סיפור קצר מאת דנה רדא
מיקי הציץ בשעון הרולקס שלו בחטף, בעודו נוגס בחצי קוראסון בביס אחד. השעה הייתה תשע בבוקר, אך הוא לא האמין. עיניו נדדו אל הפינה התחתונה מימין במסך הרחב שעל שולחן משרדו. לעזאזל, השעה באמת תשע. הוא אמור להיות עוד חצי שעה בישיבה עם כל חברי הדירקטוריון של החברה.
תיבת דואר נכנס (113)
עיניו לא החמיצו גם את זה. טוב, הוא יטפל בזה בטפטוף לאורך היום, כמו שהוא יודע. כעת עליו לעבור שוב על המצגת שלו ולוודא שאין טעויות. הוא עמד להציג את פרויקט הדגל שלו בשנה האחרונה: "מקסום משאבים בעידן צמצום". מאז נכנס לתפקידו כמנהל אגף הלוגיסטיקה והמשאבים שקד על הפרויקט. הוא יוכיח לכל חברי הדירקטוריון המנופחים הללו שבעזרת קצת מעוף אפשר לחדור לפלחי שוק חדשים עם המשאבים הקיימים. הוא ידע שזה חורג מהתפקיד שלו, אבל אם הוא רוצה להתקדם, אין לו ברירה.
נקישה קלה נשמעה על הדלת, והוא נאנח. זו בוודאי לינוי, המזכירה השברירית שלו. הוא תמיד הזכיר לעצמו לברור את מילותיו בעדינות בנוכחותה. היה נדמה לו שהיא עלולה להתפרק בכל רגע.
"כן," הוא קרא, עיניו דוהרות על פני המסך.
לינוי נכנסה, טופפת על עקביה (הדקיקים כמעט כמוה) ובידיה כוס קפה. הוא לא זכר שביקש משהו, אך פלט תודה. אוזניו קלטו קול שקשוק קל כאשר היא הניחה את הקפה על השולחן. משום מה, תמיד כשהגישה לו קפה רעדו ידיה. הוא רשם במוחו לשאול אותה בסוף היום האם יש לה בעיה רפואית כלשהי.
"יש לך עכשיו ראיון עם מאיר, המהנדס החדש שקיבלת לאגף."
"מה?!" הוא קרא. לינוי התכווצה מעט, והוא עצם את עיניו בחוזקה כדי להירגע. "לא יכול להיות. עכשיו אני מתכונן לדיון." הוא לא הזיז את עיניו מהמסך.
המהנדס לא היה ממש חדש. למעשה, הוא שכר אותו כבר לפני שלושה חודשים, אך עד עכשיו לא התפנה זמן ביומן שלו כדי לערוך לו שיחת היכרות רשמית.
"הוא כאן בחוץ," המשיכה לינוי להתעקש, והוא שוב כפה על עצמו להישאר רגוע.
"טוב," אמר. "בואי נראה מה כתוב ביומן." הוא סגר את המצגת, והעלה את החלון של "לוח-שנה" שתמיד היה פתוח אצלו בשורת המשימות. הוא שוב קילל בליבו. הפגישה אכן הופיעה שם בשעה תשע.
חרא.
"טוב, שיכנס." הוא יעשה את זה זריז, חמש דקות וזה יגמר.
הוא המשיך להעביר שקופיות במצגת ושמע את הדלת נפתחת ונסגרת. הוא המשיך לעבוד עוד דקה בדממה, עד שהפנה את מבטו אל מאיר היושב מולו. ידיו היו שלובות.
"כן, אני איתך," הבזיק אליו חיוך ומייד החזיר את מבטו אל המצגת. השקף על ניתוח נצילות צי כלי הרכב של החברה לא היה נכון. למה הם לא עדכנו את המספרים הנכונים כפי שביקש?
"סליחה רגע," אצבעותיו לחצו על הספיקר בטלפון. "לינוי," הוא לא יכול היה לשמור על טון רגוע, ודמיין אותה מתכווצת מעבר לקו. הוא צריך יום אחד לנהל איתה שיחה על זה ולהסביר לה כמה דברים. "תשיגי לי את דודי כהן, ועכשיו! הוא לא עדכן את המספרים שביקשתי במצגת! כדאי לו לעדכן את זה בדקות הקרובות!"
