סיפור בהמשכים מאת דנה רדא
מכרות תמנע, 1959.
יומיים חלפו מאז נישקה ז'ורז'ט את אדם לעיני כל מי שהיה בצריף המרפאה. היא שוב חזרה מאוחר באותו לילה, אבל בבי לא צעק עליה או ניסה להרים את ידו. הייתה לו אסטרטגיה חדשה. הוא התעלם מז'ורז'ט ולא החליף איתה מילה. ז'ורז'ט ניסתה לשאול אותו איך הוא מרגיש, מה הוא רוצה לאכול והאם הוא זקוק למשהו. אבל שוב ושוב היא נתקלה בחומה בצורה של שתיקה.
היא הרגישה שזה כואב לה יותר מהצעקות והמכות. היא ידעה שייקח מעט זמן עד שהשמועות החדשות יגיעו גם לאוזניו של בבי. אבל זה בוודאי יקרה בימים הקרובים. היא כמעט קיוותה שזה יוציא אותו משלוותו ויגרום לו לשוב ולדבר עמה.
היא חשה מושפלת ובודדה מתמיד.
הפעם היחידה שבבי פנה אליה הייתה באותו בוקר, כשהודיע לה שבערב יגיע לביתם חתנה המיועד.
מאותו רגע גוש של חרדה כיווץ את בטנה של ז'ורז'ט וליווה אותה גם בנסיעה למכרות.
היא תהתה האם אדם כבר חזר לעבוד, והאם תראה אותו.
המחשבה על מה שעשתה הביכה אותה, אבל היא לא הצטערה על כך לרגע. היא שחזרה שוב ושוב בדמיונה את מה שקרה ביניהם, והחליטה שזה היה שווה, ולא משנה איזה מחיר היא תשלם על כך.
היא לא ביקרה אותו שוב בצריף המרפאה. התנהגותו של אדם בלבלה אותה ופגעה בה. ברגע אחד הוא חולק אתה את סיפור חייו, וברגע הבא הוא מסתגר ומתנכר אליה. היא חשבה שהיא מבינה מדוע הוא עושה זאת, אבל בכל זאת היה לה מעט כבוד עצמי.
אם אדם רוצה לראות אותה, הוא יצטרך לחפש אותה הפעם.
לא שזה משנה בכלל, כי היא חייבת לפתור תחילה את התסבוכת עם אביה ועם החתן המיועד שלו, מי שלא יהיה.
"הלו! ז'ורז'ט! כדור הארץ לז'ורז'ט!" קולה העליז של תרצה, מזכירתו ההריונית של מר גוטליב, העיר אותה מהרהוריה. "את מקשיבה לי בכלל?"
"סליחה תרצה, כמובן שאני מקשיבה. דיברת על סיכום ישיבת המנהלים. אמרת שצריך לכתוב בקצרנות בישיבה עצמה ואחר כך להקליד את הסיכום במכונת הכתיבה."
"אוי ז'ורז'ט, הלוואי שהייתי חכמה כמוך! איך את מצליחה גם לחלום וגם להקשיב לי באותו זמן?"
ז'ורז'ט חייכה במבוכה. לא היה לה נעים לומר לתרצה שפטפוטי הסרק שלה הותירו לה זמן רב לחלומות. רק מדי כמה משפטים אמרה תרצה משהו שבאמת שווה היה לזכור. ואת הדברים האלה כתבה לעצמה ז'ורז'ט במחברת קטנה.
היא לא האמינה שזה באמת קורה, אבל זהו זה. מהיום היא כבר לא עובדת בצריף הכריכים. בימים הבאים היא תהיה עם תרצה שתלמד אותה את התפקיד, ולאחר מכן תצא לחופשת לידה.
"אני אומרת לך ברצינות יקירתי, אני מתחילה לחשוש למשרה שלי."
"תרצה! אני לא –"
"בטח שאת לא," תרצה כמעט נחרה. "את לא פטפטנית ואיטית כמוני. את חכמה הרבה יותר ממני, וייקח למר גוטליב בדיוק דקה וחצי להבין את זה. ומה יהיה איתי אז? יהיה לי לאן לחזור?"
ז'ורז'ט נחרדה. האם תרצה חושבת שהיא רוצה לגזול את משרתה? תרצה הייתה חברתה היחידה במקום הזה. היא נבהלה מהמחשבה שהיא עשויה לפגוע בה.
