הנדיוומן (חלק 3)

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

קישור להנדיוומן – החלק השני

בשבוע שלאחר אותו ביקור מוזר בביתה של רינה מקיסריה, ידיה של רון היו מלאות עבודה. חג הפסח הלך והתקרב, ונדמה שכולם משפצים, מחדשים וקונים הרבה דברים שצריך לתלות. היא תלתה מנורות, עשתה תיקוני צבע בשני בתים, הרכיבה המון רהיטים מאיקאה ובאופן כללי הייתה בכל מקום שבו נזקקו לה. בין לבין היא כמובן בילתה זמן יקר עם בנותיה, ליבי ומאי, בגינות, בארוחות ערב ובמקלחות.

כשהגיע סוף השבוע, היא הייתה מותשת ותשושה.  לאחר שהורידה את שתיהן בגנים שלהן, היא נשענה לאחור בכסא הנהג במכוניתה ובהתה דרך השמשה. מבטה נמשך אל הכסא הריק שלצידה, שם נח בשלווה תיק הצד הסרוג שנתנה לה רינה במתנה. היא לא ידעה למה, אבל מאז שקיבלה אותו הלכה איתו לכל מקום. היא אהבה פריטים צבעוניים ולא שגרתיים, אבל לאורך נישואיה הרגישה שהיא צריכה להתאים את עצמה לתדמית רצינית יותר, ומבלי ששמה לב לכך המראה שלה הפך לאפרורי כמו חייה. כעת לא היה שום דבר שימנע ממנה ללכת עם תיק צד סרוג בצבעים אדום ולבן.

היא הושיטה את ידה אל התיק והוציאה את הטלפון הנייד שלה. היא באמת תעשה את זה? לרגע היא קפאה, אבל לא הניחה לעצמה לשקוע בזה. כן, היא תעשה את זה. זו בסך הכול שיחת טלפון. והיא בסך הכול תתעניין בשלומה של אישה בודדה ועצובה.
היא מצאה אותה ברשימת אנשי הקשר, התקשרה והמתינה.
"אני לא מאמינה!" קולה הגבוה של רינה צהל ממש, ורון כמעט פרצה בצחוק. "רון ההנדיוומן, התקשרת אליי!"
"נכון מאוד, רינה," ענתה רון בחיוך והרגישה מרוצה במיוחד מהחלטתה להתקשר. "רציתי לשאול מה שלומך. אז מה שלומך?"
"אני? בסדר גמור! הכי טוב שאפשר! אני הולכת לקאנטרי, אופה המון עוגות, וחוזרת כל יום לטירה הריקה שלי!" רינה צחקה, והחיוך של רון נמחק בבת אחת. "מה יכול להיות יותר טוב מזה, תגידי לי?"
"אה…" רון החלה לגמגם, אבל אז החליטה שהיא לא תשתתף במשחק של רינה. "למען האמת רינה, הרבה דברים יכולים להיות טובים יותר מזה."
"את משהו!" רינה שוב צחקה. "ידעתי שיש בך משהו מיוחד. לא הרבה אנשים מדברים איתי בכנות כמוך."
"אני אשמח תמיד לשוחח איתך בכנות רינה," אמרה רון ברצינות. היא לא ידעה מדוע האישה הזו נכנסה עמוק כל כך ללב שלה, אבל זה מה שקרה. היא מעולם לא פגשה מישהי כל כך מלאת חיים ובו זמנית כה בודדה.
"אז אולי תגיעי מחר ונשוחח בכנות יקירתי?"
"אה… אני אשמח מאוד רינה אבל מחר הבנות שלי נמצאות אצלי."
"אז מה הבעיה? תביאי אותן! אלוהים יודע שהדשא בגינה המגוחכת שלי ישמח שידרכו עליו רגליים צעירות כאלה."
האישה הזו בלתי אפשרית, ובלתי אפשרי לומר לה לא.
אז היא אמרה כן.
ולמחרת היא הגיעה עם הבנות וחנתה מול ביתה העצום של רינה.
"וואו אמא, מה זה?" שאלה ליבי בעיניים פעורות לרווחה ובחיוך ממזרי. לליבי שלה היו תלתלים בצבע דבש ועיניים חומות ענקיות. "זו הטירה של אלזה?" 
"לא באמת," השיבה רון בחיוך. "זו הטירה של גברת שקוראים לה רינה. זו לא טירה בעצם, זה בית רגיל."
"בית גדול," אמרה מאי הקטנה. היא ירשה מאביה את שערו השטני ואת עיניו הכחולות. "מאוד גדול."
"נכון מאוד יפה של אמא. ועכשיו בואו נצא."
רון שחררה את הבנות ממושבי הבטיחות, לקחה את תיק הצד הסרוג ואת תיק הגן של מאי בדוגמת מיני מאוס והן צעדו אל הדלת הגדולה.
"בנות," רון כרעה על ברכיה מולן והתבוננה בעיניהן. "אני מזכירה לכן שוב, להתנהג בנימוס, לא –"
"כן, כן," לבי גלגלה את עיניה. "לא לצעוק, לא להשתולל, לא לגעת בדברים, לא ולא ולא."
"יפה מאוד," אמרה רון והבליעה חיוך, וידעה ששום דבר מכל זה לא יתקיים. אבל אי אפשר להאשים אותה שהיא לא מנסה לפחות.