זה מגיע לו כי סמך על מישהו אחר שיכין לו שקפים. הוא היה צריך להכין את כל השקפים בעצמו. כמה שקפים עוד יש שלא עבר עליהם? ארבעים שקפים! ומאיר הזה יושב מולו כמו ספינקס ולא זז. מה השעה? תשע ושתיים עשרה דקות?! אלוהים אדירים. הוא עוד צריך להגיע לחדר הישיבות ולוודא שהמצגת הועלתה על המחשב שם והמקרן פועל.
"כבר איתך," אמר למאיר, ושוב חייג ללינוי כדי לוודא שדודי כהן עובד על השקופית.
זה לא לעניין. הוא לא יכול לראיין כך עובד, הוא יגיד למאיר להגיע אליו בסוף היום.
"כבר הרבה זמן שאני מחכה לשוחח איתך," קולו של מאיר הגיע אליו כמו הד רחוק.
"גם אני, גם אני. אני מתנצל על זה שזה לא יצא, וגם על כל הבלגן שיש פה עכשיו." מה זה? בשקופית שלושים וארבע הפונט שונה מהתבנית של המצגת? כמה פעמים הוא ביקש שהפונטים במצגות יהיו אחידים? גם את זה הוא יצטרך לתקן עכשיו?
"שמע, מיקי," מאיר דיבר, וקולו לחוץ. "אני באמת חייב לדבר איתך. אני מרגיש שאני לא מוצא את עצמי בחברה הזו."
מה?! מאיפה זה הגיע עכשיו?
מיקי הציץ במאיר. פניו הבהירים היו מעט חיוורים, אך עיניו היו נחושות ונעצו בו מבט ישיר.
"לא מוצא את עצמך?" תהה מיקי. עיניו פזלו אל השעון שבמסך. תשע ועשרים. זה לא ייתכן.
"כן," המשיך מאיר. "אני מרגיש שהמקום שלי באגף לא ברור. אני לא ממצה את הפוטנציאל שלי."
למרות הזמן שדחק בו, נעץ בו מיקי מבט. אולי הוא גיי מאיר הזה? למה הוא מדבר על רגשות כל כך הרבה? יש לו עבודה לעשות. הוא נזכר שמאיר בכלל נשוי. כנראה שהוא לא גיי. אז מה הוא רוצה ממנו עכשיו?
הסמארטפון שלו רטט פתאום והעביר זרמים בכל השולחן. הוא כמעט קפץ ממקומו. לא, זה באמת השיא.
"אני מתנצל," מלמל, ואצבעותיו החליקו על המסך הקטן.
הודעה בוואטסאפ מאשתו. מה הוא שכח הפעם?
זו הייתה תמונה של בנם בן השבע, מקריא קטע בטקס לכבוד ט"ו בשבט בבית-הספר. מייד נשמע רטט נוסף של הודעה נוספת. "עוד טקס של עידו שהחמצת." מחנק קל צרב בגרונו. הוא יצטרך לפצות אותם בדרך כלשהי.
הטלפון המשיך לרטוט.
"חוג לנועה היום בחמש, הבטחת לקחת." הוא נאנח. הוא ידע שהודעות קצרות ונוקשות משמען שהוא בצרות. אסור לו לאחר בשום אופן. הוא חייב לעבור על כל המיילים שלו במהלך היום. הוא הציץ בתיבת הדואר.
תיבת דואר נכנס (143)
איך זה הספיק לגדול כל כך בכמה דקות?
פתאום המסך השחיר. כל החדר החשיך.
"לא!" קרא מיקי וקפץ על רגליו. הוא אחז במסך בשתי ידיו וניער אותו, כאילו זה יכול לעזור במשהו. "לא יכול להיות!"
"הפסקת חשמל," אמר מאיר. הוא נשמע כמעט שמח.
"איזה חרא, אני לא מאמין!" מיקי הלך בצעדים רחבים ומהירים אל הדלת ופתח אותה בתנופה. הוא יגיד ללינוי להתקשר מייד אל אנשי התחזוקה.
לינוי ישבה בעמדתה ופטפטה עם אחת הבנות האחרות. מיקי הבחין שידיה אוחזות בכוס הקפה שלה ביציבות רבה.
"לינוי," אמר בקול הרגוע ביותר שהיה מסוגל לו.
