סוף העולם – חלק כ'

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

קישור לפרק הקודם.

קישור לפרק הראשון.

מכרות תמנע, 1959.

ז'ורז'ט ישבה מול שולחן הכתיבה במשרדה של תרצה והביטה בחשדנות באדם העומד מעברו השני.
"אתה לא אמור להיות בפיר שלך? או לנוח מהפציעה שלך?"
"אני בסדר ז'ורז'ט, אם זה מה שאת רוצה לדעת."
"יופי."
"אנחנו יכולים לדבר?"
"אני עסוקה, אם לא אכפת לך." היא התקרבה אל המכונה, שדמתה בעיניה למפלצת. היא ניסתה למקם את הדף ולהקליד כמה מילים. היא הייתה איטית עד כדי בושה.
"אין לך מושג איך משתמשים במכונה, נכון?"
"בוודאי שכן," היא זקרה את סנטרה והמשיכה להקיש במקשים באיטיות מייסרת. היא עדיין לא זיהתה את מיקום האותיות, והיה עליה להסתכל על כול המקשים כדי למצוא את האות שהיא מחפשת בכל פעם.
"מעולם לא פגשתי אישה גאוותנית כמוך," הפטיר אדם בזעף וגלגל את עיניו. ולפני שהיא הספיקה לעצור בעדו, ניגש אל הדלת וסגר אותה.
ז'ורז'ט ההמומה הביטה בו כשהתיישב לצדה על כסאה הריק של תרצה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?"
"מלמד אותך להקליד. זוזי."
"אתה תלמד אותי להקליד?!"

"אני אולי פרא אדם," הוא חייך. "אבל פרא אדם שיודע להשתמש במכונת כתיבה. מה שגברתי המכובדת כאן בבירור לא יודעת."
"אני מבינה שביררת מה זה 'היש דל כלה'," היא ניסתה לשמור על ארשת פנים קפואה, אבל כרגיל הוא הקשה עליה במשימה הזו.
"אכן," הוא נד בראשו. "את לא המרוקאית היחידה באילת."
"בכל מקרה, אני אסתדר." ז'ורז'ט הבליעה חיוך וניסתה להתעשת. "תרצה מלמדת אותי כל מה שצריך. ואתה בכלל צריך להיות בפיר שלך, או שתסתבך." מה הוא חושב לעצמו שהוא מגיע לכאן ומשתלט על עבודתה? נמאס לה מהמשחקים הללו.

"את דואגת לי?"

היא נשכה את שפתיה, והחליטה שהדבר הנבון ביותר יהיה לשתוק.
"בכל מקרה, את חייבת ללמוד הקלדה עיוורת. זה יחסוך לך הרבה מאוד זמן וטעויות. כך מתחילים, תראי." אדם אחז בעדינות בשתי האצבעות המורות שלה, ומיקם אותן על המקשים של האות ח' ו-כ' במכונה.

ז'ורז'ט קפאה. המגע שלו באצבעותיה הזכיר לה את הנשיקה שלהם לפני יומיים. היא שוב הסמיקה וקיללה אותו בליבה. הוא המשיך לדבר ולהסביר לה על ההקלדה כאילו ידיו לא נוגעות בידיה.

"את צריכה תמיד לחזור למקשם האלה. זו נקודת ההתחלה. מכאן האצבעות עוברות למעלה ולמטה. יש שיטה ללמוד את זה. אני יכול ללמד אותך."
"מה אתה אומר," קולה חזר אליה, והיא משכה ממנו את ידיה ושילבה אותן. "מה לך ולמכונות כתיבה והקלדה, אם אפשר לשאול?"
"לא תמיד הייתי כורה עבריין, ז'ורז'ט."
ליבה של ז'ורז'ט התכווץ. כמה טיפשה היא. הרי הוא סיפר לה שאמו, לידיה, כתבה בשם עט לאחד מהעיתונים היומיים הנפוצים ביידיש בוורשה. ברור שהייתה להם מכונת כתיבה בבית. אולי לידיה הספיקה ללמד את אדם להשתמש בה? או שאולי הוא למד זאת בכוחות עצמו מאוחר יותר כדי להרגיש קרוב אליה? ואיך היא יכולה לשכוח את המתנה שהעניק לה אדם – ספר הילדים 'שמוליק קיפוד'?

