יש לי בלוג חדש, אתם מאמינים?

אתם בטח מכירים אותי. ואולי לא. אולי אתם שייכים לאחוז המזערי של אנשים שחיים במדינת ישראל ולא שמעו על פרשת הפשע והשחיתות שהתפוצצה באשמתי. או אולי בזכותי. תלוי איך מסתכלים על זה.

בכל אופן, החלטתי שדי, מספיק לי. לא עוד הסתרות, לא עוד בושה. הכל כבר התפוצץ ונחשף, אז החלטתי לקחת את זה צעד אחד קדימה.

אני פותחת בלוג, ויש לי הכבוד לארח אתכם בו כקוראים ראשונים.

אני עיינה מזרחי דוד. אני אוהבת לכתוב. אני גם מהנדסת שאוהבת רשימות וניהול מדוקדק של דברים. הבנתי שגם זה לא ישתנה, למרות שניסיתי. אז הבלוג הזה יתנהל גם כן באופן זה (ראו רשימה בהמשך ☺).

למי שלא קורא עיתונים ולא רואה חדשות אני אשלים עוד כמה פרטים:

• אני נשואה לצור, ידענו לא מעט עליות ומורדות, אבל דבר אחד מעולם לא השתנה – אני אוהבת אותו
• אנחנו נשואים כבר כמה שנים אך עדיין לא הצלחנו להביא ילד לעולם
• בשנה האחרונה הצלחתי להרגיז כמה מהאנשים הכי עשירים וחזקים במדינה, וזה בלשון המעטה

אני משקשקת מפחד מהבלוג הזה. עד עכשיו הסתרתי את כל מה שקורה לי מכולם. עכשיו הכל יהיה גלוי לכל מי שירצה לדעת. אבל, כמו שצור אומר, כדאי לי להיכנס לפרופורציה. צור לא קורא בלוגים, והוא בטוח שגם אף אחד אחר לא. אז אם אתם רוצים לעזור לי להוכיח לו שהוא טועה, בבקשה תשאירו פה את כתובת המייל שלכם, מבטיחה לא להציק.

אז מאז שהכל התפוצץ היו כמה שינויים בחיים שלי:

עבודה:

הפכתי להיות המנהלת של צוות המהנדסים שעד לא מזמן הייתי חלק ממנו. למעשה, לא ממש הייתי חלק ממנו. אי אפשר להכחיש שלא ממש השתלבתי בו, לפחות מבחינה חברתית. זה לא נעשה קל יותר אחרי כל מה שקרה, וכל השמועות שהופצו עליי במשרד (ובמדינה בכלל אם חושבים על זה). כמה חברות לייעוץ ארגוני אתם מכירים שהמנהלים שלהן נרצחים במשרד שלהם?

לסיכום – אני הרבה יותר עמוסה בעבודה בימים אלו, אבל זה לא מפריע לי.  

פוריות:

אוקיי, זה היה הסוד הגדול שלי עד לא מזמן. אנחנו לא מצליחים להיכנס להריון כבר המון זמן. הנה, אמרתי את זה. כתבתי את זה. עברנו טיפולים וחוויות קשות. אבל, וזה אבל גדול – צור עומד במילתו. הוא ממש השתנה. הוא רוצה בזה היום לא פחות ממני, ולכן אני מאמינה שמתישהו אנחנו נצליח. בינתיים אני יכולה להתאמן על דניאל, האחיין המתוק שלי שנכנס לחיינו בהפתעה.

זוגיות:

גם את זה כולם כבר יודעים אז אני אכתוב את זה איך שזה – צור ואני היינו פרודים במשך תקופה ארוכה. אבל חזרנו. ובענק. זה לא קל ולא יהיה קל אף פעם. יש בינינו יותר מדי הבדלים… חשבתי לפרט, אבל אין כמו טבלאות, אז הנה אחת:

כתיבה:

פתחתי בלוגגגגגגגג!!!!!!!!!!!!!!!!

אישי:

פתחתי בלוגגגגגגגג!!!!!!!!!!!!!!!!

אני מאושרת, נלהבת, מלאת אנרגיה, מלאת חששות, מתה מפחד שלא תאהבו, מלאה ברעיונות להמשך, מלאה ברעיונות שנפסלו להמשך – אני פשוט מתפוצצת מרוב תחושות ומחשבות!

ואתם יודעים מה? גם אם לא תאהבו, זה בסדר. אני אהבתי את מה שכתבתי. אהבתי את זה שלראשונה התבטאתי ללא מעצורים. הגיע הזמן להתיר את הרסן, לשים את כל הקלפים על השולחן ולהסיר את הכפפות (*).

אז יאללה – מתחילים!

(*)

הערה מדנה: המשפט הזה מצלצל לכם מוכר? גם לי ☺. תוכלו למצוא אותו בספר "בעיניים כלות" בעמוד 36.

לפוסט הבא.