לינוי קפצה ממקומה, מתיזה טיפות של קפה על השולחן ועל עצמה. היא הניחה את הכוס בידיים רועדות על השולחן. טוב, הוא ללא ספק צריך לשוחח איתה מתישהו על זה. יכול להיות שיש לה בעיה שמתפרצת בהתקפי רעידות. הוא יגיד לה שתעשה בדיקות בקשר לזה.
"הפסקת חשמל, דברי עם תחזוקה. מהר!" הוא סב על עקביו ונכנס אל משרדו. מוחו חישב במהירות. נראה שהפסקת החשמל השפיעה על כל הבניין. אי אפשר לקיים את הישיבה בכל מקרה. יש לו תירוץ לדחות אותה והוא גם יוכל לערוך את הראיון עם מאיר. בסופו של דבר הכל מסתדר!
הוא התרווח בכיסאו ושחרר מעט את העניבה שלו.
"עכשיו אפשר לדבר כמו שצריך!" חייך אל מאיר חיוך רחב.
מאיר היסס מעט. "רציתי לדבר איתך על –"
החדר הואר פתאום, הפסקת החשמל הסתיימה.
אני אקבל התקף לב בגיל שלושים ושבע בקצב הזה, חשב מיקי. הישיבה תתקיים בכל מקרה והוא רק איבד זמן!
הוא התכופף כל כך מהר להדליק את המחשב שלו עד שצווארו נתפס, הוא הרגיש את זה. הוא גמור עכשיו.
"מאיר אני באמת מצטער אבל אני חייב להתכונן לישיבה תיכף. אני מבטיח שנשוחח בהמשך היום."
פניו של מאיר התקשחו והוא קם. "לא משנה," אמר. "חשבתי לדבר איתך, אבל במחשבה שנייה עדיף שאתן לך את המסמך הזה."
הוא הניח מעטפה על השולחן.
"מה זה?"
"מסמך, תקרא כשיהיה לך זמן."
סוף סוף מאיר מדבר לעניין. מסמך, זה משהו מעשי שאפשר לעבוד איתו. "מצוין!" קרא. "אני אעבור על זה ונדבר על זה בהקדם!"
בסוף היום מתח מיקי את רגליו והניח אותן על השולחן, ידיו שלובות מאחורי עורפו. למרות הפסקת החשמל והטעויות בשקופיות המצגת שלו הייתה הצלחה גדולה. עכשיו הוא יכול לפתוח את המעטפה של מאיר.
הוא החזיר את רגליו לקרקע כאילו הכיש אותו נחש.
מכתב התפטרות!
איך זה קרה?! הוא תלה תקוות רבות במאיר – סטודנט מצטיין בטכניון, עם שנה ניסיון בחברה גדולה בחיפה – איך זה קרה?
הוא הבחין בדף נוסף מאחורי מכתב ההתפטרות.
עיניו התרוצצו על פני השורות ופניו רפו, אחר כך ידיו ולבסוף כל גופו נותר רפוי בכיסאו.
על הדף התנוססו שורות שורות שמתעדות את כל המועדים והזמנים בהם היה אמור להיפגש עם מאיר לשיחת היכרות והפגישה בוטלה. היו שם עשרים שורות לפחות.
הסמארטפון רטט על השולחן והקפיץ אותו.
"לעזאזל!" הוא פתח את ההודעה למרות שידע שלא כדאי לו לקרוא את תוכנה.
"חוג לנועה בחמש, מקווה שלא שכחת."
השעה הייתה רבע לחמש.
הוא העיף מבט במסך המחשב.
תיבת דואר נכנס (215)
מכתב ההתפטרות של מאיר עוד היה בידו. הוא לא זכר מתי היה המום כל כך. הוא חייב לברר מה קרה פה.
הוא לחץ על כפתור הספיקר בטלפון. "לינוי, את שם? תיכנסי אליי בבקשה."
כעבור מספר שניות הופיעה לינוי במשרדו ונעמדה מול שולחנו.
"יש לך מושג מה זה?" הוא נופף מולה במכתב ההתפטרות של מאיר, קולו עייף שלא כרגיל.
אלמלא הכיווץ הקל בעיניה הבעתה התמימה הייתה מצליחה להוליך אותו שולל. אישתו תמיד אמרה שאם הוא כבר טורח להביט בפניו של האדם שאיתו הוא מדבר, הוא דווקא מסוגל לפענח הבעות פנים לא רע.
"מכתב התפטרות של מאיר," אמרה לינוי לבסוף בקול אדיש. "הוא השאיר אצלי העתק."
