מדוע החלטתי לפתוח בלוג לעיינה?

(ואיפה אני בכל הסיפור הזה של הבלוג)

אולי אתם שואלים את עצמכם מה גרם לי לפתוח בלוג לעיינה. אם כתבתי את הסיפור שלה בספר בן שלוש מאות עמודים, זה לא מספיק?

תלוי את מי שואלים. אני יכולה לומר לכם שמאז שהספר יצא, אני מקבלת הרבה תגובות של אנשים שהיו רוצים עוד מעיינה. עיינה היא קצת (הרבה) כמוני – או שאוהבים אותה, או שלא… מתברר שלא מעט אנשים אהבו אותה, ורוצים עוד ממנה.

אני שמחה שכתבתי את עיינה. היא דמות לא שגרתית בנוף הספרותי שלנו.

נתחיל בזה שהיא מהנדסת. אם תשימו לב, רוב הסופרים כותבים על מה שהם מכירים. מכיוון שרוב הסופרים הם אנשים בעלי נטייה הומאנית ואומנותית, רבות מהדמויות הן של סופרים, כותבים, עיתונאים, אנשי רוח. זוהי נטייה טבעית של כל אחד לכתוב על מה שדומה לו, ועל מה שהוא מכיר. התמזל מזלי ובי מתקיימים שני הצדדים – הריאלי וההומאני. לכן רציתי להביא לידי ביטוי גם את הצד הפרקטי יותר והריאלי, ולכתוב על אישה שהיא מהנדסת במקצועה.

עיינה לא מתביישת להיות יוצאת דופן בלא מעט דברים. היא עומדת על עקרונותיה, חותרת לאמת שלה. היא לא מתביישת להודות שאין לה מושג ביינות ובבגדים. היא לא מתביישת לומר את מה שהיא חושבת לכל אחד.  

והחשוב מכל – עיינה כמהה מאוד ללדת תינוק אך לא מצליחה. דווקא בזה היא דומה להרבה מאוד נשים, לצערי. ויחד עם זאת, כמות הספרים שעוסקים בכמיהה הבלתי מושגת להורות וטיפולי פוריות בצורה אינטימית קטנה מאוד. כמי שחוותה את כל זה על בשרה, היה לי חשוב לכתוב על זה ולדבר על זה. כמו עיינה, גם אני מיעטתי לדבר על הנושא הזה במשך תקופה ארוכה. יום אחד עוד אספר לכם מתי חל השינוי ואיך צץ בי הרעיון לספר הזה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

אז כמו שאתם מבינים נקשרתי אל עיינה. יש בה הרבה ממני. הקול שלה מאפשר לי להוציא מעצמי המון – דברים שיש בי, דברים שאולי הייתי רוצה לומר או לעשות אילו הייתי היא. הקול של עיינה מאפשר לי להריץ קדימה תרחישים ותסריטים שאצלי אולי היו נעצרים בשלבים מוקדמים יותר.

לעיינה יש עוד מה לומר ומה לעשות, אבל היא ואני צריכות לעשות את זה בדרך חדשה. עיינה כבר הביעה את עצמה בספר, ועכשיו הזמן שלה להביע את עצמה בדרך חדשה עבור שתינו – דרך בלוג.

כבר כמה שנים שאני רוצה לפתוח בלוג, שאני מרגישה שזה הדבר הנכון עבורי לעשות. הרי אני אוהבת לכתוב, ובלוג זו הפלטפורמה הטובה ביותר לכתיבה (כמובן, זה לא במקום ספרים עתידיים, לא לדאוג). אז איך זה שעד היום אין לי בלוג?

במשך זמן רב חיפשתי את הנושא המדויק שיהיה לי כיף לכתוב עליו, ושיהיה גם מספיק מעניין כדי שאנשים יקראו עליו. בזמן האחרון הבנתי שהחיפוש מיותר – כיף לי לכתוב על עיינה, ועיינה מעניינת אנשים. היא כנה, היא אמיתית, היא לא מושלמת. היא קרובה – היא חיה בישראל חיים רגילים (פחות או יותר) ומתמודדת עם דברים שכמעט כולנו מתמודדים עמם. אחרי הרבה מאוד מחשבה, ועם עזרה של יונית צוק הבלוגריסטית (גורו לענייני בלוגים ובכלל, ואם עדיין לא נכנסתם ממליצה בחום להיכנס לאתר המדהים שלה בקישור הזה), החלטתי שהבלוג יתמקד בעיינה, אבל לא רק.

ומה עם הספר?

הרבה אנשים שואלים אותי איך חשבתי על הספר? כמה מכל מה שכתבתי אמיתי? האם עיינה היא אני? איך הצלחתי בכלל לכתוב ספר עם כל מה שאני עושה בחיים? למען האמת, גם לי כל זה לא ברור, וכדי להבהיר את זה גם לעצמי וגם לכם, חשבתי שהבלוג ייתן מדי פעם גם טעימה של "מאחורי הקלעים" של הכתיבה ותהליך הכתיבה. מקווה שאצליח לענות על כל השאלות החשובות הללו בהמשך.

אז אם גם אתכם מעניין לקרוא עוד על עיינה ועל תהליך הכתיבה, הירשמו כאן לקבלת פוסטים נוספים.

בפוסט הבא בקטגוריה אענה על השאלה כיצד חשבתי על הרעיון לספר, ואגלה לכם את הרגע המדויק שבו זה קרה.

אם יש לכם עוד שאלות ורעיונות לפוסטים שיעניין אתכם לקרוא, מוזמנים להשאיר לי כאן תגובות, מבטיחה להתייחס!