"תרצה אל תדאגי, כמובן שיהיה לך לאן לחזור, אני אפילו מוכנה לטעות בכוונה אם צריך. העיקר שתחזרי."
"מה פתאום?" פרצה תרצה בצחוק והביטה בז'ורז'ט בחיבה. "אל תדאגי ילדה, יש עוד זמן. ומי יודע, אולי אחרי שאלד לא ארצה לחזור לכאן? אני מעדיפה למצוא עבודה בעיר ולהיות קרובה לתינוק. דני בכלל רוצה שאטפל בו בבית ולא אחזור בכלל לעבודה."
"אבל מה את רוצה, תרצה?"
"זו שאלה טובה, חברה." תרצה השתתקה לשם שינוי והבעת פניה הפכה למהורהרת, ואולי מעט עצובה. "אני מודה שעד היום אף אחד לא שאל אותי את זה. אפילו לא אני עצמי."
"אף פעם לא מאוחר!" אמרה ז'ורז'ט בקולה הנחוש וחייכה אל תרצה בעידוד. היא הניחה את ידה על ידה של תרצה. "העיקר שתלדי בשלום, נכון? זה מה שחשוב. ואחר כך יהיה לך זמן לחשוב על מה שאת רוצה."
להפתעתה, רכנה אליה תרצה וחיבקה אותה בחום, כשבטנה העצומה חוצצת ביניהן.
"ז'ורז'ט! אני לא מאמינה שהיית מוסתרת בצריף האוכל עד היום! את תבואי לבקר אותי גם בעיר אחרי שאלד, נכון?"
"כמובן!"
"טוב, ועכשיו מספיק עם כל הרגשנות הזו. יש לנו עבודה לעשות, או שמר גוטליב יסלק את שתינו."
הן שקעו בעבודה ובהמוני המסמכים שנחו מולן על השולחן. ז'ורז'ט לא חששה ממר גוטליב. היא הספיקה להבין שבשונה מאלחנן, הוא אדם טוב והגון. היה לה חשוב מאוד להצליח בתפקידה ולהותיר עליו רושם חיובי. היא ממש לא התכוונה לבזבז את ההזדמנות שניתנה לה. היא נהנתה מהאווירה הרגועה ששררה במשרד, מפטפוטה העליז וצחוקה של תרצה, ובמיוחד מהעבודה שהיא לא צריכה לחשוש מכך שאלחנן יתפרץ בכל רגע לצריף כשהיא לבדה.
כעת ניסתה ז'ורז'ט ללמוד להקליד במכונת הכתיבה.
"את רואה את זה? כאן בחלק האחורי העליון של המכונה? זו ה'עגלה'. היא יכולה לנוע שמאלה וימינה ובעצם דואגת לזה שהנייר יהיה במקום הנכון בזמן ההדפסה." תרצה החוותה בידיה על חלקי המכונה שלפניהן. "תוף הגומי הזה כאן מקבע את דף הנייר במקום. כשצריך הוא מקדם אותו. כאן בצדדים יש לך גלגלות שבעזרתן את יכולה לגלגל את התוף קדימה ואחרוה כדי לכוון את דף הנייר למקום הרצוי."
תרצה ביקשה מז'ורז'ט להתמקם לפני המכונה ולהכניס לתוכה דף.
"כאן מלפנים נמצאים המקשים," המשיכה תרצה להסביר. "אנחנו עוד נתרגל את השימוש בהם. אבל מה שחשוב מאוד לזכור זה שהעוצמה והמהירות בהן את מקישה על המקשים קובעים את איכות ההדפסה. אם תקישי בכוח שונה על המקשים השונים, המסמך שתדפיסי יהיה באיכות ירודה."
ז'ורז'ט ניסתה להקליד כמה מילים בעצמה, והופתעה מהכוח שנדרש ממנה כדי להפעיל את המקשים השונים.
"מה יהיה תרצה? זה הרבה יותר מסובך ממה שחשבתי!"
"את חייבת ללמוד להקליד במכונת הכתיבה," לחשה תרצה. "אם גוטליב היה יודע שאת לא מיומנת בזה, הוא לא היה מקבל אותך בכלל."
"אני יודעת," דאגה נמסכה בקולה של ז'ורז'ט. "אז מה יהיה?"