היא צלצלה בפעמון, וכעבור כמה שניות הדלת נפתחה בתנופה. מולן עמדה רינה, לבושה בשמלה בצבע צהוב חרדלי, נעלי זמש בצבע ירוק בקבוק ושלל צמידים צבעוניים לזרועותיה. שערה האדום זהר ועיניה הכחולות נראו שמחות. היא ספקה את שתי כפיה בקריאה נרגשת.
"אלו שתי ילדות מתוקות אתן! בנות כמה אתן?"
"אני בת חמש," אמרה ליבי שלה. "ואחותי מאי בת שלוש."
"ואיך קוראים לך?"
"ליבי."
"אתן ממש ממתק לעיניים!" התמוגגה רינה, ולהפתעתה של רון היא פשוט רכנה אליהן ואספה אותן אל חיבוקה. הבנות הביטו לרגע זו בזו במבוכה, אבל עד מהרה הושיטו את ידיהן הקטנות והתמסרו לחיבוקה של רינה.
"ריח מתוק של שמפו ילדים," מלמלה רינה. "כמה זמן לא הרחתי כזה."
האישה הזו תהרוג אותה בסוף עם ההערות הללו, חשבה רון בייאוש.

רינה הובילה אותן אל גינתה הפורחת, והבנות הוקסמו מהמדשאה רחבת הידיים, מהעצים ומערוגות הפרחים הצבעוניים. אבל כל אלה החווירו לעומת אוסף של צעצועים שהמתינו רק להן מסודרים על גבי שמיכה שנפרסה על הדשא. הייתה שם בימבה אדומה, בובות ברבי, אוסף גיבורי על, פאזלים, כלי מטבח ועוד. על השולחן חיכו להן קנקן קפה, שוקו, עוגיות חמאה ועוגת שוקולד.
"רינה! אני ממש מקווה שלא קנית את זה במיוחד!"
"אל דאגה, רון יקירתי," השיבה רינה בטון אדיש. "את יכולה לראות בעצמך שהם ממש לא חדשים. ואל תשאלי אותי מאיפה הם הגיעו לכאן. אולי אספר לך יום אחד."

