סיפור בהמשכים מאת דנה רדא
ורשה, פולין.
נובמבר, 1938.
"קדימה אדם, אנחנו נאחר," קראה לידיה בעודה גוררת אחריה את בנה הקטן ברחוב זמנהוף ההומה בוורשה, בשעת אחר צהריים מאוחרת.
"נאחר לאן, מאמע?"
לידיה הציצה תוך כדי הליכה מהירה בבנה הקטן וליבה התכווץ. שערו השחור בצבץ מתחת לכובע שחבש, ועיניו הירוקות הביטו בה בתמימות. כמה אהבה את הילד הזה, שהתפרץ לחייה ללא התרעה וללא הכנה.
וכמה סודות היא שמרה מפניו.
"עוד מעט תדע, בני. עכשיו עלינו להזדרז."
רחוב זמנהוף שבו צעדו היה עורק תחבורה מרכזי בעיר, שבו התגוררו בעיקר יהודים. בעבר הרחוב היה שוקק יותר, ולידיה זכרה בגעגוע את המופעים שלה בתיאטראות ואת הביקורים שלה ושל חברי הלהקה בבתי הקפה ברחוב. הלהקה שלהם עדיין הייתה פעילה, אבל תדירות ההופעות פחתה, ולידיה ידעה שזה רק עניין של זמן עד שהן יפסקו לחלוטין.
היא לא ידעה מה הייתה עושה ללא הלהקה. כשאדם רק נולד, עזרו לה נשות הלהקה לטפל בו. המאפרת והמלבישה הייתה שומרת עליו כשלידיה הייתה מופיעה. הגברים בלהקה פרסו על אדם הקטן את חסותם וניסו לשמש לו כדמות אב.
כולם כנראה ניחשו לעצמם מיהו אביו של אדם. אבל איש לא הוכיח אותה ואיש לא שפט אותה.
ללא ההגנה שלהם, בוודאי היו מוקיעים אותה מהקהילה. אישה צעירה יהודייה שמולידה ילד מחוץ לנישואים זהו דבר שלא יעלה על הדעת. לא אחת תהתה האם השמועות אודותיה הגיעו אל הוריה. היא הניחה שכן. אמנם הקהילה היהודית בוורשה הייתה עצומה בגודלה, ושנייה רק לקהילת יהודי ארצות הברית, אבל הוריה היו אמידים ומבוססים, ומוכרים למדי. קרוב לוודאי שמישהו כבר טרח לצער אותם עם הידיעה הזו.
היא התפללה רק שהם לא יודעים מיהו אביו של בנה.
למרבה מזלה, מרק שלה, שולמן שלה, לא עזב אותם מעולם. כשלידיה כרעה ללדת, הוא זה שרץ לקרוא למיילדת. כשהחום של אדם עלה שבועיים לאחר שנולד, הוא זה שהביא את הרופא. הוא תמיד היה בסביבה.
לידיה התייסרה באהבתה אליו, וידעה שלא תוכל לממשה לעולם.
אבל היה לה את אדם הקטן שלה, וזה פיצה על הכול.
"מאמע," היא הרגישה משיכה בשרוולה והביטה מטה. "דוכן עיתונים!" קרא אדם בשמחה. "בואי נקנה את הסיפור שלך, בבקשה!"
"שקט אדם," לידיה היסתה אותו בחיוך. "שלא ישמעו אותנו, אתה זוכר שזה הסוד שלנו נכון?"
הוא הנהן בצייתנות ושילב את ידיו הקטנות. "בבקשה, בבקשה מאמע!"
"בסדר," היא נכנעה לו, כמו תמיד. איך היא יכולה לעמוד בפני העיניים התמימות הללו ובפני חיוכו? "אבל נעשה את זה מהר."
הם פנו לאחד מדוכני העיתון הרבים שהיו פזורים לאורך הרחוב.
בחזית הדוכן נחו גיליונות עיתון ממגוון סוגים ומינים על גבי מדפים רחבים וצפופים. חלק מהעיתונים היו בני עמוד אחד, חלקם בני מספר עמודים. חלקם היו בשפה הפולנית, חלקם בעברית וחלקם ביידיש. כמות העיתונים העצומה היוותה מראה לכמות הפלגים והזרמים בקהילה היהודית בוורשה.
"מה בשבילך גברת? היינט? דער מאמענט?" מוכר העיתונים נגע בכובעו לאות שלום. לידיה לא ידעה מדוע הניח שהיא מבקשת דווקא את אחד מהעיתונים הנפוצים ביידיש, אבל הוא צדק. כנראה שפיתח מומחיות לזהות את סוגי הקוראים על פי מראם.
"היינט בבקשה, תודה אדוני." לידיה נתנה לו מטבע ובתמורה לקחה את העיתון.
"מחכה כמו כולם לפרק החדש בסיפור של ל.הירש, אה?" חייך המוכר בידענות.
"ניחשת טוב, אדוני!" שפתיה של לידיה התעקלו בחיוך מאולץ, והיא לחצה את ידו של אדם בהוראה אילמת שלא ידבר. אבל הדאגה שלה הייתה מיותרת. אדם היה ילד רגיש ואחראי. היא ידעה שהוריה היו מגחכים אילו ידעו, אבל על אף גילו הצעיר, היא בטחה בו וסמכה עליו.
