הנדיוומן (חלק 1)

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

השקט הלילי שהיא כל כך אהבה נקטע על ידי צליל הודעה נכנסת מהטלפון שלה. רון הביטה בדאגה על הצג המואר וידה חטפה את המכשיר שנח על השולחן בסלון הקטן שלה. למה שולחים לה הודעה בשעה אחת עשרה בלילה?

"היי רון, מתי אתה חושב שתוכל להגיע לאמא שלי? הבנתי שדיברתם. אני שולח לך את הכתובת שלה. היא מאוד רוצה לתלות את התמונות החדשות ואני עסוק בזמן הקרוב. אשמח אם תוכל לטפל בזה בהקדם. אופיר הבן של רינה."

רון נשפה בתסכול והניחה את המכשיר בכעס על השולחן. קלאסי. עוד גבר שבטוח שהיא גבר. למרות שבכרטיס הביקור שלה ובכל המודעות כתוב במפורש "הנדיוומן רון". אבל רוב הגברים שפגשה פשוט חושבים שמדובר בטעות. ממתי הנדימן הוא אישה, ועוד אחת בשם רון?
היא מתחה את רגליה והניחה אותן על השולחן, מוכנה ומזומנה לצפות בפרק של הסדרה האהובה עליה. הבנות נמצאות היום אצל אבא שלהן בתל-אביב הרחוקה, ואחת מהפריווילגיות הנדירות שהרשתה לעצמה כאישה גרושה היא להניח רגליים על השולחן בסלון כשהיא לבד. לכל הפחות זה מגיע לה אחרי שהנבל הזה שפעם קראה לו בעל החליט שהעבודה שלו והקולגה שלו בהייטק חשובות יותר ממנה. ועכשיו הגוזלות שלה ליבי ומאי נמצאות בדירה תל-אביבית מפונפנת עם הפוץ וחברתו המלוקקת.
היא עצמה את עיניה ולגמה מספל הקפה שלה. מתי הפכה לממורמרת כזו, והאם היא יכולה להיות פתטית יותר?
הבנות המתוקות שלה. היא לעולם לא תתרגל לזה שהן לא נמצאות איתה כאן תמיד. ללא ספק מצפה לה סוף שבוע ארוך ובודד. היא הורידה את רגליה מהשולחן. היא לא באמת מסוגלת ליהנות מזה שהן עליו בלי להרגיש דקירת אשמה.

"כן אמא, שמעתי. אני אבוא היום." רון תופפה על ההגה שלה בזמן שהמתינה בצומת למחרת בבוקר.
"איפה את?" קולה של אמה היה גבוה, ורעש סירים החריש את אוזניה של רון מבעד לדיבורית הרכב.
"אני בדרך לקיסריה."
"מה איבדת שם?" רון ידעה שהטלפון של אמה מוצמד לכתף, והיא בוודאי נעה במרץ ברחבי המטבח. ביום שישי אף פעם אין לה זמן מיותר.
"לקוחה, אמא, מה זה כבר יכול להיות?"
"מעניין," אמרה אמה. "לא הייתי מתנגדת להיכנס לבית בקיסריה יום אחד."
רון חייכה לעצמה. הוריה חיו מאז ומתמיד באור עקיבא, ואת קיסריה ראו בעיקר מרחוק, מעבר לכביש. אחרי הגירושים היא עברה לגור קרוב אליהם ואל אחיה. זה היה הדבר היחיד ששמר על שפיותה בתקופה האיומה הזו. "אני אדווח לך בדיוק איך היה אמא, אל תדאגי." היא צחקה.
"תצלמי גם כמה תמונות, טוב?" לחשה אמה, כאילו מישהו יכול היה לשמוע אותה.
"אמא!"
"תצלמי שמעת?"
"אני ממש לא מבטיחה את זה. אני תיכף מגיעה אז נתראה, טוב?"
"ביי נשמה שלי, אני אוהבת אותך."
"גם אני אותך אימושלה." רון שוב חייכה, והודתה בליבה על משפחתה החמה. היא לא ידעה מה הייתה עושה בלעדיהם.