רון לא אמרה דבר. היא התיישבה והניחה לרינה למזוג לה ספל קפה ולפרוס עבורה פרוסת עוגה. היא צפתה בבנותיה בחיוך. נדמה שהסביבה הפסטורלית משפיעה עליהן, ואיך אפשר שלא? הן שיחקו בצעצועים בהתרגשות והתרוצצו סביבן על הדשא.
"אז איך עבר עלייך השבוע רינה?" היא שאלה לבסוף.
"אופיר לא דיבר איתי שוב, אם זה מה שאת רוצה לדעת."
"רינה!" רון הסמיקה. "ממש לא לזה התכוונתי, אני –"
"אני יודעת, אני יודעת," אמרה רינה, ושמץ של חרטה נמסך בקולה. "אני סתם אישה מרושעת, אל תתייחסי אליי."
"את לא מרושעת רינה, את רק-"
היא השתתקה. מה עלה על דעתה? אסור לה לומר את זה.
"מה אני? המשיכי בבקשה."
"לא, לא התכוונתי להגיד כלום."
"רון ההנדיוומן, התכוונת ועוד איך. ואם לא תגידי לי אנחנו לא נדבר יותר, כי הדבר שהכי מצא חן בעיניי הוא הישירות שלך."
"אוקיי," אמרה רון בקול מדוד ואחזה את הספל שלה בחוזקה. "את לא מרושעת בכלל. את רק… בודדה. ואני תוהה למה." כתפיה של רינה שחו, כאילו היא מקבלת על עצמה את הקביעה הזו. רון ידעה שדבריה מכאיבים לה, אבל לא הצליחה לעצור בעצמה. "את הרי אישה כל כך מלאת חיים, רחבת אופקים, יצירתית. מלאה בנתינה. אז אני לא יכולה שלא לתהות מה קורה כאן."

רינה שתקה במשך כמה דקות, ורק קולן של הילדות הצוחקות נשמע מסביבן.
"אני מצטערת רינה," אמרה רון בחרטה. "את מארחת אותנו יפה כל כך, אסור היה לי לפגוע בך. סלחי לי. בבקשה." מה נכנס בה שהרשתה לעצמה לדבר כך?
"לא. אין לי על מה לסלוח. כל מה שאמרת הוא אמת. אני אכן בודדה."
רון הרגישה שזהו זה, עוד רגע ורינה תפתח ותספר לה סוף סוף את סיפורה המסתורי. אבל בדיוק אז נשמע צלצול פעמון הדלת.

רינה הזדקפה שוב ופניה עטו ארשת רשמית ומוזרה. "הבן שלי הגיע," אמרה בקול אדיש שהפתיע את רון. הרגע היא הודתה בבדידות שלה, ועכשיו הבן שלה מגיע והיא אדישה? מה קורה פה?
רון עצמה הרגישה שהיא רוצה לסדר את עצמה, לוודא ששערה לא מבולגן ושהלב שלה הולם הרבה יותר מדי חזק למחשבה ש- הבן של רינה פה!!! לכל הרוחות והשדים!!! היא תפגוש את אופיר המסתורי סוף סוף!!!
ליבי הבוגרת שלה, שתמיד הייתה רגישה לסובביה, ולאמה במיוחד התקרבה אליה והניחה את כף ידה הקטנה על ברכה. "מה קרה אמא?" היא שאלה בלחש.
"לא קרה כלום נשמה של אמא, פשוט הגיע אל רינה אורח, זה הכל."
"אז למה את מתרגשת?"
שאלוהים יעזור לה עכשיו. "אני לא מתרגשת פצפונת," אמרה רון כשהיה ברור אפילו לבתה בת החמש שהיא משקרת. "את יכולה להמשיך לשחק עם אחותך."
"טוב אמא," ענתה ליבי בפשטות האופיינית לילדים וכעבור רגע נורתה כמו חץ מקשת אל שמיכת הצעצועים.
רון הכריחה את עצמה לנשום עמוק. מה קורה לה לעזאזל? מדובר בגבר שהיא לא מכירה אפילו, מישהו שהוא בבירור ציניקן, מתייחס לאמו בצורה נוראית ואדם קשה. אז מדוע היא מתרגשת ממנו בכלל?
נקישת עקב של נעליים גבריות נשמעה מכיוון הבית, ורון זעה מעט באי נוחות. היה מגוחך לנתח צליל של צעדים, אבל זה בדיוק מה שהיא עשתה. היו אלה צעדים של מישהו סמכותי ונוקשה. היא הייתה מצפה שהוא ישתהה מעט ליד אמו, יפטפט עמה בדרך. ימתין שתצעד לפניו או לפחות לצידו. אבל לא. האיש הזה כמו הסתער אל תוך הגינה ותחושת אי הנוחות שלה הלכה והתעצמה.
"אמא, מה זה צריך להיות?" קולו נשמע מאחוריה, קשה ואפילו מעט כועס.
רון הסתובבה ועמדה מולו פנים אל מול פנים, ונדהמה.
היא לא ידעה למה היא ציפתה בדיוק, אבל בטוח שלא לזה.