"אם היית יכולה להתאמן על זה בבית…"
"אני לא יכולה, הרעש יפריע לאבא שלי. וחוץ מזה, אין לי כסף לקנות מכונת כתיבה."
"אל תהיי מצחיקה, טיפשונת! ברור שלא התכוונתי שתקני מכונה."
"מה את זוממת, תרצה?"
"יש לנו פה מכונה ישנה שלא בשימוש. אנחנו יכולות לנקות אותה, לבדוק את הקפיצים, היא תהיה כמו חדשה. אני בטוחה שאביך לא יתנגד לכך שבתו לומדת להיות מזכירה."
"תשכחי מזה תרצה, אני מסובכת במספיק צרות גם כך." אמרה ז'ורז'ט בקול נחרץ. במצב הנוכחי בינה לבין בבי, הדבר האחרון שהיא צריכה הוא להוסיף עוד שמן למדורת יחסיהם. היא תצטרך לחשוב על פתרון אחר. היא חייבת לחשוב על פתרון, אחרת המשרה החדשה שלה בסכנה.
נקישה נשמעה על הדלת, שהייתה פתוחה בשל החום הרב. תרצה וז'ורז'ט הרימו את ראשיהן בהפתעה.
בפתח עמד אדם, מהסס ונבוך.
"אדון אדם!" קולה של תרצה הפך למתוק וגבוה ברגע. "איזו הפתעה נחמדה! מה אתה עושה כאן?"
"את מכירה אותו?" לחשה ז'ורז'ט בבהלה. האם גם תרצה היא אחד מהכיבושים של אדם? אדם המשיך לעמוד בדלת, נועץ בה את מבטו הירוק העז. מה הוא רוצה?
"ילדה!" תרצה צחקקה. "אני המזכירה של גוטליב, שכחת? בטח שאני מכירה אותו, ואת כל מי שעובד במקום הזה." ותוך התעלמות מכל כללי הנימוס, רכנה תרצה ולחשה על אוזנה של ז'ורז'ט בנוכחותו של אדם. "ובאמת, מי לא מכירה את אדם? הוא היה צריך לשחק בסרט הזה 'בן-חור', במקום לעבוד כאן ככורה. ראית את הסרט?"
"תרצה!" ז'ורז'ט ניסתה להסות את חברתה, אבל זה היה חסר תועלת. "לא, לא ראיתי. אבל קראתי את הספר."
"בחיי ז'ורז'ט, למה לקרוא ספר כשאפשר לראות את צ'רלטון הסטון על המסך הענק? מי יכול להבין אותך?"
ז'ורז'ט לא ענתה, והרגישה שפניה הפכו לכדור אדום ולוהט של מבוכה. היא התפללה שתרצה תשתוק.
"כן, אדון אדם," נפנתה לבסוף תרצה לאדם שהמשיך לעמוד בפתח. "איך אפשר לעזור לך?"
"אני רוצה לדבר עם ז'ורז'ט בבקשה."
עיניה התכולות של תרצה נורו כמו חץ אל ז'ורז'ט וחזרו אל אדם.
"אהה! מה יש לנו פה?" היא טפחה על כתפה של ז'ורז'ט במשובה. "אז את לא כל כך תמימה כמו שחשבתי…"
"תרצה, בבקשה!"
"בסדר, בסדר. אני אצא לי. הרופא אמר שיועיל לי ללכת קצת באוויר הצח, למרות שהאוויר כאן במכרות הוא כל דבר חוץ מצח עם כל הריחות האלה. אבל זה עדיף מכלום, נכון?" תרצה דידתה עם בטנה הגדולה אל הדלת, והמשיכה לפטפט תוך כדי יציאה. היא סקרה את דמותו של אדם שפינה לה את הדרך ללא בושה, ואפילו קרצה לו.
ז'ורז'ט רצתה שהאדמה תבלע אותה. במשך כמה שניות, היא לא העזה להרים את ראשה.
כשעשתה זאת לבסוף, פגשה במבטו של אדם, שהתבונן בה ברוך ממקומו לפני שולחנה.
"ז'ורז'ט, אנחנו צריכים לדבר."
לפרק הבא לחצו כאן.
2 מחשבות על “סוף העולם – חלק י"ט”
עוד סודות מעברו ? נמתין
די קרוב! כמו הרבה דברים בסיפור, גם כאן יהיה קשר לעברו של אדם…