היא המשיכה לנסוע עוד כמה דקות בהתאם להוראות אפליקציית הניווט, עד שהגיעה אל בית וילה גדול, שכניסתו הייתה משופעת במדשאות וערוגות פרחים ססגוניים. לווילה היו שתי קומות והיא הייתה בנויה בסגנון מודרני. היא ספרה שבעה חלונות בקיר שבו נמצאת דלת הכניסה. היא נשמה לרווחה. זה היה אמנם בית מפואר, אבל עדיין בית, ולא טירה שנראית כאילו היא לקוחה מסט של סרט הוליוודי. מאז שהתחילה לעבוד כהנדיוומן היא פרסמה מודעה במקומון האזורי, אבל עד היום העבודות שלה היו בעיקר באור-עקיבא וכמה יישובים סמוכים. היא התפלאה על כך שאותה רינה קראה לה בכלל. היא הניחה שלבתים האלה יש מערכי תחזוקה מבוססים היטב. מי שגרים בתוכם בוודאי לא צריכים לקרוא לבחורה מאור-עקיבא כדי לתלות להם תמונות.

משהו פה מריח מוזר.

היא יצאה מהרכב וטרקה את הדלת. היא הביטה באוברול שלה בצבע ורוד מסטיק שעליו הודפס הלוגו "הנדיוומן רון" בחיוך. בזריזות היא שלפה את הטלפון הנייד שלה וצילמה סלפי של עצמה על רקע הווילה המפוארת. היא התבוננה בעצמה בתמונה בסיפוק. שיערה החום החלק היה אסוף ברישול, עיניה הכהות חייכו ופניה זרחו. מאז שהתחילה לעבוד בעבודה הזו חזרה לכושר והעור שלה זהר. היא לחצה על "שתף". כי אין משהו שמרגיז את האקס בעל שלה יותר מלראות את רעייתו לשעבר בפייסבוק כשהיא לבושה בורוד זרחני, ועושה עבודה בזויה כל כך לדעתו. החיים באמת יפים.  

רון הכניסה את הנייד לכיס הגדול שלה, אחזה בידה את ארגז הכלים שלה וצלצלה באינטרקום הצמוד לדלת.
"כן?" קול דק של אישה נשמע מן העבר השני.
"זו רון, ההנדיוומן שהזמנת."
"הנדיוומן? אה כן, רון! אני מייד מגיעה!" צחוק עליז נשמע ולאחריו צליל ניתוק. לפני שהיא הבינה מה קורה הדלת נפתחה בתנופה ובפתח עמדה אישה נמוכת קומה כבת שישים, בעלת שיער אדמדם צבוע, עיניים בצבע כחול עז, שפתיים משוחות ברוד ועור פנים בהיר וקורן. היא הייתה לבושה בחלוק בית מבד סאטן סגול ועשיר. "כמה טוב שבאת! אני רינה! היכנסי בבקשה!"  למרבה ההפתעה, הושיטה אליה רינה את שתי ידיה ומשכה אותה פנימה. "את כל כך יפה עם האוברול הורוד הזה! מאיפה את מגיעה? את לא יודעת כמה חיכיתי לך. אני מקווה מאוד שתוכלי לעזור לי עם התמונות האלה, ולמען האמת יש לי עוד כמה תיקונים לעשות כאן. אולי את רוצה מים? את רוצה משהו לאכול? אין לי עוזרת היום לצערי, אבל אני אשמח מאוד להכין לך. רון, נכון? ובת כמה את אם אפשר לשאול?"

רון צעדה בעקבות רינה, מבולבלת ומוצפת מבליל המילים והשאלות שנחתו עליה. היא לא ממש ציפתה לזה. אם להודות על האמת, ציפתה לאישה מנוכרת וקרה, אחת כזו שלובשת חליפת שני חלקים גם כשהיא בבית, נועלת נעלי עקב וכל שערה אצלה במקום. רינה בפירוש לא התאימה לתבנית הזו.

