איך נולד הספר שלי "בעיניים כלות?"

כמו כל תינוק, גם ספר צריך אמא אחת שתאמין בו

זה לא סוד שמאז ומתמיד חלמתי לכתוב ספר. תמיד כתבתי ותמיד חלמתי. ותמיד הייתה דמות אחת, תומכת, אוהבת ומעודדת שתמכה בי – אמי אורנה עליה השלום.

אגלה לכם סוד – היו כבר ספרים שנכתבו עוד בנערותי ולא התקבלו להוצאות הספרים. קיבלתי לא מעט תשובות שליליות. זה כאב. מאוד.

אבל אמא תמיד הייתה שם. תמיד האמינה שיום אחד זה יקרה.

אמא תמיד האמינה בי ובכתיבה שלי. כבר מכיתה א' כנראה זיהתה את היצר הזה שבי ועודדה אותי לקרוא ולכתוב המון. לצערי הרב, בגיל עשרים ואחת איבדתי אותה לעד, והחיים כפי שהכרתי אותם השתנו לנצח.

למרות הכל, התקדמתי בחיים, למדתי ונישאתי לאיש מצוין בשם אורי. התחתנו, סיימנו תארים שניים, והגיע הזמן לתינוק. לתחושת ההחמצה הזו של החלום הלא ממומש להוציא ספר לאור, התווסף עוד חלום מוחמץ – הכמיהה ללדת תינוק. רציתי תינוק בכל מאודי.

אבל התינוק לא הגיע.

כבר לא היה לי רק חלום אחד שבור, אלא שניים. הרגשתי חנוקה, תקועה. הלחץ מהסביבה היה יותר ממה שיכולתי להכיל. ים של רגשות היו אצורים בי כמו פקק.

יום אחד מצאנו את עצמנו במחלקה לטיפולי פוריות בבית החולים.

המתנו לביצוע אחד ההליכים בטיפולים כשפתאום החלו לצוץ בראשי כל מיני רעיונות. מה היה קורה אם בן הזוג שלי לא היה משתף פעולה עם הטיפולים? מה הייתי מסוגלת לעשות במצב כזה? מה הוא היה מרגיש? איך זה היה גורם לי להרגיש? התחלנו לדבר על זה תוך כדי המתנה, ובראש שלי הדמיון כבר החל להשתולל.

התייחסתי לזה כאל חבל הצלה, משום שאני מאמינה שלכל דבר יש סיבה. אז החלטתי שלא סתם נגזר מלמעלה שאעבור את הטיפולים והסבל הזה. אולי יש לי כאן סוג של שליחות. אולי אני צריכה להשתמש באהבה שלי לכתיבה, ולספר את סיפורה של אישה שרוצה כל כך ללדת ולא מצליחה. הסיפור שלי. הסיפור של רבות אחרות. הסיפור של גברים רבים שקולם בדרך כלל לא נשמע בהקשר הזה.

התחלתי לחשוב על זה, ולאחר מכן גם לכתוב על זה. יצרתי סיפור שהוא במובנים רבים גם הסיפור שלי, אבל למעשה הוא לא. אפשרתי לדמויות בסיפור לעשות הרבה דברים שאני לא הייתי עושה, הוספתי לו מימד של מתח ושזרתי בו בעדינות רעיונות נוספים שרציתי להעביר.

לשמחתי ולמזלי נכנסתי להריון וזכיתי ללדת את שני, בתי הבכורה והיקרה. בחופשת הלידה שלה כתבתי בערך חצי ספר, על חשבון לא מעט שעות שינה יקרות.

עם חצי ספר ביד, הרגשתי הרבה מאוד חוסר בטחון. נכשלתי כבר לא מעט פעמים לפני כן. איך אדע שאני בכיוון עכשיו? איך אמנע מכישלון נוסף?

חצי הספר נותר כמו שהוא, חצי משלם, במשך לא מעט זמן.

היה לי קשה להמשיך. הייתי צריכה שמישהו יאמין בי, ואמא כבר לא הייתה שם, לפחות לא במובן הפיזי.

