סיפור בהמשכים מאת דנה רדא
אילת, 1959.
השקט הקיף אותם ואפף אותם כשסיים אדם לדבר. הוא שכב במיטת החולה שלו, וז'ורז'ט ישבה לצידו בקצה צריף המרפאה. פניה היו רטובים מדמעותיה. עיניו של אדם היו עצומות, והיא ידעה שמתחת לריסים השחורים כלואות דמעות.
"אדם," היא דיברה בשקט אבל ההתרגשות ניכרה בקולה. "תודה שחלקת איתי את זה." ידיה אחזו בזרועותיו השלובות על הסדין הלבן וליטפו אותן. הוא לא אמר דבר, אבל כפות ידיו עטפו את ידיה הקטנות ולחצו אותן בעוצמה.
וזה כל מה שהיא הייתה צריכה.
היא ידעה שהוא בוודאי עייף, ושהוא מותש נפשית מן הסיפור שסיפר לה. ובוודאי בבי שלה שוב משתגע. היא ידעה שמוטב שתלך משם. אבל רגליה כמו מוסמרו לרצפה. היא לא אמרה דבר, אבל הרגישה את אדם בכל הווייתה. היא הרגישה שהם מחוברים.
אבל האידיליה שלה התנפצה בשנייה כשפקח אדם את עיניו.
הן היו יבשות. וקרות.
ידיו עזבו את ידיה כמעט בגועל.
"אדם?"
"לכי עכשיו, ז'ורז'ט."
"אדם –"
"לכי, אמרתי!"
היא נרתעה מהניכור בקולו, אבל לא ויתרה.
"קרה משהו?"
"לא קרה כלום."
ז'ורז'ט שתקה, בבירור לא מתכוונת לזוז לשום מקום. כעבור כמה שניות לא הייתה לאדם ברירה אלא להביט בה שוב.
"את לא מבינה מה שמדברים אלייך? לכי!"
"שאני אלך?"
"כן."
ז'ורז'ט נשכה את שפתיה וצמצמה את מבטה.
"עליי אתה לא תעבוד, אדון אדם, שמעת אותי?!" קולה התרומם. בזווית עינה ראתה ז'ורז'ט את אחת האחיות ממהרת אליהם בצעדים נמרצים ובמבט נחוש וכועס. היא התרוממה בכיסאה. החולים במיטות הסמוכות הביטו בהם בעניין.
ז'ורז'ט התקרבה אל אדם ורכנה מעל פניו. הוא שמר על ארשת פנים קפואה והסיט את מבטו ממנה. היא אחזה בסנטרו בכף ידה ואילצה אותו להביט בעיניה.
"אתה חושב שאני טיפשה?"
"אני –"
"תענה לי! זה מה שאתה חושב?"
"לעזאזל, את לא מבינה מה אומרים לך? לכי ז'ורז'ט!"
"לדעתך אכפת לי שאתה חושב שאתה ילד נאצי?" קולה היה חד.
"ז'ורז'ט –"
"חשבת שאני ארחם עלייך? זה מה שחשבת? אז יש לי חדשות בשבילך אדון אדם. אין לי שום סיבה לרחם עלייך, שמעת?"
"גברתי! בבקשה!"
"שאלתי שאלה!"
"גברתי! אני לא יודעת מה את חושבת לעצמך, אבל זו לא התנהגות מקובלת כאן!"
"רק רגע."
"גברתי, אני נאלצת לבקש ממך לעזוב, זה לא –"
"אמרתי רגע!"
"זו'רז'ט, לכי."
"אני אלך," היא הנמיכה את קולה. עיניה הכהות לא עוזבות לרגע את עיניו הירוקות. "אבל אני אלך אחרי שאתה תקבל את מה שמגיע לך!"
זיק של חיים ניצת בעיניו, וז'ורז'ט ידעה שהיא צדקה.
אולי הוא חשב שהיא עומדת לשפוך עליו כוס מים, או לקלל אותו בכל השפות שהיא יודעת, או לסטור לו. ואולי זה באמת מה שהגיע לו.
אבל במקום כל אלה, אחזה ז'ורז'ט בפניו של אדם ונשקה לו. הלב שלה, הנפש שלה והגוף שלה היו בנשיקה הזו. ואדם נענה לה, ועוד איך. לא היה כל זכר ליובש או לקור. נדמה היה שכל גופו רוחש וגועש מתחת לחזות האדישה שניסה להפגין.
לבסוף הייתה זו היא שהתנתקה ממנו בפנים סמוקות, לקול שריקות החולים מסביב וקריאותיהן הנזעמות של האחיות. היא התנשמה בכבדות, ולא טרחה להסתיר זאת.