"מאמע, מאמע!" אדם קיפץ סביבה כשהתרחקו מעט מהדוכן. "בואי נקרא את הסיפור שלך! בבקשה!"
לידיה חייכה בעל כורחה. אדם שלה היה כבן ארבע ועדיין לא ידע לקרוא.
אבל הוא אהב יותר מכל כשהיא הקריאה לו את הסיפור שלה בעיתון. זה היה הסוד שלהם. לידיה חשדה שהוא אוהב במיוחד את הרגעים הללו מכיוון שהוא מרגיש עד כמה היא מאושרת כשהיא מקריאה לו את הסיפורים שהיא כותבת.
האדם היחיד חוץ מאדם שידע את הסוד הזה היה שולמן. הוא ואשתו הלנה גרו באותו בניין בו התגוררו לידיה ואדם. ילדיהם היו כמעט כמו אחים עבור אדם. לידיה ידעה שזו לא מערכת יחסים הגיונית, אבל היא הייתה נכונה להסתפק בכל פירור קרבה אפשרי למרק. היא ידעה גם שהיחסים בינו לבין אשתו לא היו טובים. יותר מכך, היא ידעה שהלנה בוגדת במרק כבר שנים עם יעקב, השחקן הראשי בלהקה.
היא מעולם לא אמרה על כך מילה לאיש. זה לא היה תפקידה.
לידיה פנתה בהצטלבות הרחוב עם רחוב שוויינטויירסקה והם צעדו מזרחה במשך עשרים דקות או יותר.
בדרכם חלפו על פני הכנסייה הקתולית העתיקה, ולידיה החישה את צעדיה, גוררת אחריה את אדם הקטן. האנטישמיות בפולין גאתה. מספר ימים לפני כן התרחשו בגרמניה הסמוכה פרעות איומות, יהודים רבים נרצחו ובתי עסק שלמים נהרסו. הפולנים לא היו זקוקים לתמריצים להלום גם הם ביהודים. זה לא היה הרגע הנכון להיות במקום הלא נכון. ליבה הלם במהירות עד שהתרחקו מהמקום והגיעו לגדת נהר הויסלה.
הם השקיפו לרגע על הנהר הגדול שחוצה את העיר, על הבתים בגדה השנייה ועל צריחי הכנסיות שהיתמרו מבין לגגות.
אחר כך הם התיישבו על העשב הרך ונשענו על גזע עץ.
"אהבה בכפר, מאת ל.הירש." היא הקריאה בקול מהעיתון.
"למה קוראים לך כאן ל.הירש?" חקר אדם.
"למד זה כמו לידיה."
"אז מה זה הירש? השם שלנו הוא ליילס."
"בהזדמנות אחרת אספר לך מי זה הירש, ילדי."
"בסדר, מאמע."
"אדם," היא הרהרה לרגע. "אני מקווה שכשאתה תגדל, נשים יוכלו לכתוב ולעשות מה שהן רוצות. ואתה תמיד תזכור שהן חכמות לא פחות ממך, טוב?"
"טוב, מאמע."
"ועכשיו נקרא, כי אנחנו חייבים למהר, טוב?"
לידיה לא תכננה את כל זה, אבל היא העריכה את הרגע הזה שבו ישבו היא ואדם על גדת נהר הויסלה וקראו את הפרק החדש בסיפור של ל.הירש. שם העט שלה.
זה היה סיפור אהבה בין סוחר יהודי עשיר ואלמן ומורה יתומה וחסרת כל המשמשת כאומנת לילדתו. לידיה ידעה שזה לא ממש סיפור שמתאים לילדים. אבל זה היה הסוד שלה ושל אדם. אלו היו הרגעים שבהם הם נסחפים לעולם אחר.
עולם שבו היא אישה החופשייה לאהוב, בלי כבלים, בלי עבר ובלי הורים שמתביישים בה. עולם שבו היא אישה החופשייה לכתוב את מה שעולה על רוחה, ובו היא לא צריכה להסתתר מאחורי שם עט ולהיות בצלם של גברים.
אדם הביט בה כשהקריאה לו את המילים שלה, והיה מאושר.
לידיה ידעה שהוא מאושר כי היא מאושרת ברגעים הללו.
היא כמעט בכתה מהידיעה הזו. היא ניסתה להילחם בזה, אבל כל חושיה אמרו לה שלא יהיו עוד הרבה רגעים שלווים כאלה בחייהם.
היא תעשה הכול כדי לוודא שאדם יהיה בטוח.
כשסיימה להקריא, קמה לידיה ממקומה, ניערה את העשב מחצאיתה והושיטה את ידה לבנה.
"בוא, בני. אנחנו הולכים."
"לאן אנחנו הולכים, מאמע?"
לידיה שתקה לרגע, והביטה על הנהר שמולם, שמימיו החלו לזהור בגווני שעת בין הערביים הורודים סגולים.
"אדם," היא נעצה את עיניה הכחולות בעיניו הירוקות של בנה. עיניו של דיטר הגרמני שהביטו בה אלפי פעמים ביום. "הגיע הזמן שתפגוש את הסבים שלך."
