נמרה

סיפור קצר מאת דנה רדא

"תרצי את זאת? או אולי את זאת?"

איילה התבוננה במבוכה בשתי החולצות שהראתה לה המוכרת בחנות הבגדים בקניון. האחת הייתה מנומרת בצבעי חום צהוב, והשנייה מנומרת בגווני אפור.

"אהמ… לא בדיוק על זה חשבתי."

"אז על מה חשבת?" בקולה של המוכרת, אישה שמנמנה, מאופרת בקפידה ומתולתלת בגיל העמידה, ניכר חוסר סבלנות. ובצדק, חשבה איילה. היא משגעת אותה כאן כבר ארבעים דקות לפחות.

היא צריכה לקנות את הבגדים הרגילים שלה, החולצות המכופתרות, המכנסיים המחויטים. בגדים שמתאימים למהנדסת בתעשייה ביטחונית. הבגדים שהיא תמיד קונה לעצמה בערב יום הולדתה, הטקס הקבוע שלה בכול שנה ושנה.

אבל בשנה הזאת משהו שונה. היא לא יכולה לקנות את אותם בגדים. אחרי הכול, זהו יום הולדתה השלושים. משהו חייב להיות שונה. אם המשהו הזה הוא לא היא עצמה (הרי היא עדיין מכורה לעבודה, עדיין לא התחתנה ועדיין לא מצאה אפילו בן זוג) אז לפחות הבגדים צריכים להיות שונים.

היא הרגישה עייפה. נמאס לה לנתר כמו איילה מפרויקט לפרויקט, ממשימה אחת למשימה אחרת ומשנה אחת לשנה העוקבת, שבה לא משתנה דבר.

בעבודה היא אישה יחידה בין עשרים גברים שעובדים יחד איתה במחלקה. למעשה, היא מהנדסת יותר מאשר אישה. תמיד הקפידה ללבוש בגדים צנועים, מחויטים ומכופתרים. מעולם לא העזה לצבוע בלק את ציפורניה, בוודאי לא בלק אדום בוהק או ורוד זרחני כפי שתמיד רצתה. פניה היו חפות מאיפור, אף פעם לא היה לה זמן לזה (אך עורה היה בריא ורענן, והיא שמחה לפחות על זה). היא תמיד נעלה נעליים שטוחות. היא אהבה ללכת מהר ממקום למקום, ולהתרוצץ בין פגישותיה בצעדים מהירים. קשה לעשות את כול זה עם עקבים. כאשר חבריה לעבודה התבדחו על הנשים שלהם, היא צחקה עמם, למרות שפעמים רבות התחשק לה לענות להם. תמיד ראתה את עצמה קודם כול כמהנדסת, רק אחר כך היא אישה. עמיתיה לעבודה צריכים להתייחס אליה כאל מהנדסת מקצועית, כפי שהיא, ולא כאל אישה. לא פעם תהתה מה יקרה אם תתחיל להתלבש ולהתנהג בצורה שונה. היא ידעה היטב שעיניהם של עמיתיה ישוטטו אל החזה שלה, ולא אל פניה, והם יפסיקו להקשיב לדבריה. היא כבר לא תהיה מהנדסת מקצועית שאומרת דברי חכמה, אלא אובייקט מיני ותו לא.

עם כול אלה יכולה הייתה לחיות איכשהו, כפי שעשתה תמיד. בכול אופן, כפי שעשתה עד שהופיע כפיר. מאז שהופיע אצלם במחלקה לפני שלושה חודשים, הפכו חייה לגיהינום. הוא היה מבוגר ממנה בשנתיים או שלוש (היא לא הייתה בטוחה), גבה קומה, שרירי ונאה מאוד. למעשה, היא לא הבינה מה הוא מחפש בכלל בחברה שלהם. נכון שאפילו היא לא הייתה יכולה להכחיש שמוחו מבריק וכישוריו כמנהל מעולים, אך מדוע בכלל פנה ללימודי הנדסה? מוטב היה לו היה הולך לדגמן, שם מקומו. כך לפחות היה נחסך ממנה הסבל הזה. עיני הקרח האפורות שלו לא היו מביטות בה בזלזול כזה בכול פעם שחלפה על פניו.

הצרה הייתה שעיניו של כפיר ראו רק נשים מושכות בעלות לבוש חושפני ומפתה. בכול מה שקשור לנשים כמוה, שמתלבשות באלגנטיות אך בצניעות, ואינן מקדישות מחצית מיומן להתבוננות במראה, הוא היה עיוור לחלוטין.

