התקוממה כששוב זכתה לכינוי הזה. האם זה כל מה שהיא במקום הזה? הבחורה מהצריף של האוכל?
"בסדר, בסדר, גשי הנה," מר גוטליב נופף בידו וחייך. "אני אסלח לתרצה הפעם, בכל זאת, הבחורה בהריון נכון?" הוא כיבה את הסיגריה שלו במאפרה וצחקק.
ז'ורז'ט נשמה לרווחה ופסעה אל תוך החדר.
מול מר גוטליב ישב איש בשנות השלושים שלו. על אף שישב, ראתה ז'ורז'ט שהוא גבוה וחסון. שערו הגלי היה בצבע חום, ועיניו חומות. פניו הביעו קשיחות מסוימת, אבל ז'ורז'ט חשבה שהוא עשוי להיות גבר נאה אם יבחר לחייך.
"סליחה, אדוני," אמרה ז'ורז'ט והניחה את המגש על השולחן. "תרצו משהו נוסף?"
מר גוטליב הביט בה בעניין מחודש.
"אין לך עבודה לעשות? אוכל להכין לכורים?" חשד התגנב לקולו.
"יש לי." אמרה ז'ורז'ט ולא זזה ממקומה.
מר גוטליב והאורח שלו נשאו אליה מבט תוהה.
"תהיתי אדוני, אה," היא כחכחה בגרונה, "אם אוכל להחליף איתך כמה מילים. ביחידות."
מר גוטליב שתק ובהה בה, סוקר את דמותה מלמעלה למטה כאילו הוא רואה רוח רפאים.
"סליחה?"
"רציתי לשוחח עם אדוני ביחידות."
"על מה? אם יורשה לי לשאול?"
"את זה אומר לך ביחידות אדוני," אמרה ז'ורז'ט בקול יציב, כתפיה זקופות וידיה שלובות מאחורי גבה.
"תראו, תראו," חייך מר גוטליב אל אורחו. "מסתבר שגם לנערה מהצריף של האוכל יש מה לומר פה."
"השם שלי הוא ז'ורז'ט, אדוני."
"ז'ורז'ט."
"כן, אדוני."
"אני מבין שאת בחורה נחושה. תחכי לי אם כך בחוץ. אשוחח איתך כשאסיים עם אדון לוי כאן."
"תודה לך, אדוני."
ז'ורז'ט יצאה מהחדר וסגרה את הדלת. היא נשמה לרווחה. הייתה לה תחושה שמר גוטליב אינו אדם אטום, והיא שמחה לגלות שלא טעתה.
הדבר הנכון והנאות לעשות היה להתרחק מעט מהדלת.
אבל לא היו לה שום כוונות לעשות את זה.
במקום זאת עמדה ז'ורז'ט ממש ליד המשקוף, והחלה להאזין לשיחה בין מר גוטליב למהנדס לוי.
ידע הוא כוח, ומעתה עליה לצבור כל פיסת מידע אפשרית.
היא עוד תראה להם מה זה הבחורה מהצריף של האוכל.
עד מהרה שקעו מר גוטליב והמהנדס בשיחה על נחושת אלקטרוליטית וצמנט הנחושת. ז'ורז'ט שיננה זאת בראשה ותכננה לשאול על כך את אדם בהזדמנות הראשונה.
"אני מודאג מאוד," אמר מר גוטליב. "המפעל לא מגיע למלוא כושר הייצור. אנחנו רחוקים מזה. מחיר מלט הנחושת לפני זיקוק הוא מאתיים לירות שטרלינג לטונה. אם המחיר לא יעלה, או שאנחנו לא נגדיל את כושר הייצור, אני לא רואה כיצד נגיע לרווחים."
"זיקוק מלט הנחושת בגרמניה מייקר מאוד את העלויות ומקטין את הרווח האפשרי שלכם," אמר המהנדס לוי.
"הייתי רוצה מאוד שהזיקוק ייעשה בארץ," נאנח מר גוטליב. "אבל זה יתאפשר רק אם נגביר את כושר הייצור שלנו."
"צוואר הבקבוק שלך היום הוא מתקן הגריסה," קבע המהנדס לוי. "עד שלא תטפל בו לא תצליח להגביר את כושר הייצור."