אדם הביט בה בעיניים רעבות, כמעט כועסות.
"עכשיו, כשקיבלת את מה שמגיע לך," היא ניסתה להסדיר את נשימתה, "עכשיו אני יכולה ללכת."
היא התרוממה, וידו נשלחה במהירות לזרועה וריתקה אותה במקומה. היא הביטה בידו וגבתה התרוממה.
"כן? רצית להגיד משהו?"
"ז'ורז'ט, את… אני –"
היא צחקה ונפנתה לאחור לקהל הקטן שנוצר לה מבלי שביקשה זאת. "מה אתם אומרים?" היא החוותה בידה. "לאדון הדון ז'ואן שלנו כאן נגמרו המילים. מי היה מאמין, נכון?"
גיחוכים ופרצי צחוק נשמעו מכל עבר.
אדם המשיך להביט בה ולאחוז בידה, וחיוך רחב התפשט על פניו.
"את בלתי אפשרית, בחיי."
"אני בלתי אפשרית?!" ז'ורז'ט חשבה שהיא עומדת להתפוצץ. היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו של אדם אבל הוא רק הידק אותה עוד יותר. "היש דל כלה!"
"מה זה אמור להביע לעזאזל?"
"תצטרך לגלות בעצמך, היש דל כלה!" האומץ של ז'ורז'ט התנדף ממנה, ופתאום היא הבינה שזה עתה היא נישקה את אדם באופן בלתי צנוע בעליל, לעיניהם של החולים והאחיות במקום. ואילת היא מקום כה קטן. אלוהים אדירים, מה היא עשתה? היא חייבת לעזוב ומיד.
אבל שתי אחיות נזעמות חסמו את דרכה, נחושות בדעתן לומר לה מה הן חושבות עליה.
"גברת צעירה, את המנהגים המופקרים שלך היית צריכה להשאיר שם במרוקו!" קראה המבוגרת מביניהן, אחות חמורת סבר בעלת שיער אפור ומשקפיים.
"אני לא יודעת מה היה שם, אבל פה זה לא מקובל להתנהג ככה בפומבי, ובטח שלא לקלל בקללות האלה שלכם!" האחות הצעירה הייתה מבוגרת מז'ורז'ט רק בשנים בודדות. נראה היה ששאבה עידוד מדבריה הבוטים של חברתה, ונהנתה בבירור להטיח אף היא את עלבונותיה בז'ורז'ט.
"את צודקת, אחות. אני אעזוב עכשיו, כדי שהאוזניים העדינות שלך לא יפלו מהקללות המרוקאיות שלי." פניה של האחות הצעירה כוסו בסומק, ומסביב נשמעו גיחוכים וצחוק מהוסה. "ואתה," ז'ורז'ט הסתובבה והביטה שוב בפניו של אדם. "אתה תלמד לא להגיד לי מה לעשות. היש דל כלה!"
היא זקפה את כתפיה, זקרה את סנטרה וצעדה החוצה כאילו היא פוסעת על שטיח אדום. בצד השני של הצריף, ליד הכניסה, עמדה האחות החביבה ששכנעה אותה להישאר ולא לעזוב אחרי שראתה את מינה על מיטתו של אדם. כעת קרצה אליה האחות וחייכה חיוך רחב. ז'ורז'ט השיבה לה בחיוך, ושמחה על כך שלפחות אחת האחיות במקום הבינה אותה.
השם הרע שיצא לה ללא ספק עומד להיות רע עוד יותר.
אבל לא היה לה אכפת.
היא סילקה מעיניו של אדם את היובש ואת הקור.
וזה היה שווה הכול.
6 מחשבות על “סוף העולם – חלק י"ח”
באמת פרק אש. אבל למה כל כך קצר???
תודה!!! הלכתי פה על איכות ולא על כמות חחח 🙂
אמיצה ז'ורז'ט מאוד מאוד. אוהבת אותה. ומה זה היש דל כלה?
גם אני אוהבת אותה! 🙂 לגבי הביטוי תגלו בהמשך… 🙂
אבל למה מלכתחילה אדם גירש אותה אחרי שסיפר את הסיפור? מה זה ההתנהגות הזו? כאילו בשביל לשמור עליה? או כי רצה להישאר לבד לאחר שהזיכרון הציף אותו?.. בכל מקרה, זה לא היה במקום ב-כ-ל-ל!
אדם לא מושלם וזה היופי שלו לדעתי 🙂 מסכימה?