סיפור בהמשכים מאת דנה רדא
אילת, 1959
השחר הפציע כשיצאה לבסוף ז'ורז'ט מצריף המרפאה.
היא הייתה נרעשת ונסערת עד עמקי נשמתה.
אדם סיפר לה קמצוץ מהסיפור שלו, רק כיצד הוא התחיל. אפילו זה לא בדיוק. הוא עשה זאת בקול חרישי, כשמבטו מתחמק ממבטה, וידיו שלובות על הסדין הלבן שבו כיסתה אותו האחות.
כשהחל הצריף להתרוקן ממבקרים, כמובן שגם היא התבקשה לעזוב. האחות האחראית הביטה בה ובאדם לסירוגין. ז'ורז'ט דיברה על ליבה של האחות, אבל היה זה בסוף חיוכו של אדם שהכניע אותה, כמובן. האחות הסיטה את הוילון כך שלא ניתן יהיה להבחין בז'ורז'ט וחייכה לעצמה, ובכך הסתיים העניין. היא בוודאי חשבה שמדובר בעוד זוג אוהבים צעירים. לא היה לה מושג שהם בכלל לא זוג, ושאדם עומד לספר לז'ורז'ט את סיפורו.
כשסיים אדם לדבר על לידיה השעה הייתה כבר מאוחרת מאוד. הוא השתתק, ונעץ סוף סוף את עיניו הירוקות בעיניה של ז'ורז'ט.
"אין לך מה להגיד?" הוא שוב התריס כנגדה, מעלה את חומות ההגנה שלו ומרחיק אותה.
"יש לי הרבה מה להגיד ולשאול," אמרה בקול שקט אך יציב. "אבל אתה צריך לנוח," קולה התרכך. היא היססה לרגע ואז קירבה את כסאה אל מיטתו של אדם והניחה את ידה בהיסוס על זרועו הימנית.
עיניו של אדם עקבו אחר ידה בדממה, ואז עלו שוב ופגשו במבטה בשאלה.
"תודה ששיתפת אותי אדם," הפעם היה קולה נרגש. "לידיה נשמעת כמו אישה מיוחדת מאוד."
"ז'ורז'ט –"
"עכשיו תנוח," אמרה במהירות. "ואני אבוא שוב מחר לשמוע את ההמשך."
הפתעה כיסתה את פניו של אדם, וז'ורז'ט הבינה בצער שהוא ציפה שהיא תירתע ממנו כעת, אחרי מה שסיפר לה.
אבל ז'ורז'ט לא התכוונה להירתע. לא עכשיו, וגם לא בהמשך. מה שסיפר לה אדם רק עורר את סקרנותה, והיא ידעה שהיא לא תניח לו עד שיספר לה הכול. ובכלל, הסיפור שלו העלה הרבה יותר שאלות מתשובות. מה שבטוח זה ששולמן הוא לא סתם מכר של אדם, אלא הרבה יותר מזה.
זמן לא רב אחר כך אדם נרדם, וז'ורז'ט ישבה לצדו, מאושרת מכך שניתנה לה האפשרות לשמור על אדם בשנתו.
כעת עמדה מחוץ לצריף והביטה בשמיים הסגלגלים שמעליה. היא שפשפה את זרועותיה כדי להתחמם ונשמה עמוקות.
עוד מעט הבוקר יעלה, ויהיה עליה להתמודד עם החיים האמיתים שלה.
היא בילתה את הלילה מחוץ לבית.
היא חצתה גבול שאין לחצותו.
מה יגיד בבי?
ז'ורז'ט ידעה שזה לא בסדר שהיא הדאיגה אותו כך, אבל היא כבר החליטה בינה לבין עצמה שהיא לא תאפשר שוב לבבי להרים עליה יד.
היא זקפה את כתפיה, הרימה את ראשה והחלה לצעוד בזריזות לביתה. היא חייבת להתנקות לפני שתלך להסעה למכרות.
אלחנן אולי חושב שהוא שבר אותה, אבל הוא טועה מאוד.
אולי אין עדים לכך שהוא תקף את אדם, אבל במהלך הלילה היה לז'ורז'ט הרבה זמן לחשוב, והיא גיבשה תכנית שבאמצעותה היא תגרום לאלחנן לשלם על מעשיו.
הייתה לה תקווה קלושה שאולי בבי השכים קום ויצא לעבודתו, אבל כשהיא פתחה את הדלת היא ראתה אותו יושב בסלון הקטן של דירתם. הוא כנראה ישב שם כל הלילה.
ז'ורז'ט סגרה את הדלת בשקט, ידיה רועדות. אמנם היא הבטיחה לעצמה שלא תאפשר לאביה לפגוע בה, אבל לא באמת ידעה מה תעשה אם הוא ינסה לעשות זאת.
בבי ישב בראש מורכן, ידיו שלובות על ברכיו שכוסו בשמיכה דקה. שערו האפור נראה סתור ומבולגן, ובגדיו מקומטים. נקיפת מצפון דקרה את ליבה של ז'ורז'ט. היה עליה לשלוח לו הודעה. אסור היה לה לייסר כך את בבי למוד הסבל והאבדות.
בבי הרים את ראשו, ומבטיהם הצטלבו. עיניו הביעו ניכור ואכזבה. ז'ורז'ט הצטמררה. היא הבינה שזה עומד להיות גרוע הרבה יותר ממה ששיערה.
