סוף העולם – חלק י"ז

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

קישור לפרק הקודם

קישור לפרק הראשון

ורשה, פולין.

נובמבר, 1938.

לידיה ואדם עמדו מול שער גבוה, אשר משני צדדיו חומת אבן גבוהה. השער היה עשוי סורגים שחורים. על אף שהחושך כבר ירד, הם ראו מבעד לסורגים שביל קטן המוליך לבית אחוזה גדול.
לידיה התנשמה בכבדות ובהתה בבית הוריה ברגשות מעורבים. היא לא פקדה את המקום מזה שנים.

לא היה לה מה לחפש שם כאם לילד שנולד מחוץ לנישואים.

הוריה של לידיה היו יהודים דתיים ואמידים מהזרם הציוני. הם היו נאורים וליברלים באופן יחסי. בזכות גישתם זכו לידיה, ארבעת אחיותיה ואחיה להשכלה רחבה. לידיה הייתה הבת החמישית, ואחריה נולד אחיה הצעיר. היא ידעה שהוריה תלו בה תקוות רבות. אביה הרבה לשבח את יופייה וחוכמתה של בתו הצעירה. הם היו בטוחים שהיא תהיה מורה, תתחתן בשידוך טוב ותביא להם גאווה רבה.

אבל במקום כל זאת, בחרה לידיה להצטרף ללהקת התיאטרון הוילנאי ולנדוד עמה ברחבי פולין. וכאילו לא די בכך, היא הביאה לעולם ילד כרווקה. לא היה לה ספק שהוריה שמעו על מעלליה. הם בוודאי מתביישים בה. גם היא התביישה להראות את פניה בביתם.

אבל לידיה ידעה שעליה להתעלות מעל כל זה למען בנה. האנטישמיות בפולין גאתה, ובגרמניה הלך ועלה כוחם של הנאצים. חוקים חדשים נגד היהודים הפכו לדבר שבשגרה, ומספר ימים לפני כן השתולל ברחבי גרמניה פוגרום נורא שבו נרצחו עשרות יהודים. הגרמנים הגלו משטחם עשרות אלפי יהודים ממוצא פולני, ואלפים אחרים החלו לעזוב מרצונם את שטח גרמניה.

לידיה לא ידעה מה עומד לקרות, אבל היה לה ברור שזה לא עומד להיות קל.
היא הורידה את מבטה אל אדם הקטן שעמד לצדה ואחז בידה. הוא היה כל עולמה. הוריה אולי יכולים להתכחש אליה. אבל האם יוכלו להתעלם מנכדם הקטן שלא עשה כל רע מימיו?
"הגענו, אדם."
"כאן גרים ההורים שלך, מאמע?" לחש אדם, והיא זיהתה בקולו יראה וחשש. "למה לא באנו לכאן אף פעם?"
"לא יכולנו," גרונה נשנק. "אבל עכשיו אנו כאן." ובעוד המילים על שפתיה, אחזה בחישוק המתכת שעל השער ונקשה בו, לפני שתאבד את האומץ.

חלפו מספר שניות שבהן לא קרה דבר. לידיה הציצה בחלונות הבית. בקומה התחתונה וגם בקומה העליונה דלק אור. היא נקשה שוב בחישוק. היא לא תזוז משם עד שיפתחו לה. עיניה סרקו בעצבנות את הבית ואת הכניסה.
בעבר, בשעות הלילה רחבת הכניסה לבית הייתה מוארת במספר פנסים. כעת רק פנס אחד דלק, והפיץ אור קלוש על סביבתו. היא הצליחה לראות שהבית, ששכן באחת השכונות האמידות בעיר, היה מוזנח מאוד ביחס למה שזכור לה. הצמחייה ברחבת הכניסה גדלה פרא. קירות הבית היו סדוקים, והיא ניחשה שהם לא נצבעו כבר כמה שנים.

תחושת חוסר הנוחות בתוכה הלכה והתעצמה. היא משכה את אדם אליה והצמידה אותו לרגלה, שואבת כוח מגופו הקטן.

הדלת נפתחה לבסוף על ידי אישה מבוגרת. פניה היו מקומטות למדי, אך יופייה ניכר בהן גם כעת. שיערה היה מכוסה במטפחת ירוקה מבד עדין, והיא לבשה חלוק בית אפור מבד קטיפה רך.
"לידיה." לא היו בקולה העצוב שאלות או תהיות. היא אמרה זאת כאילו התכוננה לרגע הזה וידעה שיגיע.
"מאמע." לידיה אמרה את המילה שלא יצאה מפיה כבר שנים.
באותו הרגע הרים אדם את ראשו והביט באישה המבוגרת. עיניה של האישה עברו מלידיה אל אדם, ושתי ידיה הרועדות כיסו את פיה. דמעות מילאו את עיני האישה.  
"לידיה!"
"מאמע," אמרה שוב לידיה. קולה רעד. היא ניסתה להתעשת ואמרה את הדבר הראשון שעלה על דעתה. "איפה אלקה?" אלקה הייתה סוכנת הבית שעבדה עם המשפחה עשרות שנים והפכה לחלק מהמשפחה ממש.
"אוי לידיה, אין לך מושג…"
"מה קרה, מאמע?" ליבה של לידיה טיפס לגרונה. יותר מדי דברים לא הסתדרו. הבית המוזנח, היעדרה של אלקה, העצב בעיני אמה.
אחיזתו של אדם בידה התהדקה, כאילו הרגיש אף הוא בחושיו החדים שמשהו אינו כשורה.

