דנה רדא, בעיניים כלות

אני דנה, ואני שמחה שהגעתם לבלוג "הסיפור של דנה"!
אני אוהבת לקרוא, לכתוב ולשתף אתכם בתהליך היצירה. רוצים להציץ במגירות הסודיות שלי? 

נהנתם לקרוא?

למה שלא תפנקו את עצמכם:
בסיפור טוב
בהמלצות שיחסכו לכם זמן וכסף
בסודות מעניינים מעולם הספרים

פוסטים מומלצים

הנדיוומן (חלק 2)

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

קישור לחלק הראשון.

למחרת בבוקר התייצבה רון מול דלת ביתה של רינה בשעה אחת עשרה בדיוק. היא שנאה להודות בכך, אבל חלק מסוים בתוכה קיווה שרינה לא תהיה לבד. החיים שלה היו כל כך משעממים לאחרונה.
"יקירתי!" הדלת נפתחה בתנופה וראשה האדמוני של רינה הגיח מתוכה, חיוך רחב על פניה. "כמה טוב שבאת!" רון עוד לא הספיקה להשיב לה וכבר הייתה עטופה בחיבוקה החם.
"תודה שהזמנת אותי, אני –"
"שטויות! תודה לך שבאת!" רינה הנמוכה ממנה הניחה יד על מותנה של רון והובילה אותה אל תוך ביתה המפואר. "אני בטוחה שלבחורה יפה וצעירה כמוך יש דברים מעניינים יותר לעשות מאשר לשתות קפה עם זקנה כמוני בשבת בבוקר!" היא פרצה בצחוק, אבל לא הוליכה שולל את רון. הצחוק היה גבוה מדי ונמשך זמן קצר מדי, ועיניה של רינה הביעו כמיהה ועצב.

רון לא חשבה שהיא צעירה, או יפה במיוחד, או מעניינת. מכיוון שבנותיה בילו בשבת הזו עם אביהן, הגרוש שלה, לא היה לה דבר וחצי דבר לעשות באותה שבת.
"קחי," היא מיהרה לומר והושיטה אל רינה חבילה עטופה בנייר חום וקשורה בסרט לבן. "זה משהו קטן בשבילך."
"בשבילי?" רינה ספקה את כפיה ועיניה אורו. "כל כך מתוק מצידך! לא היית צריכה!" היא הביטה בחבילה שהייתה פתוחה בחלקה העליון ופלטה צווחה קטנה. "שתיל של גרניום! אני לא מאמינה!"

רינה הוציאה מתוך הנייר שתיל קטן של פרח גרניום בצבע כתום בוהק. 
רון הייתה נבוכה. היא תמיד אהבה להעניק צמחים במתנה. הם משמחים, לא מזהמים את הסביבה וכיף לקבל אותם. אבל מה היא חשבה לעצמה כשהביאה לאישה כה עשירה שתיל קטן וזול? מה אפשר בכלל להביא לאישה מקיסריה כשהיא מזמינה אותה לקפה בשבת בבוקר? מה למען השם יכול להיות חסר לאישה כזו.
איזו בושה.
"זה נפלא!" הכריזה רינה, ואחזה בשתיל כאילו היה חפץ אומנות יקר ערך.
"כן?" שאלה רון בחשש.
"כמובן יקירתי!" קראה רינה. "אין מתנה יפה יותר מצמח! אף פעם לא נמאס מהם והם משמחים את הנפש."
"אני שמחה שאהבת את זה," אמרה רון בחיוך.
"זה רק מאשר את מה שחשבתי עלייך," נדה רינה בראשה בעודה מניחה את השתיל על הדלפק במטבח המרהיב שלה. "את בחורה מיוחדת."
רון לא אמרה דבר, היא רק חייכה והסמיקה בשקט.
"חשבתי שיהיה נחמד אם נשב בגינה בחוץ," אמרה רינה, וכבר הפליגה בדרכה אל הגינה דרך הסלון רחב הידיים.