הרצפה הייתה עשויה שיש בהיר ובוהק מניקיון. הסלון היה גדול יותר מכל הדירה הקטנה שלה, והיו בו ספות בגוונים חומים שעליהן כריות ססגוניות. שטיח ארוג בצבעי בורדו ותכלת עם דוגמה אוריינטלית קישט את הרצפה. רון זכרה איך פעם הלכה עם אמה לבחור שטיח לסלון. השטיח שהן אהבו היה דומה לשטיח הזה, והן התפלצו לשמוע שהוא עולה שלושים אלף שקלים. הן בחרו לבסוף בשטיח צנוע שעלה אלף שקלים. היא הייתה בטוחה שהשטיח שנמצא כאן יקר אפילו יותר מאותו שטיח נכסף של אמה. העושר ניכר בבית, אבל יחד עם זאת הוא עוצב בחמימות ואפילו בפשטות.

הן עברו למטבח. רון הייתה יכולה רק לדמיין כיצד הייתה אמה נאנחת באושר למראה מטבח שכזה. משופע בארונות בצבע טורקיז, עם משטחי עבודה משיש ועץ סנדביץ', נקיים מבלגן ומבריקים מניקיון.
"יש לך טעם מעולה גברת רינה," היא אמרה.
"תודה לך יקירתי! ואת ממש לא צריכה לקרוא לי גברת, אני בסך הכל רינה!" היא פרצה בצחוק.
את בסך הכל רינה, וזו בסך הכל וילה מטורפת בקיסריה, חשבה רון. שום דבר רציני.
"תשתי איתי קפה?" הציעה רינה בחיוך, וכבר פצחה בהכנות.
"אה, אני… כלומר, כדאי שקודם כל אעשה את העבודה שלי, לא?" רון גמגמה.
"שטויות!" הניפה רינה את ידה בביטול. "יש לנו זמן, נכון? אלא אם כן את ממהרת. אני מתארת לעצמי שאת בוודאי בחורה עסוקה." קולה הפך לקטן, והיא הזכירה לרון את בנותיה כשהן מנסות להשיג ממנה משהו.
"אני לא עסוקה בכלל," היא שיקרה פתאום, מבלי לדעת למה אפילו.
"נהדר!" עיניה הכחולות של רינה שוב זרחו, וכל גופה כמו התעורר שוב לחיים. "אני אכין לך קפה, ויש לי גם עוגת תפוחים שאפיתי בבוקר! סוף סוף יהיה מי שיטעם ממנה!"

בהיסוס רב ישבה רון על כסא הבר לצד האי שניצב במרכזו של המטבח והתבוננה בהשתאות ברינה המתרוצצת סביבה.
איפה בן הזוג של רינה? והיכן ילדיה? והאם אין לה כאן צי של משרתים שיארח לה לחברה?
רינה התיישבה לבסוף מולה, מביטה בה בעניין רב יותר מכפי שהביטו בה בשנה האחרונה.
"אז ספרי לי, איך הגעת למקצוע הזה? אני ממש מעריצה אותך! אני לא יודעת אפילו לדפוק מסמר!" היא שוב צחקקה, ורון מצאה את עצמה מחייכת.
"אבא שלי לימד אותי כל מה שאני יודעת. תמיד היה לי חוש טכני מפותח, אבל אף פעם לא עשיתי עם זה יותר מדי. עד ש…" היא נשכה את שפתיה.
"עד שמה?" שאלה רינה בטבעיות, סנטרה מונח על כף ידה, חיוך ענק מתנוסס על פניה.
"עד שהתגרשתי," רון פלטה לבסוף את המילה ואת האוויר מריאותיה.
"אני מצטערת לשמוע את זה יקירתי!"  בניגוד למה שקורה בדרך כלל, הפעם המילים הללו נשמעו כנות באוזניה של רון, נטולות רחמים או התנשאות כמו תמיד. פשוט מילים של הזדהות עמוקה. היא התלבטה מה לומר, אבל לא באמת היה בזה צורך, כי רינה המשיכה בשלה. "יש לכם ילדים? אני מקווה שאני לא מחטטת. אני מחטטת? תעצרי אותי אם כן. אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה לפעמים, פשוט זה מעניין כל כך לפגוש אנשים חדשים, נכון?"