"מה קורה פה, רחל?!" קול בס רועם הקפיץ אותן ממקומן. גבר גבוה וגדל גוף לבוש בחלוק בית ארוך ושחור הגיח בפתח הדלת. שיערו האפור הציץ מתחת למצנפת שינה אפורה שחבש. את פניו עיטר זקן שלידיה לא זכרה שהיה כה אפור. את עיניו כיסו זגוגיות משקפיים עבות.
"את!" קולו הרם ומלא הבוז של אביה גרם ללידיה להתכווץ לתוך עצמה.
"איזק, בבקשה," אמה הניחה את זרועה על ידו, אבל הוא ניער אותה ממנו.
"את לא מתביישת להופיע כאן?!" אביה הנמיך את קולו, אבל לידיה ידעה שזה רק משום שהוא חושש שמישהו ישמע. הזעם הכבוש שלו היה גרוע יותר מכל צרחה. "מה לא עשיתי בשבילך! מה לא נתתי לך? מה נהיה ממך? מופקרת!"  
"טאטע!" דמעות מילאו את עיניה של לידיה. היא, שהייתה אישה עצמאית, שעמדה על שלה מאז נערותה, קפאה עכשיו. המילים שלה, שבדרך כלל נבעו ממנה בקלות, עזבו אותה. האומץ שלה התפוגג כלא היה. נשארה רק דמות מבוישת ומושפלת.
"איזק! בבקשה ממך, לא לפני הילד!"
"ילד!" הוא כמעט ירק את המילים מפיו, לא טורח להביט באדם. "ילד נאצי!"
הדמעות זרמו כעת על פניה של לידיה בחופשיות, ובשארית התושייה שעוד נותרה לה, היא משכה אליה את אדם המבולבל וכיסתה בידיה את שתי אוזניו.
"איזק!" הדמעות טשטשו את ראייתה של לידיה. אבל קולה של אמה צייר באופן מושלם את הבעת האכזבה שבוודאי הייתה נסוכה על פניה.
"אני מצטערת," הצליחה לידיה לומר. "טעיתי כשבאתי לכאן. אני… אני אלך עכשיו."
"לידיה, לא!"
"תעצרי מייד רחל, או שלא תראי אותי יותר! אני על הבת הזו כבר ישבתי שבעה, שכחת?"
"טוב לראות אותך מאמע שלי," לידיה לא ידעה עד כמה התגעגעה לאמה עד לאותו רגע. "אני מאחלת לך רק טוב."
"לידיה!"
"די רחל! תני לה ללכת. היא לא הבת שלי יותר."

לידיה הסירה את ידיה מאוזניו של אדם ההמום, מקווה שאביה יגלה רגישות מזערית ולא יוסיף להעליב אותם. אמנם אדם היה רק ילד קטן, ולא הבין את כל מה שאמרו. אבל לידיה ידעה שלבו של ילד, ובמיוחד של אדם שלה, הוא לב רגיש. הוא לא צריך יותר מדי כדי לזהות שנאה.

מבלי לומר דבר, נטלה לידיה את ידו של אדם בידה ונפנתה לאחור לכיוון השער.
אבל היא לא הספיקה להתקדם.
צעדים מהירים נשמעו, ומייד לאחר מכן הופיע בפתח השער גבר צעיר.
"מה לעזאזל קורה פה?" עיניו סקרו את הזוג המבוגר, את לידיה ואת אדם הקטן, ואז הבנה הכתה בפניו.
"לידיה?"
"הירש," במילה הבודדת הזו, ובקול נמוך ומלא רגש, הביעה לידיה את כל מה שלא אמרה בשנים האחרונות.
"היא בדיוק עוזבת," אמר אביה בקול צונן.
"היא לא הולכת לשום מקום."
"היא עוזבת, אתה שמעת אותי?!"
"היא לא הולכת לשום מקום. היכנסי לידיה, וגם אתה בחור צעיר. אני אשמע אותך גם אם זה הדבר האחרון שאעשה בחיי."

מי יקרה עם הירש לדעתכם??? ספרו לי בתגובות!

קישור לפרק הבא.