היא הבינה שהמילה הכתובה חשובה לאדם.

"אני מצטערת," אמרה בשקט. "לא הייתי צריכה לדבר כך."
"אל תצטערי ז'ורז'ט," קולו היה עצוב, והוא נמנע מלהביט בעיניה. "יש לך את מלוא הזכות לכעוס עליי ולדבר אליי כך. וזו גם הסיבה שרציתי לדבר אתך."
"למה אתה מתכוון, אדם?"
"אני לא יכול לעשות את זה יותר," הכאב בקולו חנק את ז'ורז'ט.
"את מה אתה לא יכול לעשות, אדם?"

"אני לא יכול לספר לך את הסיפור שלי," עיניו פגשו בעיניה. לא היה זכר לגבר שופע הביטחון והקסם האישי שכולם הכירו. המבט שהיה כעת בעיניו היה של ילד מפוחד ועזוב. והוא נתן לה לראות אותו. "אני יודע שהבטחתי לך, ז'ורז'ט. אבל אני לא מסוגל. זה מוציא ממני דברים רעים. זה גורם לי להתנהג אלייך בצורה איומה. מה שהיה בפעם הקודמת זו רק ההתחלה. אני לא יודע מה אני עלול לעשות בהמשך."

"אדם –"

"אני מצטער ז'ורז'ט. אני לא מסוגל לעשות את זה," הוא קם ממקומו. "ובכלל כדאי שתשכחי ממני, אני לא ראוי לך בשום צורה."
גם ז'ורז'ט קמה, והם עמדו סמוכים זה אל זו.
"אדם," היא דיברה במתינות אבל כעסה פעפעה החוצה בכל זאת. "אני אחליט מי ראוי לי."
"ז'ורז'ט –"

"אני אחליט, שמעת אותי? לא אתה, וגם לא אבא שלי. אני."  כמה הייתה רוצה שזה יהיה נכון. אבל אם אביה בבי יתמיד באיומו ליטול את חייו, היא לא יודעת אם יהיה לה אומץ להחליט מי באמת ראוי לה.

המבט שהיה בעיניו של אדם הזכיר לה את הדרך שבה הביט בה כשנישקה אותו בצריף המרפאה. היא לא הסיטה את מבטה ולא נרתעה. למרבה האכזבה, הוא זה שניתק את החוט הדמיוני המקשר ביניהם ונעמד מעברו השני של השולחן.

"אני מצטער, ז'ורז'ט."
"הבנתי."
"את –"
"הבנתי שאתה פחדן, זה מה שאתה."
"סליחה?"
"פחדן!" קולה התרומם שוב, והיא קיוותה שלא שומעים אותה. אבל היא לא הייתה מסוגלת לכלוא את התסכול שלה יותר.
"את קראת לי עכשיו פחדן?" מסכת האדישות של אדם נסדקה כשבקולו בצבצו ניצני כעס. ז'ורז'ט ידעה שהיא פגעה בנקודה רגישה, וזה רק עודד אותה ללחוץ עוד.
"כן, כי זה מה שאתה! פחדן!"
"הגזמת, ז'ורז'ט!"
"לא הגזמתי!" היא צעקה עכשיו. "אתה פחדן שמסרב להתמודד עם העבר שלו. אתה מסרב להתמודד איתי. אתה מסרב להתמודד עם התווית שהדביקו לך ומקבל אותה כמו שהיא. אתה –"

"אני מציע לך לעצור פה, ז'ורז'ט!" גם אדם יצא משלוותו. "את לא יודעת עליי כלום!"
"נכון! אני לא יודעת!"
"את תוציאי אותי מדעתי בסוף!" היא מעולם לא ראתה אותו נסער בצורה כזו. אבל היא העדיפה זאת על פני האדישות שלו.