לא היה איכפת לה מכול זה, אלמלא הגיע כפיר להחליף את ראש הצוות הקודם שלה בתפקידו. עם איציק, ראש הצוות הקודם שלה, לא היו לה בעיות מסוג זה, או בעצם מכול סוג שהוא. איציק היה מביט בכול הכפופים אליו באותה דרך – מבעד למשקפיו עבי הזכוכית ובמבט מפוזר. כול עוד עשו את עבודתם נאמנה, לא עניין אותו המראה, המין או המוצא.

עם כפיר הכול היה שונה. הוא התייחס באופן שווה לכולם, ודומה היה שכולם הולכים שבי אחר הנוכחות המרשימה שלו ואופיו הכריזמטי. היו בפיו סיפורים רבים על מעלליו עם נשים וכיבושיו הרבים. איילה ידעה שרק איתה הוא אחר. היחס שלו מרוחק, הוא לא מביט בה כשהיא מדברת, וכשהוא כבר מגיב לדבריה בדרך כלל יוצאת מפיו הערה מזלזלת. רק אתמול הדהים אותה שוב. בסופה של פגישה ארוכה, שבה שטחה בפניו את הסיבות המרכזיות, לדעתה, לאיחור בפרויקט הכי גדול שהצוות שלהם עוסק בו (בעיקר דינאמיקה גרועה של חברי הפרויקט ומאבקי אגו) הביט בה בכפור ואמר: "זה הכול? אלה קשקושים. רגישויות של נשים. דברי איתי במספרים."

עצם הזיכרון הזה העלה בלחייה סומק של זעם. איש לפניו מעולם לא ערער על מקצועיותה. שמה הלך לפניה בכול מקום כאשת מקצוע עניינית ומבריקה.

"אז מה החלטת?" קולה של המוכרת החזיר את איילה למציאות. המוכרת נראתה מיואשת.

"אה…"

"יש לך גזרה מעולה ופנים נאות. ממה את מפחדת בדיוק?" המוכרת איבדה את סבלנותה.

גם איילה שאלה את עצמה ממה היא מפחדת. יש לה בוס חדש שגם כך מזלזל בה, כשהיא מנסה להיות הכי עניינית ומקצועית שאפשר. מה זה כבר משנה איך היא תתלבש?

"את יודעת מה?" קולה הפתיע אותה בנחישותו. "תני לי את שתי החולצות. תני לי גם מכנס צמוד, שחור ומבריק. תני לי גם שרשראות זהב גדולות תואמות. תני לי גם חצאית מיני ועוד כמה חולצות בסגנון הזה. אני רוצה גם נעלי עקב. ושהכול יהיה מנומר כמה שיותר. יש לכם גם לק פה?"

המוכרת החלה להתרוצץ ברחבי החנות הגדולה בתנופת אנרגיה.

אם הבוס שלה לא רוצה מהנדסת, הוא יקבל אישה.

למחרת בבוקר היא דהרה לעבודה במכוניתה, לבושה בבגדי הנמר שלה. ציפורניה, שדמו בעיניה לפתע לטופרים, היו משוחות בלק אדום עז, כמו האודם שלשפתיה.

היום היא תדע איך זה להיות מהנדסת אישה.

תחילה עברה את המזכירה בדלפק הכניסה לבניין. היא לא הקדישה לה תשומת לב מיוחדת. איילה הייתה בטוחה שהיא לא זיהתה אותה כלל. במעלית שני גברים ואישה בירכו אותה לשלום, אך היא הרגישה את מבטיהם דוקרים אותה עד שנפתחה הדלת בקומה שלה. כשהגיעה לקומה שלה נשמה עמוקות. לפניה נפרס כל חלל ה-open space שלהם, והעמדה שלה הייתה בדיוק במרכזו, כמו קרחת יער במעבה ג'ונגל.

היא החלה לפסוע בצעדים מדודים, חתוליים. היא הבינה לפתע שזה מה שעקבים עושים, הם הופכים אותך אוטומטית לחתולית, בין אם תרצי ובין אם לאו. זה דווקא מצא חן בעיניה. העקבים הדגישו את ירכיה החטובות, שהיו נתונות במכנס הצמוד, השחור והמבריק. מעל המכנס היא לבשה חולצה מנומרת בגווני חום כתום. החולצה לא הייתה צמודה, אך היה לה מחשוף עמוק דיו כדי להבהיר לכל מי שרצה לדעת שיש לה במה להתגאות. היא שמעה בעצת המוכרת שאמרה לה כשאצבעה מתנוססת לפני פניה כמו מורה – אם למטה צמוד, למעלה משוחרר, ולהפך. תזכרי!