מתי בפעם האחרונה היא חשבה שלפגוש אנשים חדשים זה מעניין? זה היה בעיקר מעיק, מביך ולא נעים. בייחוד אם שאלו אותה שאלות אישיות.
"את צודקת," היא חייכה לבסוף. "זה באמת מעניין." 
"אז ספרי לי! אני מתה לדעת."
"כמה נחמד!" התמוגגה רינה. "ובת כמה את? את נראית כל כך צעירה ויפה!"
"את מגזימה," רון הסמיקה. "אני בת שלושים וחמש."
"שלושים וחמש!" ספקה רינה את כפיה. "זה הגיל הכי יפה לדעתי! אישה בשיא בשלותה! אני זוכרת את עצמי בגיל הזה, אני ובעלי עליו השלום… בואי נגיד רק שלא היה משעמם אצלנו בחדר!"
רון נשנקה מהקפה שלגמה ופרצה בצחוק. היא מעולם לא פגשה אישה כל כך שמחה ואנרגטית.
"אני מבטיחה לך שאצלי בחדר משעמם מאוד," היא אמרה, ולמרות שזה היה נכון, היא הצליחה לצחוק על זה בפעם הראשונה.
רינה הניחה את כף ידה על ידה של רון וטפחה עליה בחיבה. "החיים כל כך מפתיעים ילדה, את עוד תזכרי את מה שאני אומרת. אני מבטיחה לך שלא ישעמם אצלך עוד הרבה זמן. תראי איך את נראית, עם האוברול הזה וארגז הכלים הזה, איזה גבר יעמוד בזה תגידי לי?"
"לא פגשתי הרבה גברים שלא נרתעו מאישה עם ארגז כלים."
"אח! אז לא פגשת את הגברים הנכונים. תסמכי עליי בעניין הזה. ועכשיו, הגיע הזמן לתמונות שלנו!"

רון עקבה אחרי רינה לחדר עבודה הסמוך לסלון רחב הידיים. בחדר היו מדפי עץ כבדים שעליהם הונחו המוני ספרים, שולחן עץ מאסיבי שעליו מחשב, וערימות של חוטי סריגה בכל מקום.
"אל תתייחסי לבלגן הזה," צחקקה רינה. "זה רק תחביב קטן שלי לסרוג."
רון מיששה בידיה תיק צד סרוג בצבעים אדום ולבן שהונח על כורסת עור שניצבה לצד השולחן, "זה מקסים, רינה."
"אז הוא שלך!" מיהרה רינה לומר.
"מה?" היא שמטה את התיק מידיה בחזרה לכורסה כאילו נכוותה. "ממש לא התכוונתי לבקש שום דבר."
"לא חשבתי שביקשת," אמרה רינה בטון רגוע. "ועדיין אני רוצה לתת לך אותו."
"לא, אני לא יכולה –"
"בבקשה," קולה של רינה הרצין. "קחי אותו. אין הרבה אנשים שמתלהבים מהדברים שאני עושה. אני אשמח שהוא יהיה אצלך וישמש אותך."
רון הביטה בעיניה של רינה, וראתה את העצב העמוק ששרר בהן והוסתר מתחת לשכבות של צחוק ועליצות.
"בסדר," אמרה בקול שקט. "יהיה לי לכבוד להשתמש בתיק היפה שלך."
"מצוין!" רינה ספקה כפיים ברעש, ורון זקפה את כתפיה בהפתעה לנוכח השינוי החד במצב רוחה. "עכשיו ניגש למלאכה!"

כעבור שעה יצאה רון מהוילה. היא כנראה איבדה שנת חיים שלמה בזמן הזה, כי כשראתה מה רינה ביקשה שתתלה נשמתה כמעט פרחה. היא לא ממש הבינה באומנות, אבל אפילו לה היה ברור שתלתה במו ידיה שתי יצירות שהיו שוות כנראה לסכום שאותו היא מרוויחה במשך כמה שנים. היא התעקשה לוודא שהן מבוטחות לפני שנגעה בהן, והצטערה שבכלל קיבלה את העבודה הזו. אם משהו היה קורה לתמונות זה היה הסוף שלה.
היא לא הבינה איך זה קרה, אבל רינה שכנעה אותה לבוא אליה מחר לשתות שוב קפה. יש לה דייט עם אלמנה עשירה מקיסריה בשבת בבוקר.