"הוא… הוא השאיר עוד משהו חוץ מהמכתב עצמו?" מיקי מצא עצמו חרד לפתע.
"אה. זה." הוא היה יכול להישבע שנימת ניצחון השתרבבה לקולה האדיש של לינוי. "את הרשימה הזו הוא תלה על ארון הקפה במטבחון."
זה לא קורה. לא לו.
ושוב הסמארטפון שלו רטט והקפיץ אותו. רק זה חסר לו.
"לא באמת חשבתי שאפשר לסמוך עליך," כתבה אישתו. "כבר לקחתי אותה לחוג בעצמי."
אלוהים אדירים.
לינוי המשיכה לעמוד לפניו, והוא כחכח בגרונו. המילים אבדו לו, וזה לא היה משהו שהוא רגיל אליו.
"אתה צריך עוד משהו או שאני יכולה לצאת?"
"מה? לא, לא, תצאי," קולו היה נבוך, זר לאוזניו.
לינוי הסתובבה ופנתה לצאת כאשר הוא נזכר פתאום.
"בעצם חכי רגע," אמר, והיא חזרה להביט בו. "רציתי לשאול אם את… מרגישה טוב?"
"מרגישה טוב?" הוא היה בטוח שהיא נהנית מכל העסק הזה. מהמבוכה הזו שנקלע אליה. אך הוא לא ויתר.
"כן, שמתי לב שלפעמים את לא יציבה כל כך, קצת רועדות לך הידיים. אולי כדאי שתעשי בדיקות, תבדקי את זה."
עיניה של לינוי התעגלו בתדהמה.
מיקי כמעט חייך לעצמו בסיפוק. אולי משהו קטן כן יצליח היום. אולי עם מאיר הוא נכשל, אבל לפחות את לינוי הוא יפתיע.
"זה בגלל הרשימה של מאיר?"
"סליחה?"
"החלטת להתעניין בי בגלל הרשימה שלו?"
"מה? לא, לא! אני חשבתי על זה כבר הרבה זמן, אני –"
היא כיסתה את פיה בידה אך לא הצליחה להסתיר צחקוק.
המזכירה שלו עמדה וצחקה עליו, על הבוס שלה, בפרצופו.
"מה זה אמור להביע לעזאזל?" הוא היה חייב להשיב לעצמו מעט מכבודו.
לינוי הפסיקה לצחקק והרצינה. "כלום. אל תתייחס. הבריאות שלי בסדר גמור, אני לא צריכה לעשות שום בדיקות."
הוא המשיך להביט בה בשאלה ואילץ את עצמו לחייך. עלה בדעתו לפתע שזו השיחה הארוכה ביותר שניהלו אי פעם.
לינוי פנתה לצאת, ורק כאשר הייתה ליד הדלת הטתה מעט את פניה לאחור והנחיתה עליו את המהלומה שלה.
"אין שום בעיה עם הבריאות שלי. אני רק צריכה יותר… סבלנות."
הוא נותר לבדו במשרד, ממצמץ בעיניו, החיוך שלו קפוא על פניו. משמעות דבריה חלחלה לתוכו אט אט כמו נהר קרח שזורם בעורקיו.
צליל בקע מהמחשב שלו. עוד מייל שנכנס. הוא הפנה את מבטו למסך.
תיבת דואר נכנס (232)
שבריר שנייה נדרש לו כדי להחליט שכדי שהיום הזה לא יהיה אסון גמור בעיניו, הוא לפחות יקרא את כל הדואר שלו. גם אם זה ימשך כל הלילה.
2 מחשבות על “בוס”
איזה פוסט נהדר! המון תודה. תיכננתי לכתוב סיפור כזה כתיאור מקרה של אחד הלקוחות שלי. במקום זה – אשתמש בסיפור שכתבת. הוא נפלא. ועצוב. ומתאר כל כך יפה את החיים המלחיצים והמשחיקים (מלשון שחיקה) של רבים מהא.נשים כיום.
כשאני עובדת עם מנהלים, אחד העקרונות הראשונים שאני מביאה לעבודה הוא: אנשים לפני תוצאות. חבל שאני לא יכולה לומר את זה למיקי 🙂
וואו ממש מרגש אותי לשמוע את זה! אני מסכימה מאוד שצריך קודם כל להתייחס לאנשים ורק אחר כך התוצאות יגיעו!