ריסים

סיפור קצר מאת דנה רדא

מאז ומעולם שנאה אלה את ריסיה. הם היו חיוורים ושקופים. כמעט כמוה. בשעת בוקר מוקדמת זו לא היו לקוחות בחנות הפרחים שלה, והיא הרשתה לעצמה לבחון את ריסיה במראת הכיס שלה. היה לה הרגל מגונה ועתיק לעשות זאת מספר פעמים ביום.  כמובן, היא תמיד ידעה שלא הרבה יכול להשתנות, אבל טוב היה לוודא מפעם לפעם שהמצב לא הפך לגרוע יותר.

הבוקר הזה היה שונה. היא הביטה במראה בהתרגשות, ובחנה את הריסים השחורים החדשים שלה בהערצה.

זה כבר מספר שבועות שהיא הוגה ללא הרף במודעה שראתה בשכונה: "צביעת ריסים במבצע, קוסמטיקאית פנינה." רק אתמול היא הרגישה שאגרה בתוכה מספיק מנות אומץ כדי לבצע זאת, והיא אכן עשתה זאת.

היא הפתיעה אפילו את עצמה.

פעמון הכניסה צלצל פתאום, מתריע על לקוח חדש שנכנס. היא ניתרה במקומה בבהלה, מטמינה את המראה הקטנה בכיסה.

גבר בשנות השלושים שלו פסע לתוך החנות. גובהו היה ממוצע, הוא לבש ג'ינס בהיר ומשופשף וחולצת טריקו ירוקה, ונעל סנדלי שורש. בידו הימנית אחז בשקית. פניו היו בהחלט רגילים, אבל הם מצאו חן בעיניה.

היום, כשהיא חמושה בריסים החדשים שלה, היא מרגישה שהיא יכולה לעשות כל דבר. אולי אפילו לקשור שיחה עם גבר.

"היי," הוא אמר וחייך. "אני רוצה לקנות זר פרחים. משהו עדין, לא צעקני מדי."

כמובן, זו הצרה בחנות פרחים. גברים נכנסו לכאן אך ורק כדי לקנות פרחים לבנות זוגם. מה הפלא שהיא עדיין לא התחתנה?

"חשבת על משהו מסוים?" היא ניסתה להסתיר את האכזבה שבקולה. חבל. הוא גם ביקש משהו עדין, לא צעקני. בדיוק כמו שהיא אוהבת.

"האמת שכן," הוא אמר, מבטו משוטט על פני הפרחים הרבים הפזורים סביבם. "חשבתי על פרחי יסמין."

יסמין! הפרח האהוב עליה. לבן ועדין, וריחו הים תיכוני מזכיר את נופי הארץ שהיא אוהבת כל כך.

"רעיון נהדר. מה דעתך שאשלב בזר גם ורדים? זה ייתן קצת צבע ועדיין יישאר עדין." ובעודה מתרוצצת סביבו, אוספת פרחים, שאלה כבדרך אגב "היא תאהב ורדים, לדעתך?"

היא כבר פיתחה מומחיות בשאלות הללו. היא ידעה שאפשר ללמוד מכך רבות.

הגבר גירד בראשו. "אה… אני חושב שכן, היא תאהב את זה."

הם בתחילת הקשר, או שהוא לא נוהג להביא לה פרחים. אולי הם רבו וזו מתנת פיוס.

היא יצאה מהחנות וחיפשה את הורדים בדליים שהוצבו על המדרכה. בזווית עינה ראתה אותו מוציא את הסמארטפון שלו וכותב הודעה. בטח מודיע לה שתצפה להפתעה. היא חזרה עם הפרחים לתוך החנות והתחילה לסדר את הזר בשולחן העבודה שלה, מאוכזבת מעצמה ומהריסים החדשים שלה.

ובכל זאת הזר שהוציאה תחת ידיה כעבור כמה דקות היה מהיפים שסידרה אי פעם.

הם הביטו בו משני עברי השולחן.

"וואו," הוא אמר לבסוף. "איך עשית את זה? זה מקסים."

היא חייכה בשקט ומשכה בכתפיה, ריסיה מושפלים. הוא הושיט לה כרטיס אשראי לתשלום, ובמבט אחד היא קלטה את אותיות שמו החרוטות באנגלית על הפלסטיק. זו מומחיות נוספת שפיתחה לעצמה בחנות הזו.

אילן לוי.

חבל, היא חשבה. הוא אילן, אני אלה, ונפגשנו בחנות פרחים. זה יכול היה להיות סיפור "אתם חייבים לשמוע איך נפגשנו" מצוין.

היא החליטה להשתמש בעוד אחת מיכולות הבילוש שלה.

"תרצה לכתוב משהו על הכרטיס?"

"לא, לא. תשאירי אותו ריק, אני כבר אחשוב על משהו בבית."

היא נשכה את שפתיה. ברור, הוא יכתוב למי שלא תהיה דברי אהבה נרגשים שלא מיועדים לעין זרה עם ריסים צבועים.

"אוקיי," אמרה והושיטה לו את הזר. "תקפיד לשים את זה במים הכי מהר שאפשר."

להפתעתה, הזר נותר בידיה הפשוטות קדימה.

אילן הביט תחילה בזר, אחר כך בעיניה עטורות הריסים, ולבסוף בשקית שבידו.

"בעצם, אני לא ממש ממהר. אולי תרצי לאכול איתי מהמאפים שקניתי? יש כאן לחמניות וקוראסונים, אני גם יכול לקנות קפה."

היא אספה אליה חזרה את ידיה, והזר הגדול בתוכן, מסתיר את פלג גופה העליון ופניה, משאיר רק את עיניה מציצות מעליו.

היא הביטה באילן, שחיוכו טוב הלב קרן אליה, אחר כך החזירה את מבטה אל הזר בשתיקה.

כעבור מספר שניות הוא הבין.

"אה, זה?" הוא צחק. "הזר הוא בשביל אמא שלי, יש לה יום הולדת היום."

היא הרימה את ראשה, ליבה מפזז בהתרגשות, והריסים שלה רוקדים במחול עליז סביב עיניה.

"למה לא?" היא חייכה.

רוצים לקרוא עוד על פרחים? מזמינה אתכם לקרוא את ההמלצה שלי לרומן המרגש 'שפת הפרחים' מאת ונסה דיפנבאו.

שתפו אותי – מה חשבתם על הסיפור? מחכה לכם כאן בתגובות!