ז'ורז'ט כמעט ניתרה במקומה. היא צדקה! הבעיה היא לא הכורים. מהמעט שהכירה ז'ורז'ט היא ידעה שתפקידו של מתקן הגריסה הוא לטחון לעפר דקיק טונות של עופרה המכילים אבנים וסלעים, לטובת המשך תהליך הייצור.
"אתה צודק כמובן," אמר מר גוטליב. "המתקן יכול לטחון אלף וחמש מאות טונות של עופרה בלבד. חלקים מסוימים בו מתקשים לקלוט את מלוא הכמות המתוכננת, ופטישי הפלדה הגדולים נשחקים כל שני וחמישי."
"נצטרך לתכנן מתקן חלופי שיאפשר לנו להיפטר מהם. זה לא פשוט, אבל אפשרי."
"בבקשה, יפתח," מר גוטליב ריכך את קולו ופנה אליו באופן לא רשמי. "אני מבקש שתתחיל בעבודה בהקדם האפשרי."
"אני אצטרך לחזור לתל-אביב ולהתארגן לשהות ממושכת כאן. אני מעריך שאוכל לחזור בעוד כשבועיים."
"תודה לך, אני מעריך את זה," אמר גוטליב, והשניים שקעו בשיחה על פרטי הגעתו של המהנדס לוי למכרות.
ז'ורז'ט עיבדה במוחה את המידע ששמעה. לא ייתכן שאלחנן לא מבין את מה שקורה במפעל. מדוע הוא רודה בפועלים בצורה כזו? מה הוא מסתיר?
"את!"
ז'ורז'ט הייתה כה מרוכזת עד שלרגע התבלבלה וחשבה שדמיינה את קולו.
אבל לא.
דלת המשרד של מר גוטליב הייתה מצד שמאל שלה, והוא התקרב אליה במהירות מצדו הימני של המבנה.
"למה את לא בצריף?" הוא ניסה לשלוט בקולו ולא לצעוק כרגיל ליד מבנה ההנהלה. "מה את חושבת שאת עושה?"
"תרצה ביקשה ממני לעזור לה עם הכיבוד למר גוטליב," היא ענתה בשלווה.
"תרצה? ממתי את מכירה את תרצה?"
"מזמן."
"מה את זוממת?" אלחנן קירב את פניו אל פניה של ז'ורז'ט ואחז בזרועה בכוח.
"שום דבר!" ז'ורז'ט ניערה ממנו בכוח את זרועה. "אמרו לי לחכות כאן למקרה שמר גוטליב יצטרך משהו."
שקר לאלחנן הוא מצווה.
"שקרנית! אני –"
דלת המשרד נפתחה בתנופה.
"מה לעזאזל קורה פה?!" קרא מר גוטליב ונעץ בהם מבט זועם. "אני מנסה לקיים כאן פגישת עבודה. מה פשר הצעקות הללו ליד משרדי?"
ז'ורז'ט שתקה ושילבה את זרועותיה על חזה בהתרסה.
"אני מתנצל מר גוטליב, היא אמורה עכשיו לעבוד בצריף של האוכל. אני אטפל בזה –"
"אני יודע."
"סליחה אדוני?"
"אני אישרתי לז'ורז'ט להמתין כאן."
אלחנן לא אמר דבר, אבל פיו נמתח לקו דקיק וקפוץ שלא בישר טובות לז'ורז'ט.
"אני מבין, אדוני. אבל אולי כדאי שתדע כמה דברים בקשר לז'ורז'ט."
"אתה יודע מה? אתה צודק." ליבה של ז'ורז'ט נפל. "היכנסו למשרדי בבקשה."
הנה זה מגיע, חשבה. שוב ישמיץ אותה אלחנן בפני כל מי שרק מוכן לשמוע.
הם נכנסו למשרדו של מר גוטליב. למרבה הבושה, המהנדס לוי עדיין היה שם. "תסלח לנו לרגע המהנדס לוי. אתה יכול להמשיך לשבת בזמן שאנו סוגרים פה איזה עניין קטן." מר גוטליב התיישב מאחורי שולחן העץ שלו, ואלחנן היה מדושן עונג. הוא ממש התכונן לנאום ההשמצה שלו, וז'ורז'ט ראתה כיצד תכניתה יורדת לטמיון.
"אני צריך פקידה."
"סליחה, מר גוטליב?" אלחנן לא הצליח להסוות את התימהון והרוגז בקולו.