רון הלכה אחריה, והביטה שוב בתמונות היקרות להחריד שתלתה אתמול במו ידיה על הקיר. הלב שלה הפסיק לפעום לרגע כשהיא חשבה שוב על מה שהיה עלול לקרות אם הייתה מפילה את אחת התמונות בטעות.
מהסלון נשקף נוף הגינה דרך חלונות עצומים בגודלם, ושתי דלתות פתוחות לרווחה הובילו החוצה.
היה צנוע מאוד מצד רינה לכנות את השטח הזה 'גינה'. גינה זה משהו קטן, עם גדר, שאפשר לראות את הסוף שלו. ואילו פה היה שטח עצום של דשא, עצים, והרבה מאוד ערוגות של פרחים מסוגים שונים.
רון רצתה שהאדמה תבלע אותה. יחד עם השתיל המטופש שלה. לא, עדיף שהיא פשוט תברח משם, כי אין שום סיכוי שהיא תוכל להביט בפניה של רינה עכשיו. לאישה יש 'גינה' בשטח של מגרש גולף מחורבן, והיא הביאה לה שתיל גרניום מסכן. באמת, כמה מטומטמת היא יכולה להיות?

רינה התיישבה מול שולחן זכוכית עגול מעוטר באבני פסיפס, שלצידו כמה כסאות תואמים. על השולחן כבר היה קנקן קפה, סוכר, עוגה ועוגיות מלוחות.
"עוד עוגה שאפיתי," אמרה רינה בחיוך כמעט מתנצל. "אני אוהבת לאפות אותן, גם אם אף אחד לא אוכל מהן."
בדקות הבאות הן לגמו מהספלים ואכלו בשקט מעוגת הקקאו ושקדים של רינה. השמש חיממה אותן, אבל לא יותר מדי, ציפורים צייצו בין ענפי העצים שבקצה הגינה, והאוויר היה צלול. רון נהנתה מהשקט ומהיופי סביבה.

"את מאוד מנומסת," אמרה לפתע רינה, כשעיניה נעוצות בה בחיוך ממזרי.
גבותיה של רון התרוממו בהפתעה.
"לא שאלת אותי שום שאלה על עצמי," המשיכה רינה. "מה אני עושה בחיים, מדוע אני לבד כאן. האם יש לי משפחה."
"זה לא משום שזה לא מעניין אותי," מיהרה רון לומר. "אני לא רוצה לחטט."
"אם לי מותר לחטט גם לך מותר," רינה חייכה.
"אני מעדיפה שאנשים יספרו לי דברים מיוזמתם."
"אויש, ילדה!" רינה הניפה את ידה בביטול. "זה לא עובד ככה בחיים. לפעמים צריך לגשת לדבר שאותו רוצים ולתפוס לו בביצים."
הביס שהיא בדיוק לעסה נתקע לרון בגרון, והיא החלה להשתעל כל כך עד שעיניה דמעו.
רינה פרצה בצחוק, משועשעת בעליל מכך שהביכה אותה.
"ואם כבר מדברים, ילדה," היא קרצה בעינה בצורה הכי לא אלגנטית שאפשר, "נראה לי שלא יזיקו לך קצת ביצים, נכון? ואני ממש לא מדברת פה על ביצים מקושקשות. חתיכת ביצה קשה וגדולה, זה מה שאת צריכה."

זה באמת קורה? היא באמת יושבת עכשיו בשבת בבוקר עם אישה מבוגרת שמטיפה לה על חיי המין שלה? כלומר, לא יכול להיות שחייה התדרדרו עד כדי כך.
"אה, אמממ, תודה על העצה רינה," היא הצליחה לומר איכשהו מבלי להתפוצץ מצחוק (או לבכות, היא לא הייתה בטוחה). "אני אקח זאת לתשומת ליבי."
"נותנים אגוזים למי שאין לו שיניים, זאת הבעיה," נאנחה רינה ולגמה מספל הקפה שלה.
"אז," אמרה רון בטון של 'בואו נשנה את האווירה ומהר', "תספרי לי על המשפחה שלך?"
"טוב שאת מזכירה לי!" קראה רינה והזדקפה. היא חטפה את הטלפון הנייד שלה שהיה מונח עד אותו רגע בצד השולחן, החליקה את אצבעה על המסך והצמידה אותו לאוזנה.
על אף שרינה לא הפעילה את הרמקול, רון ישבה קרוב מספיק אליה כדי לשמוע צליל של חיוג, ומייד אחריו קול של גבר.
"כן, אמא." רון זעה במקומה באי נוחות. היה משהו מוזר באופן שהוא ביטא את המילה 'אמא'.
"מה קרה ל'שבת שלום'? או סתם מה שלומך?" שאלה רינה.
"שבת שלום, וסתם, מה שלומך?"
רון לא ידעה כמה בנים יש לרינה, אבל לא היה לה ספק שהקול העמוק והציני שמעבר לקו שייך לאופיר המסתורי.
"למה לא הגעת?" שאלה רינה בקול נוזף.
"אמרתי שאגיע?"
"אמרת שלא תגיע?" נראה שרינה מכירה היטב את הסחורה שלה, והשיבה לו באותו מטבע.
"אמרתי משהו שונה ממה שאני אומר בשנה האחרונה?"
שנה? הוא לא ביקר אצל אמא שלו במשך שנה? רון הזדעזעה. היא לא הייתה מסוגלת לדמיין דבר כזה.
"אני יושבת כאן לקפה עם רון." נראה שרינה היא מומחית בשינויי נושא, שינויי מצב רוח ושינויים בטון הקול שלה.
"מה את אומרת. רון."
"כן. ההנדיוומן."
"ההנדיוומן."
"זו שתלתה לי את התמונות."
"היא ולא אחרת."
"היא הביאה לי עציץ גרניום במתנה."
"צמח נדיר, אני בטוח שאין לך בכלל כזה באף ערוגה."
הכעס הלך ונבנה בליבה של רון. האיש הזה לא רק מתנהג בגסות אל אמו, אלא גם מזלזל בה מבלי שראה אותה אפילו.