"בבי-"
"לא," אמר בקול נחרץ. "אני לא בבי שלך." בהינף זרוע הוא השליך מעליו את השמיכה והזדקף למלוא קומתו. להט פנימי שפעפע בו גרם לו להיראות צעיר וחזק יותר.
להט שכוון נגדה.
"איפה היית?" קולו התרומם. הוא עשה צעד בכיוונה, וז'ורז'ט נרתעה לאחור. זיכרון הפעם הקודמת שבה התעורר עליה זעמו של אביה גרם לה להתכווץ.
"אני-"
"איפה היית?" חזר שוב בבי על שאלתו, והפעם בקול נמוך יותר וזועם יותר.
"הייתי בצריף המרפאה," אמרה ז'ורז'ט במהירות. "מישהו במכרה נפצע."
בבי בחן לרגע את פניה בדממה, ואז גיחוך קולני פרץ מגרונו.
"תמיד היית חכמה," הוא נד בראשו. "אמרת את האמת, אבל לא את כולה, נכון?"
ז'ורז'ט בחרה לשתוק.
"אני יודע הכול!" התפרץ בבי. "כשלא חזרת אתמול הלכתי לחפש אותך בבר המטונף הזה שהכורים אוהבים."
אוי לא, ליבה של ז'ורז'ט נפל. לא היה דרוש יותר מזה. אחרי שאלחנן צרח לכל מי שהיה מוכן לשמוע במכרה שהיא הזונה של אדם, אפשר רק לדמיין מה שמע בבי במקום ההוא.
"בזמן שאני יושב פה ומחכה לבתי הקטנה, מה את עשית?!" כעת בבי כבר צרח. "הלכת וביישת אותי עם עם –" קולו נשבר. "ז'ורז'ט שלי הולכת עם עבריין, עם פושע משם."
להפתעתה, בבי לא הרים עליה יד ולא תקף אותה.
הוא בכה.
אביה הסב את פניו ממנה והיא ראתה כיצד רוטט גבו. דמעות מילאו את עיניה של ז'ורז'ט. כל חייה עשתה הכול כדי לרצות את אביה. אכזבתו ממנה פגעה ברבדים העמוקים ביותר של נפשה.
"מה שסיפרו לך זה לא נכון," היא אמרה, אבל ידעה שהוא לא יאמין לה. "אני שמרתי על עצמי. כמו תמיד."
זו הייתה האמת. אבל האמת האמיתית עוד יותר הייתה שהיא כבר בכלל לא רצתה לשמור את עצמה לחתן אלמוני שאביה יבחר עבורה. ז'ורז'ט שמרה את עצמה רק לגבר אחד, שכרגע לא השיב לרגשותיה כפי שרצתה.
"אני לא מאמין לשקרים שלך," אמר בבי ביובש. השקט שלו הפחיד אותה יותר מהצעקות ומהתוקפנות הרגילים שלו. "בת טובה לא נעלמת בלילות ולא מדברים עליה כמו שמדברים עלייך. מה נשאר לי חוץ ממך? מה?" קולו שוב נשבר, ושבר יחד איתו גם את ליבה של ז'ורז'ט. "מה הייתה אמך אומרת אילו הייתה פה?"
זה היה הקלף המנצח שלו, המכה מתחת לחגורה שז'ורז'ט לא הייתה יכולה להתמודד עמה בשום אופן. כעת היא הניחה לדמעותיה לזלוג על פניה וספגה את השפלתה בדממה.
"יש לכל זה רק פתרון אחד," אמר בבי בקול נוקשה, ואימה הציפה את ז'ורז'ט. "את תתחתני."
"לא!" היא קראה.
"שקט!" צעק בבי. "את לא תרימי קול על אביך. את תתחתני. כבר דיברתי עם מישהו שמוכן לקבל אותך, למרות השמועות שיש עלייך." הוא דיבר עליה כאילו היא סחורה פגומה. זה כאב לז'ורז'ט יותר מכל מכה שהוא יכול היה להנחית עליה.
"אני לא אתחתן!" קראה שוב ז'ורז'ט. "אתה לא יכול להכריח אותי! אנחנו לא במרוקו!" ברגע שיצאו המילים מפיה ידעה שעשתה טעות. נכון. הם לא במרוקו, וזו בדיוק הבעיה. כל הכוח, הכבוד והיוקרה שהיו לאביה התפוגגו, בדיוק משום שהם לא במרוקו. הם בישראל, וכאן אביה הוא פועל פשוט בנגריה, שבתו היחידה מביישת אותו.
"נכון," הוא חייך חיוך מר. "אנחנו לא במרוקו. אני לא אכריח אותך."
חשדה של ז'ורז'ט התעורר. זה לא יכול להיות כל כך פשוט.
וזה באמת לא היה פשוט.
"אני לא אכריח אותך, בינתי." אמר בבי ומבטו כמו חלף בעדה ולא ראה אותה. "אבל אם לא תתחתני אני לא רוצה לחיות."
"בבי!"
"אם הבת היחידה שלי מביישת אותי כך, אני לא רוצה לחיות!" הוא צעק. "שמעת אותי?"
ז'ורז'ט לא הייתה מסוגלת לדבר.
"תבחרי. החיים שלי בידיים שלך."
לא היה שום דבר שהיא הייתה יכולה לומר.
לא היה שום דבר שבבי היה מוכן לשמוע.
הוא עקף אותה ויצא החוצה.