מי היה מאמין.

כשהייתה בדירה שלה והתארגנה לצאת לקידוש של ליל שבת בבית הוריה, צליל של הודעה נכנסת הפתיע אותה.
המספר לא היה שמור אצלה, ולא הייתה תמונה מזהה, אבל היא הבינה מייד מי זה.

"אני מבין שהיום היה הצלחה מסחררת. עשית את אמא שלי מאושרת. תודה לך."

אופיר הבן של רינה. האם הוא צוחק עליה? במכוון הוא משתמש במילים שאינן מפרידות בין מגדרים? גם אצלה לא הייתה תמונה מזהה כדי לא להבריח לקוחות פוטנציאלים שחושבים שהיא גבר. אבל הייתה תמונה של שתי בנותיה.

"אמך אישה מקסימה, התענוג היה כולו שלי." היא השיבה לו באותו מטבע.
האם רינה סיפרה לו שהיא גרושה? מה היא אמרה עליה? ומה זה איכפת לה בכלל?

התשובה לא איחרה להגיע: "כנראה שהייתי תובע אותך אם היה קורה משהו לאותן תמונות."
היא מיהרה להקליד: "אז מזל שלא קרה כלום, נכון?"
"זה כנראה לא מזל אלא הידיים הטובות שלך."

מה לעזאזל האיש הזה רוצה? מדוע הוא מדבר על הידיים שלה, ולמה זה מביך אותה?

"לידיים מחובר גם ראש, ואולי גם קצת שכל. איזה מזל."
"אחת אפס לך."
"Any time."
"שיהיה ברור שאני עדיין יכול לתבוע אותך אם יקרה משהו."
"אם אתה כל כך מודאג יכולת להגיע לתלות את התמונות של אמא שלך בעצמך."
"אני כנראה פחות מוכשר לזה ממך."

"כמה נוח." היא לא האמינה שהיא מעזה לכתוב את המילים הללו לאדם שהיא אפילו אינה מכירה. מה נכנס בה?

"אכן. נוח מאוד. במיוחד כשאני יכול לאיים בתביעה על אחרים."
"אתה איש מוזר."
"זה נכון."
"אם לא איכפת לך, חלקנו צריכים לעבוד למחייתנו וזקוקים למנוחה ביום שישי."
"לא איכפת לי באמת."
"האם יש מטרה לשיחה המוזרה הזו?"
"כן. רציתי לדעת מי השאיר על אמא שלי רושם כל כך חזק."
"אוקיי. האם השגת את מטרתך?"
"לא."

סבלנותה פקעה, והיא הקלידה בכעס: "אין לך מה לדאוג בקשר אליי."

"לא חשבתי להטריד את עצמי בדאגה כזו."
"מעולה."
"אחלה."
"סבבה."
"קול."
"מגניב."
"לפנים."
"אש."
"נהדר."

"נגמרו לך המילים השוות?"
"כנראה."
"אז לילה טוב לך, אופיר הבן של רינה."
"לילה טוב לך, הנדיוומן רון."  

בעל כורחה היא חייכה. אי אפשר היה שלא לתהות איזה מן בן גידלה אישה כמו רינה. בבירור לא בן רגיל. היא כמעט קיוותה שהוא יבקר מחר אצל אמו. אבל הייתה לה תחושה שמשום מה זה לא יקרה.
לראשונה מזה זמן רב התעוררה בה סקרנות.
לראשונה מזה זמן רב היא נרדמה מבלי לדאוג ומבלי לחפור שוב בעבר הכאוב.

קישור לחלק הבא.

מוזמנים לקרוא עוד הרבה סיפורים ופוסטים מעניינים באתר, כל הקישורים מחכים לכם בפוסט אוצרות הבלוג!