"מי שטורח להביא לאישה כמוני צמח, הוא הנדיר, ולא הצמח," קולה של רינה נשאר שקט, אבל המילים נעדרו הפעם את אותו טון מתנצח וקליל. הן נאמרו בסמכותיות.
"אחת אפס לך, אמא יקרה."
האם כך מסתיימת כל שיחה עם האדם הזה? תהתה רון. הרי אתמול הוא כתב לה את אותו משפט בדיוק בהתכתבות ביניהם. שום דבר לא היה ברור לה, למעט העובדה שבין השניים הללו ישנה מערכת יחסים מורכבת יותר מכל מה שתוכל לדמיין לעצמה.

פניה של רינה התכרכמו, והיא כיווצה את שפתיה ברעד כמעט בלי נראה. "זה לא משחק עם נקודות," אמרה. "ואני לא רוצה לנצח."
"אבל כבר ניצחת." קולו של אופיר צנח באוקטאבה, וליבה של רון דילג על פעימה לשמע הכאב שהדהד בו. "מזמן."
"זה לא ככה, בבקשה! אל-"
"שבת שלום לך, רינה."
צליל ניתוק נשמע, ורינה נותרה עם הטלפון הדומם בידה.

רון לא ידעה מה לומר. ליבה יצא אל האישה הזו שטוב לב וחום קרנו ממנה. בדחף של רגע היא הושיטה את זרועה אליה וליטפה את כתפה.
רינה העבירה אליה את עיניה העצובות.
"שאלת על המשפחה שלי? קיבלת את התשובה שלך."
"אני מצטערת רינה –"
"לא, אני מצטערת שהיית חלק מזה. אני מתנצלת אבל אני רוצה לנוח עכשיו." רינה שילבה את זרועותיה על שולחן הזכוכית, ראשה מושפל.  
"כמובן רינה, אני אצא לבד." רון קמה במבוכה. "תודה לך על הכול, את אישה מקסימה." היא הוסיפה לחיצה עדינה על כתפה של רינה ועזבה בלב כבד.

באותו ערב הטלפון שלה צפצף והתריע על הודעה נכנסת.

"אז את גם גננת נוסף על הנדיוומן?"

אופיר הבן של רינה כמובן. מה לעזאזל הוא רוצה עכשיו? היא החלה לחשוב ברצינות שלבחור הזה חסר בורג.

"ואתה מתחצף גם לאמא שלך ולא רק לנשים זרות שאתה לא מכיר?"

"אחת אפס לך, הנדיוומן."

"אתה ממש מקורי."

"לפחות אני לא מביא עציצי גרניום במתנה."

"אתה כנראה לא מביא מתנות משום סוג אף פעם."

"נכון מאוד."

"מה אתה רוצה ממני?"

"לדעת מה שלום אמא שלי."

"אתה אמיתי?"

"בהחלט. ראית אותה יומיים ברצף, איך היא?"

"היא הייתה בסדר גמור. עד שדיברת איתה כמו מנוול."

"מנוול הוא שמי השני."

"אולי הוא צריך להיות הראשון."

"אולי את צריכה לדעת את מקומך."

"מקומי ידוע ומוגדר היטב."

"והוא?"
היא לא ידעה למה היא מתרגזת כל כך, ויותר מזה, למה היא בכלל חושבת לענות. אבל אצבעותיה נשלחו כמו מעצמן אל האותיות שעל מסך הטלפון והיא הקלידה במרץ.