היא נשמה עמוקות וכפתה על עצמה להירגע בשביל שניהם. היא באמת לא שפויה. זה היום הראשון שלה בתפקיד החדש וכבר היא מקימה פה מהומה. זה נס שאף אחד עדיין לא הגיע לבדוק מה קרה.

"אדם," אמרה בקול חגיגי. "אני עומדת להציע לך עסקה."
"עסקה?" גבותיו התרוממו ועיניו הוצרו לשני חרכים דקים. "איזו מן עסקה בדיוק?"
"שיניתי את דעתי. אני מסכימה שתלמד אותי להשתמש במכונה הארורה הזו."
"מה?" הוא בחש בשערו השחור בידו, והבלבול ניכר על פניו.
"אני מסכימה שתלמד אותי. בתנאי אחד."
"אני לא מבין, אני זה שמציע לך עזרה ואת מציבה לי תנאים?"
"בדיוק."
"ומה התנאי שלך?"
היא שאפה אוויר והתכוננה, כי היא ידעה שמה שהוא עומד לשמוע לא ימצא חן בעיניו כלל.

"התנאי הוא שאנחנו נקליד ביחד את הסיפור של לידיה ושלך במכונה," היא אמרה במהירות, וראתה כיצד הבעת פניו של אדם משתנה, כאילו השמיים נופלים עליו. "זה התנאי שלי."

"תשכחי מזה."
"אתה תדבר, ואני אקליד. זו העסקה."
"לא מעניין אותי, ז'ורז'ט. אין כאן שום עסקה!"
"טוב."
"איזו מן עסקה זו בכלל, מה יוצא לי ממנה?"
"הרבה."
"כן? אני אשמח לשמוע."
"קודם כל, יוצא לך לבלות זמן איתי."
"זה מעניין, ומה עוד?"
"והדבר הכי חשוב – יוצא לך לספר את הסיפור של לידיה."

"ז'ורז'ט, תעצרי פה."

"ללידיה מגיע שיספרו את הסיפור שלה!" היא דיברה לאט, בהטעמה ובקול רם. וחזרה שוב. "ללידיה מגיע שיספרו את הסיפור שלה. מגיע לה, אדם. אל תגזול את זה מאמך."

"אל תדברי על אמא שלי, ז'ורז'ט. לעולם. אף פעם!" הקור והזעם בקולו גרמו לעורה לסמור. "אני מצטער שסיפרתי לך משהו עליה בכלל. לא חשבתי שתשתמשי בדברים האלה בצורה כזו."
"אדם –"
"אני לא מבין למה את מתעקשת, וזה גם לא מעניין אותי! בהצלחה עם ההקלדה." ומבלי להוסיף מילה עזב אדם את המשרד ולא הביט לאחור.

ז'ורז'ט צנחה על הכסא, והתאפקה שלא לבכות.
בליבה, היא אמרה את מה שלא אמרה לאדם בקול.
היא התעקשה כי היא רצתה לדעת הכול על הגבר שהיא אוהבת.
היא התעקשה כי היא האמינה שהסיפור הזה ירפא גם אותו.

 היא ידעה שהוא צודק והרגישה נורא. היא באמת הגזימה. אין לה שום זכות לשפוט אותו. היא לא במקומו ולא עברה פסיק ממה שהוא בוודאי עבר. כיצד הייתה מסוגלת להטיח בו את כל זה?

איך ז'ורז'ט תתאושש מכל זה, כשבערב היא עומדת לגלות מי החתן שאביה מנסה לשדך לה בכוח??? מה עומד לקרות לדעתכם?!

נהנים לקרוא אותי? מזכירה לכם שכתבתי גם רומן מתח! מוזמנים לקרוא פרטים כאן.