"תרצה עומדת ללדת בכל רגע, והדבר האחרון שאני צריך הוא ליילד פה תינוק."
"אז נראיין בחורות מהעיר, אני בטוח שנמצא מישהי."
המהנדס לוי הביט בהם בשעמום מופגן.
"למה צריך לחפש, כשיש פה מישהי?"
"היא צריכה להכין את האוכל לפועלים."
"זו משימה הרבה יותר פשוטה שהרבה בחורות יוכלו לבצע. אני צריך פה מישהי אחראית עם ראש על הכתפיים."
"אבל –"
"אבל מה?"
"ז'ורז'ט בסך הכל עלתה ממרוקו. אין לה את הכישורים הנדרשים."
ז'ורז'ט עמדה להתפוצץ, אבל למרבה המזל מר גוטליב החליט להכיר בקיומה בחדר ופנה אליה.
"את יודעת לכתוב ולקרוא בעברית?"
"כמובן!" אי אפשר היה להחמיץ את הכעס בקולה. מר גוטליב חייך לעצמו, והמהנדס לוי הרים את מבטו בעניין.
"את יודעת עוד שפות חוץ מעברית?"
"אני יודעת לדבר, לקרוא ולכתוב בעברית, בצרפתית, בספרדית ובערבית בכמה ניבים."
שקט השתרר בחדר.
"יש לך כתב יד יפה? את יכולה להעתיק מסמכים?"
"כמובן."
"את יודעת להשתמש בטלפון?"
"כמובן," היא כמעט נחרה בבוז.
"את יודעת להשתמש במכונה כתיבה?"
"כן," היא שיקרה. כמה מסובך זה כבר יכול להיות?
"מה עוד את יודעת ז'ורז'ט?"
"אני יודעת מתמטיקה מצוין."
אלחנן פרץ בצחוק וזכה למבט נוזף ממר גוטליב.
"יודעת מתמטיקה?"
"כן."
"ככה," מר גוטליב ליטף את סנטרו. "אז בואי נראה. אם מחיר מלט הנחושת לפני זיקוק הוא 200 לירות שטרלינג לטונה, ואנו מתכננים לייצר השנה 6000 טונות נחושת, כמה נרוויח?"
דממה השתררה בחדר, ושלושת הגברים הביטו בה בציפייה. ז'ורז'ט חשבה לרגע ואז הביטה בעיניו של מר גוטליב.
"אני לא יכולה לענות על זה."
"בבקשה!" גיחך אלחנן. "בדיוק מה שאמרתי, היא בסך הכול –"
"שקט!" הרים מר גוטליב את ידו והביט בז'ורז'ט בעניין. "מדוע את לא יכולה לענות?"
"כדי לדעת מהו הרווח שיתקבל, עליי לדעת מה היו ההכנסות ומה היו ההוצאות. ישנם מסים שמופחתים ונתחים שמועברים למשקיעים במפעל, למדינה במקרה הזה."
דממה השתררה בחדר. עיניו של מר גוטליב התעגלו בתדהמה.
"במרוקו," אמרה ז'ורז'ט בהדגשה, "עזרתי לאבי בניהול עסקיו." זו הייתה האמת. ייאמר לזכותו של בבי שעל אף שהחזיק בדעות מיושנות בנושאים מסוימים, הוא תמיד עודד את ז'ורז'ט ללמוד ואף טרח ללמד אותה את העקרונות של ניהול עסק.
"מה עוד את יודעת ז'ורז'ט?"
"הרבה."
עיניו של מר גוטליב זרחו, ועל פניו של המהנדס לוי הופיע חיוך קטן. אלחנן נראה כאילו הוא עומד להרוג מישהו.
"התקבלת ז'ורז'ט, את בחורה כלבבי! איפה היית עד היום?!"
"בצריף האוכל," ענתה ז'ורז'ט והמהנדס לוי פרץ בצחוק.
היא עשתה את זה! היא באמת עשתה את זה!
היא הצליחה לצאת מצריף האוכל!
ז'ורז'ט ספרה את הדקות עד שהגיע היום לסיומו. בבי בוודאי מצפה שהיא תגיע הביתה מוקדם ואולי אף מתכנן להכיר לה את חתנה המיועד. אבל לז'ורז'ט היו תכניות אחרות לגמרי.
