סוף העולם – חלק י"ב

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

קישור לפרק הקודם

קישור לפרק הראשון

העיר החופשית דנציג, 1933

אזור מחלוקת בין פולין לגרמניה, חוף הים הבלטי.

לידיה ליילס ישבה מול המראה בחדר ההלבשה שהוקצה לשחקניות, ומחתה בעייפות את האיפור מפניה. עיניה, בגוון כחול עז, ושערה השחור, שיוו לה מראה שעורר את קנאת השחקניות האחרות.

לידיה ידעה זאת, כמובן, אך לא היה ביכולתה לעשות משהו בעניין הזה.
בגיל עשרים ושלוש, היא כבר הייתה מנוסה דיה כדי לדעת שהחיים קצרים, והעולם מורכב מכדי להתעכב על קנאתם של אחרים. אילו ידעו השחקניות האחרות מעט יותר על חייה, אולי לא היו מקנאות בה.

לידיה נאנחה והמשיכה לנקות את פניה בתנועות סיבוביות ואיטיות. זו הייתה התרפיה שלה בסוף כל הצגה.

היא עדיין לא האמינה שהיא משחקת בהצגה של "הוילנאים". מאז ילדותה בורשה, הייתה הלהקה הורשאית מושא חלומותיה. הלהקה הותיקה, שקיבלה את שמה משום שנוסדה בוילנה, הייתה מעמודי התווך של התיאטרון היהודי בורשה. כמעט כולם נהרו להצגות של הלהקה בימי תפארתה. החילוניים, המסורתיים, הציוניים על פלגיהם השונים, ואפילו מקומם של החסידים לא נעדר בקהל. כילדה וכנערה, היא נהגה לדמיין כיצד תעביר את ימיה בחזרות מפרכות, ובערב תעמוד על הבמות ותשתחווה בפני הקהל לקול תשואות סוערות.

בפועל, המציאות הייתה זוהרת פחות.
התפקיד שלה לא היה הראשי. הנדודים בין ערי פולין היו קשים ואף מסוכנים.
והגרוע מכול, כדי להגשים את החלום הזה, היא נאלצה לוותר על משפחתה.

די.
אסור לה לבכות. שחקניות זוהרות לא בוכות בחדרי הלבשה. מותר לה לבכות רק אם זה כתוב בתסריט.

לידיה טפחה בידיה על פניה, נשמה עמוקות, ואילצה את עצמה לבלוע את דמעותיה. היא קמה והסתובבה לכיוון דלת החדר, כאשר לפתע הדלת נפתחה בעוצמה.
בפתח עמד גבר מרשים למראה.
לידיה הייתה גבוהה יחסית לאישה, ובכל זאת היה עליה לשאת את ראשה אליו. היא העריכה שגובהו כמטר ותשעים לפחות. גופו היה חסון ובנוי היטב, שערו בלונדיני ועיניו ירוקות.

"סלחי לי, עלמה," הוא דיבר בגרמנית בקול עמוק. "לא הייתי צריך להתפרץ לכאן."
לידיה, אשר רכשה השכלה נרחבת בבית הוריה, ידעה על בוריה את השפה הגרמנית.
"ובכל זאת אדוני התפרץ," אמרה בנימוס המתבקש, תחילתו של חיוך ריצד מזוויות פיה.
"סלחי לי," אמר שוב. "לא יכולתי להישאר אדיש ליופי שכזה."
לידיה לא התכוונה להקל על מלאכתו.
"תהיתי האם העלמה תרצה להצטרף אליי למשקה?"

היא בחנה אותו במבטה הנבון. גינוניו לא הרשימו אותה במיוחד. הוא לא היה הראשון ולא האחרון שניסה להתקרב אליה לאחר הופעה.
"זה תלוי," אמרה בשובבות.
"סלחי לי על נימוסיי הגרועים," הוא הסיר את כובעו וגילה שפע של שיער זהוב שגלש על מצחו. "שמי דיטר גרוסקופף, לשירותך."

הוא לא אמר במה הוא עוסק, וגם לא נקב בתואר רשמי. לידיה לא החמיצה דבר מכל זה.
אבל הפעם, בשונה מבדרך כלל, היא החליטה לתת לזה הזדמנות. האם היה זה ליבה השבור, או אולי מראהו המושך שגרמו לה לצאת אתו מהחדר למועדון הריקודים שבעיר?
היא לא ידעה אז, וגם לא בשנים שבאו לאחר מכן.
אבל במהלך ששינה את חייה לעד, כרכה לידיה את זרועה בזרועו של הגבר, ויצאה אתו מחדר ההלבשה.

דיטר גרוסקופף התגלה כמחזר ומאהב מיומן. ביומיים הבאים הוא הנעים את זמנה של לידיה כל כך, עד שהיא חשבה שאלמלא כבר הייתה מאוהבת קשות בגבר אחר, אולי הייתה מתפתה לפתח רגשות כלפיו.
אבל זה כבר היה אבוד, כי ליבה של לידיה היה נתון לגבר ששבר את ליבה.
לא היה לה מה להפסיד.

בלילה השני, בעודה עטופה בסדין במיטתו של דיטר במלון שבו שהה, היא החליטה לנצל את הנינוחות שלו ולחקור אותו. הוא הדליק לעצמו סיגריה, חיוך מסופק נסוך על פניו האריות. לידיה החליטה שאין רגע מתאים מזה כדי לנסות ולגלות מי היה הגבר שהתמסרה לו בקלות כזו.
"מה גרם לגרמני נאה כמוך לצפות בהצגה של התיאטרון היהודי?"  
הסיגריה של דיטר כמו קפאה בפיו. הוא חשק את לסתו ולרגע גופו נראה בחשכה כמו אבן דוממת. לידיה תהתה האם לא הרחיקה לכת בשאלתה. כמו כולם, גם היא שמעה על כוחו העולה של אדולף היטלר בגרמניה. החברים בלהקה חשבו שמדובר בשיגעון חולף, אבל ליבה של לידיה ניבא לה רעות.