"מקומי הוא באור-עקיבא, ליד ההורים שלי, שאותם אני רואה כמעט כל יום. בדירה הקטנה והפשוטה שלי, עם שתי הבנות שלי שאני מגדלת לבד. זה המקום שלי."

"נשמע כמו מקום טוב מאוד להיות בו, הנדיוומן."

היא הופתעה. לא לתגובה הזו ציפתה. אם כי היא לא באמת ידעה למה אפשר לצפות מהאיש המוזר הזה, שעליו לא ידעה דבר.
"אמא שלך תשמח לראות אותך." היא כתבה בפשטות. היא אולי פותחת פה תיבת פנדורה, וסביר להניח שהיא דורכת על יבלת ענקית. אבל עיניה העצובות של רינה לא יצאו מראשה כל השבת.

"אני יודע."

"אז למה אתה לא מבקר אותה?" היא הוסיפה עוד שלושה סימני שאלה בכעס, אבל מחקה אותם ברגע האחרון. באיזו זכות היא כועסת עליו בכלל? היא לא יודעת שום דבר.

"כי אני לא יכול."

"אני בכל זאת חושבת שזה ישמח אותה מאוד אם תבוא." היא היססה לפני ששלחה את ההודעה, אבל ברגע של תעוזה היא שחררה אותה.

"רשמתי לפני, הנדי."
אז עכשיו הוא ממציא לה קיצור?

"אוקיי."
היא בהתה במסך, ולרגע חשבה שההתכתבות המוזרה הזו הגיעה אל סופה. אבל אז הופיעה על המסך מילה בודדת.

"תודה."

"על מה?" היא כתבה, ליבה הולם.

"על זה שהבאת לאמא שלי עציץ גרניום."

"מצחיק מאוד."

"מצחיק הוא שמי השלישי, אחרי מנוול."

"אתה חסר תקנה."

"תודה שחשבת על אמא שלי, הנדי."

והוא התנתק.

רון בהתה במכשיר הטלפון שלה ובתוכה הסקרנות והעניין הלכו ותפחו למימדים שלא היו כמוהם בחייה בשנים האחרונות.
היא כנראה עושה טעות. לא, היא בטוח עומדת לעשות טעות. ועוד אחת ענקית.
יש לה מספיק בעיות על הראש. היא ממש לא צריכה להוסיף לעצמה גם את זה. אבל אין שום סיכוי שהיא תניח לזה עכשיו.
פשוט החיים שלה היו כל כך משעממים כבר יותר מדי זמן. שום דבר רע לא יקרה אם היא תנסה לפצח את התעלומה שנקראת רינה ואופיר.

נכון?

מוזמנים לספר לי מה חשבתם על הנדיוומן החלק השני בתגובות!

ועוד הרבה סיפורים ופוסטים מעניינים מחכים לכם בפוסט אוצרות הבלוג!

2 מחשבות על “הנדיוומן (חלק 2)”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקבל עדכון בווטסאפ על הפוסט הבא? לחצו על האייקון

מוזמנים לשתף עם חברים:

פוסטים נוספים שתהנו לקרוא:

אורנה קדם

סיפורה של אורנה

סיפורה מעורר ההשראה של אמי היקרה אורנה ז"ל, פוסט מיוחד ליום האשה!

ספרים קלילים מומלצים

ספרים קלילים מומלצים

פוסט מושקע מאוד עם ספרים קלילים מומלצים וכיפיים שיעזרו לכם לברוח מהמציאות לכמה שעות!

למה שלא תפנקו את עצמכם

בסיפור טוב
בהמלצות שיחסכו לכם זמן וכסף
ובסודות מעניינים מעולם הספרים

הצוואה של לידיה

הספר החדש שלי שהתחיל כאן בבלוג וחיכיתם לו כל כך הגיע לחנויות!
הפרק הראשון לקריאה בחינם כאן

רשימת ספרים מומלצים מעולים!

מתלבטים איזה ספר לקנות ולא רוצים להתאכזב?
משוטטים בין המדפים בספריה ולא יודעים מאיפה להתחיל? 
הרשימה הזו בדיוק עבורכם!
ברשימה תמצאו מעל 90 ספרים מומלצים ממגוון ז'אנרים וסגנונות.
בטוחה שתמצאו שם ספרים שתאהבו לקרוא!
 

השאירו פרטים והרשימה תשלח אליכם למייל

דנה

דנה רדא, בעיניים כלות

מוזמנים ליצור איתי קשר