סוף העולם – חלק ט"ו

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

קישור לפרק הקודם

קישור לפרק הראשון

אילת, 1959.

כשחזרה ז'ורז'ט לעיר בסיום יום העבודה, היא כמעט רצה לצריף המרפאה. היא הייתה מאושרת כל כך! סוף כל סוף היא הצליחה לצאת מצריף האוכל השנוא עליה!  היא תחליף את תרצה בתפקידה עד שהיא תשוב מחופשת הלידה שלה.
והחשוב מכל – אלחנן לא יוכל עוד להתעמר בה!
היא הצליחה מעל ומעבר למה שציפתה.

היא הסדירה את נשימתה והביטה בצער בבגדיה המאובקים מהדרך. היא הייתה רוצה להיראות מסודרת יותר, אבל הסתפקה במה שיש ונכנסה.
היא התקרבה אל קצה הצריף שבו הייתה מיטתו של אדם, אבל נעצרה כמעט מייד.
ליד מיטתו של אדם ישבה מינה היפהפייה. בעצם, היא לא ישבה לצד מיטתו אלא ממש עליה. כל גופה היה מוטה כלפי אדם וידה ליטפה את זרועו. נראה היה שהם שקועים בשיחה עמוקה.

אכזבה קשה פילחה את ליבה של ז'ורז'ט. היא רצתה להסתובב ולברוח משם, אבל האחות שקיבלה את פניהם אמש צצה מולה פתאום.

"הו כמה טוב שהגעת!"

ז'ורז'ט חייכה במאמץ רב. היא כבר הרגישה את הדמעות מטפסות לגרונה. היא ידעה שאין לה זכות להתאכזב. אדם מעולם לא הבטיח לה דבר.
ובכל זאת, אי אפשר היה שלא להתאכזב.
"מה שלום אדם?" הצליחה לומר איכשהו.
"הוא בסדר גמור, הוא צעיר וחזק. אני בטוחה שמחר או מחרתיים הוא כבר ישוחרר לביתו." האחות חייכה אל ז'ורז'ט, וכשלא נענתה בחיוך, עקב מבטה אחר עיניה של ז'ורז'ט. חיוכה הפך לחיוך של הזדהות. האחות כרכה את זרועה סביב כתפה של ז'ורז'ט, ולהפתעתה הוליכה אותה הצידה.
"אני יכולה לומר לך משהו ילדתי?"
ז'ורז'ט המופתעת הנהנה.
"ליד בחור כזה תמיד יסתובבו נשים. הוא מוצא חן בעיניך?"

הלוואי שלא היה מוצא חן בעיניה. זה היה חוסך ממנה צרות כה רבות. אבל זה לא היה המצב. היא הנהנה בעצב.

"את נראית לי בחורה חכמה. אל תעשי את מה שחשבת לעשות."
ז'ורז'ט הביטה בה בשאלה.
"אל תסתובבי ותלכי מפה. לכי ותילחמי עליו. אני די בטוחה שהוא ישמח לראות אותך." האחות טפחה שוב על כתפה, שיגרה לעברה חיוך אחרון והתעופפה לדרכה.

ז'ורז'ט הרהרה לרגע בדבריה של האחות, ואז זקפה את ראשה ואת גווה. האחות צודקת. היא מספיק אמיצה כדי להילחם באלחנן. היא עברה כל כך הרבה. היא יכולה לעמוד גם בזה. היא פסעה בנחישות עד למיטתו של אדם מבלי להסס ומבלי לעצור.

אדם ראה אותה ראשון. עיניו זרחו לעומתה, והוא ניסה להזדקף.
מינה הסבה את גופה לאחור והבחינה בה. היא השיבה את פניה אל אדם. ודיברה אליו בשפה שז'ורז'ט לא הבינה.
אדם לא ענה למינה, והיא משכה בכתפיה בכעס וירדה ממיטתו.
"אם זה מה שאתה רוצה, שיהיה," היא ירתה את המילים מפיה כשהתרחקה מהמיטה וחלפה על פני ז'ורז'ט.

הם נשארו לבד, וז'ורז'ט היססה מעט לפני שהתקרבה אל אדם והתיישבה בכסא הסמוך למיטה.