אחרי שיטוטים באינטרנט גיליתי במקרה (או לא) שישנה סדנת כתיבה שמועברת על ידי הסופרת והעורכת אורנה לנדאו. פניתי למארגני הסדנה, והתברר לי שהסדנה לא מיועדת לאנשים שכבר כתבו חצי ספר. היא מיועדת למי שטרם החלו לכתוב. למזלי הרב, אורנה לנדאו היא לא רק סופרת מחוננת, עורכת בכירה ומנחת סדנאות – היא גם אישה נדיבה וקשובה. אורנה הציעה לי לשלוח אליה את כתב היד להתייחסות ולחוות דעה מקצועית. בלב כבד ובחשש רב שלחתי לה את הקובץ, והייתי במתח נוראי עד שהגיעה שיחת טלפון ממנה.

כן, בכתב היד יש לא מעט דברים לתקן, הוא זקוק לעריכה בהמשך והדמויות זקוקות לליטוש. היו לה המון הערות נכונות. אבל אורנה אמרה שהיא מאמינה בו. שהיא חושבת שהוא יכול להצליח. שהיא נהנתה לקרוא אותו. יותר מזה, היא רצתה שיהיה לו המשך, וסקרן אותה לדעת מה יהיה בו. היא אמרה שהוא כתוב ברמה גבוהה ושיש לי כשרון.

היא פשוט האמינה בי.

יש שיאמרו שהכל מקרי בחיים. אבל אני יודעת רק שהאישה המשמעותית ביותר בחיי, אמי, אורנה שלי, האמינה בכתיבה שלי מאז ומעולם, וכשהיא לא הייתה כאן יותר, הגעתי כמו משמיים לאורנה אחרת שעזרה לי להמשיך.

כעבור למעלה משלוש שנים, סוף סוף היה לי ספר ביד.

סוף סוף הדברים שרציתי לומר היו כתובים, מחכים להיקרא, מחכים להישמע.

ושוב שלחתי להוצאות הגדולות והמוכרות, ושוב קיבלתי תשובות שליליות. אולם הפעם יכולתי להתעודד מעט. במקום התשובות הלקוניות שמאפיינות לרוב את התהליך הזה, הפעם הכילו התשובות מידע נוסף. בשורה התחתונה, הייתה התלבטות לגבי הספר. הוא לא נפסל על הסף, אבל מצד שני גם לא התאים לתכניות ההוצאות באותו זמן.

היה קל מאוד לתת לייאוש להתגנב לי לתודעה. אבל גם פה באה לעזרי "מכה" נוספת. יום בהיר אחד, ללא התראה מוקדמת, מצאתי את עצמי מאושפזת בבית החולים בשל דלקת תוספתן. מייד באותה יממה כבר עברתי ניתוח, ולאחר מכן נאלצתי להיות מעל שבועיים בבית במנוחה. היכולת שלי לנוע ולזוז הייתה מוגבלת מטבע הדברים.

שוב, החלטתי שאם זה קרה יש סיבה.

החלטתי שאת חופשת המחלה הכפויה הזו אקדיש לספר ולקידום שלו. חקרתי ובדקתי באינטרנט. נחשפתי לקבוצות קריאה ולקבוצות סופרים בפייסבוק. נחשפתי להוצאות ספרים נוספות, חדשות יותר וגם חדשניות יותר. החלטתי לשלוח את הספר במייל לכמה מהן.

כעבור מספר שבועות קיבלתי שיחת טלפון נלהבת מאחת מהוצאות הספרים, ולאחר זמן מה עוד אחת מהוצאה נוספת. אלו השיחות שכל מי שכותב חולם עליהן במשך שנים. גם אני. אפשר לומר שמכאן השאר זה כבר היסטוריה, אבל זה לא באמת. זה אולי דומה יותר להיסטריה… מכאן התחיל שלב אחר לגמרי של סערת רגשות ושמחה, מלוות בלא מעט חששות עם הוצאתו לאור של הספר בהוצאת "יהלומים".

לא מעט אנשים אמרו לי לקראת השקת הספר שזה ממש כמו לידה. וזה באמת נכון. ללידת בתי הבכורה קדמו לא מעט קשיים, אכזבות ועצב, ממש כמו בתהליך הוצאת הספר לאור, שנמשך שנים רבות הרבה יותר, עוד מימי התיכון.

אז זה הסיפור המלא והחשוף מאחורי הולדת הספר "בעיניים כלות". אתם יותר ממוזמנים לכתוב לי מה חשבתם!