דיטר התעשת והעלה שוב על פניו את חיוכו העצל.
"בואי נאמר שרציתי לראות במו עיני קצת תרבות יהודית."
כנגד רצונה, הצטמרר עורה של לידיה. הוא דיבר כאילו מדובר במוצר ייחודי שאין לו עתיד. אין בכך היגיון, נזפה בעצמה. אילו היה חושב כך, לא היה מכניס למיטתו אישה יהודיה, נכון? כלומר, אין חוק שאוסר על כך, לפחות כרגע, אבל הוא בבירור משתייך לחברה הגבוהה בגרמניה. ואין ספק שזה לא יתקבל שם בעין יפה.
למרבה המזל, היא לא ציפתה לדבר ולא רצתה בקשר עמוק יותר.
"מה היו אומרים חבריך אילו ידעו שאתה במיטה עם אישה יהודיה?" המשיכה להקשות.
ומה היו אומרים הוריה הדתיים אילו ידעו שברגע זה בתם הצעירה מבלה במיטתו של גוי, ועוד גרמני?
סומק עמוק כיסה את פניה של לידיה, והיא הודתה בליבה על החשכה בחדר.

דיטר הפנה אליה את ראשו וסקר אותה במבטו.
"הם היו מקנאים בי," השיב בפשטות, וחתם את דבריו בנשיקה.

בבוקר חמקה לידיה מחדרו של דיטר במלון והלכה עם שחר לאכסניה הזולה שבה לנה הלהקה. מחר זה היום האחרון שלהם כאן, ובזה תגיע לסיומה ההרפתקה שלה עם דיטר הגרמני. היא לא ידעה למה, אבל לפני שהלכה מחדרו, פשפשה לידיה בארנקו ושיננה לעצמה את הכתובת שצוינה בתעודת הזהות.
דיטר גר בפרנקפורט.
ובארנקו מצאה גם תעודת חבר במפלגה הנאצית של אדולף היטלר.
האם הגיע לכאן במסגרת תפקידו?
לידיה חשה נקיפת מצפון קלה, אך מיהרה להשתיקה. היא אישה צעירה, ומותר לה ליהנות בחברת גבר. היא לא עשתה שום דבר רע.

היא רק רצתה לשכוח את מרק. והיא כמעט הצליחה.

מרק, שדמותו לא עוזבת אותה מיום שהגיעה לתיאטרון הזה.
מרק, שמנהל את הבמה, מארגן את ההופעות ובעצם גורם לכל המכונה הזו שמכונה 'להקה' לתפקד. חיוכו הכובש והמרץ שלו הקסימו אותה מהרגע שהצטרפה ללהקה.
מה לא הייתה נותנת כדי לקבל ממנו פיסת חיוך, פיסת אהבה.

אבל מרק היה נשוי להלנה. השחקנית הראשית בהצגה.
לידיה אולי הייתה הרבה דברים, אבל בגידה הייתה קו שהיא לא העזה לחצות. היא הסתפקה בלאהוב את מרק מרחוק. אם כי בתוך תוכה ידעה, שהוא יודע היטב כיצד היא מרגישה כלפיו.

היא התקרבה לאכסניה בשקט, הרחוב היה ריק והיא בירכה על כך.

"לידיה." קולו השקט של גבר הפר את הדממה.
לתדהמתה, בכניסה לאכסניה המתין לה לא אחר מאשר מרק.
"לידיה," הוא חזר שוב והתקרב אליה. עיניו הכהות הביטו בעיניה ברוך ובעצב. "מה עשית, לידיה?"

על אף כל מה שאמרה לעצמה, היא חשה בושה עמוקה. היא ידעה היטב שמרק הבחין בה עם דיטר ביומיים האחרונים. כיצד יכול היה שלא להבחין?  חייהם של כל אנשי הלהקה היו שזורים זה בזה בקשר עמוק.
הם שהו ובילו באותם מקומות. כולם ראו אותה עם דיטר.
בדיוק כפי שרצתה. היא קיוותה שזה יהפוך את העניין לאמיתי יותר אם יהיה גלוי לכולם.

כעת ידעה שכל מאמציה היו לשווא. גם אלף דיטרים לא יצליחו להשכיח ממנה את מרק. עיניה נמלאו בדמעות.

על אף שזה היה הדבר הקשה ביותר שעשתה אי פעם, היא נשאה את מבטה אל מרק.
להפתעה, עיניו ברקו מדמעות.
איש מהם לא אמר דבר.
אבל לידיה ידעה שגם מרק אוהב אותה. היא ידעה גם שזה מאוחר מדי. הלנה הייתה בהריון.

לידיה אזרה את כל כוחות הנפש שלה כדי לעקוף אותו ולצעוד הלאה בשביל שהולך לכניסה לאכסניה.
"לידיה," הוא קרא אחריה.
ליבה של לידיה נשבר, אבל היא לא הסתובבה.

בערך חודש אחר כך, כשגילתה שהיא בהריון, למרות הזהירות שבה נקטו דיטר והיא,
ידעה לידיה שאהבתה למרק שולמן אבודה לעד.

קישור לפרק הבא

השראה לפרק הזה נתנה לי לא אחרת ממיכל ברש, קוראת נאמנה ובלוגרית בעצמה! מוזמנים להכיר אותה בבלוג שלה.

לא יכולים לחכות לפרקים הבאים?

הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו אותו ופוסטים נוספים אליכם למייל!