"הגעת ז'ורז'ט!" אדם הביט בה בעיניים ירוקות וזוהרות, כאילו לא האמין שתבוא.
"אמרתי שאבוא."
"ז'ורז'ט שכל מילה שלה היא כמו סלע," הוא חייך אליה, וכמו תמיד חיוכו היה מדבק.
האחות צדקה. מדוע שהיא לא תילחם? אמנם מינה הייתה כאן לפניה, אבל עכשיו היא כאן ואדם מחייך אליה.
יש לה תקווה.
"איך אתה מרגיש?"
"הרבה יותר טוב," הוא חייך. "במיוחד עכשיו כשאת כאן."
"ראיתי שגם קודם לכן לא היה לך משעמם."
"ז'ורז'ט!" הוא צחק. "אני אוהב את הישירות שלך."
היא חייכה בעל כורחה.
"הבטחתי לך שתדעי עליי הכול," הוא הרצין. "ואז תחליטי מה את רוצה."
היא שתקה.
"חשוב לי רק שתדעי ש… לא הייתי עם מינה מאז הפעם ההיא שראית אותנו ביחד בחוף."

ז'ורז'ט נשאה אליו עיניים מאושרות. זה היה הרבה יותר ממה שקיוותה לו.

"אביך… הוא… את לא חזרת אתמול, את בסדר?" הרוך וההתחשבות בקולו ריגשו אותה יותר מכול מחווה שיכול היה לעשות.
"אני בסדר."
"הוא כעס?" עיניו שוטטו על גופה בדאגה. היא ידעה מה הוא מחפש.
"קצת," הודתה. "אבל לא קרה שום דבר רציני, אל תדאג."

כמובן, שום דבר רציני חוץ מזה שבבי אמר לה שאם היא לא תתחתן עם החתן שבחר לה הוא ייטול את חייו. שום דבר רציני בכלל.
אבל כמובן שלאדם אסור לדעת את זה.

"ומה היה במכרות? אם אלחנן עשה לך משהו –"
"הוא לא עשה לי כלום," מיהרה ז'ורז'ט להרגיע אותו. "למעשה, קרה לי היום משהו ממש נפלא במכרות!"
גבותיו של אדם התרוממו בשאלה.

ז'ורז'ט סיפרה לאדם ההמום כיצד החליט מר גוטליב שהיא תמלא את מקומה של תרצה הפקידה. היא כמובן השמיטה את החלק שבו התכוונה להתלונן על אלחנן בפני גוטליב ואת כוונותיה לרגל אחריו.

"ז'ורז'ט!" אדם חייך את החיוך הרחב ביותר שהיא ראתה. "אין לך מושג כמה אני שמח! תמיד ידעתי שמקומך הוא לא בצריף של האוכל. גם תפקיד הפקידה לא עושה איתך חסד, אבל זו התחלה!"

"התחלה?"

"כן, ז'ורז'ט," אמר אדם בקול שקט, כאילו הוא מדבר לילד קטן. "אני בטוח שגם התפקיד הזה קטן מדי לכישורים שלך."

ז'ורז'ט לא הייתה מסוגלת לדבר. היא נעצה באדם עיניים דומעות, והוא השיב לה במבט מלא אהדה ורוך. היא ידעה שהוא מבין היטב שאף אדם לפניו לא ראה אותה בצורה כזו. אף אחד לא הביע בה אמון שכזה.

"אמא שלי, לידיה," הוא אמר את שמה בחרדת קודש כמעט, "לימדה אותי עד כמה אישה יכולה להיות חכמה וחזקה."

ז'ורז'ט הביטה בו בציפייה ושתקה. היא לא האיצה בו. היא המתינה בזמן שאדם עפעף מספר פעמים ומבטו נדד הלאה ממנה. היא ידעה שהוא מתקשה לדבר על לידיה, ותהתה מה היא עומדת לשמוע הפעם.
כעבור זמן, כשנראה היה שאדם השלים בתוך תוכו עם העובדה ששוב הוא עומד לדבר על אמו, הוא החל לדבר.

קישור לפרק הבא.

לא יכולים לחכות לפרק הבא?

הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו אותו ופוסטים נוספים אליכם למייל!