בחלל המשרד השתרר שקט. כאשר עיכסה וחלפה על פני עמיתיה לעבודה, נשמטו לסתות בתדהמה בזו אחר זו.

היא נאבקה כדי לכבוש רצון עז לפרוץ בצחוק.

דלת נפתחה פתאום מצדו הימני של חלל העבודה. לראשי הצוותים ולמנהל המחלקה היו משרדים קטנים עם דלתות בירכתי חלל העבודה, כך שהיא ידעה מייד למה לצפות.

"מה השקט הזה?" היה זה קולו העמוק והתוהה של כפיר. "מה קרה לכם?"

איילה העמידה פנים כאילו אינה שומעת דבר, וסידרה את חפציה בעמדה באיטיות רבה, ממשיכה לעמוד. היא תנצל כל רגע ורגע בעקבים הללו, ולו רק היום, גם אם רגליה יקרסו מרוב כאבים.

כנראה המבטים בחדר הוליכו את כפיר אליה, משום שכעבור שניות היא חשה את עיניו קודחות קרח בגבה.

"אצלי במשרד. עכשיו." קולו היה עצור כפי שמעולם לא שמעה אותו.

היא התלבטה האם לכעוס או לצחוק. היא שמעה אותו נכנס לחדרו וטורק את הדלת, והחניקה צחקוק קטן. הצליח לה מעבר למשוער, אין ספק.

כפיר ישב במשרדו הקטן כאשר שתי זרועותיו מונחות על השולחן כאילו היה אריה שעומד לזנק על טרפו. פניו היו מושפלים כלפי השולחן. היה ברור שהוא רותח מזעם ושקוע במחשבות.

"רצית לדבר איתי?" קולה היה יציב מאוד, לשמחתה.

"מה זה אמור להביע לעזאזל?"

"מה?"

הוא עדיין לא הביט בפניה. "זה, כול זה, ההופעה הזו. מה זה צריך להיות?"

"סליחה?"

"שמעת אותי. מה זה לעזאזל?"

לחייה כוסו בסומק של כעס, ולמרבה רוגזה גם מבוכה.

"אני לא צריכה לתת דין וחשבון לך, או לכול אחד אחר על הבגדים שלי!"

כפיר נשם עמוקות, מנסה לכפות על עצמו רוגע. "את צודקת. אני מתנצל. זכותך ללבוש מה שאת רוצה. אבל שוב אני שואל, מה השינוי הקיצוני הזה?"

"זה לא עניינך, אבל אומר לך בכל זאת. בסך הכול קניתי לעצמי בגדים לכבוד יום ההולדת שלי."

"יש לך יום הולדת?" הוא כמעט גמגם. היא לא הבינה מה הוא רוצה ממנה. "מזל טוב."

היא לא תיתן לו להתחמק בקלות כזו. "תגיד, אם הייתי גבר, מישהו היה חוקר אותי לגבי הלבוש שלי?"

"כשאני רואה שינוי קיצוני בהתנהגות אצל אחד העובדים שלי, אני מתעניין בשלומו, זה הכול."

"יש לך דרך מאוד עדינה ואפקטיבית להתעניין בשלום העובדים שלך."

"אני אתבע אותך על הטרדה מינית. שמעת אותי?"

כפיר הביט בפניה בתימהון, ואולי אף בפחד.

"אני אתבע אותך על הכול! מי אתה חושב שאתה? אתה תגיד לי איך להתלבש? חודשים אתה מתעלם מקיומי, מתייחס אליי כמו שוביניסט מימי הביניים ועכשיו תגיד לי איך להתלבש? חתיכת… חזיר!"

"חזיר?" הוא כמעט צחק. היא הייתה צריכה לדעת שזה יקרה. קללות הן לא משהו שהיא רגילה בו. בכל אופן, כרגע כול גופה רועד מזעם ומהשפלה, ולא מעניין אותה מה דעתו על הקללות הילדותיות שלה.

"חזיר שוביניסט, פוץ, בעל אגו מנופח עד השמיים – תבחר!" היא צעקה עליו ובטח כולם שומעים בחוץ, אבל כבר לא איכפת לה.

"איילה, אני מזהיר אותך. אני הבוס שלך, את לא יכולה לדבר אליי בצורה כזו."

"אני הבוס של עצמי!" היא קראה. "אני אדבר איך שבא לי ואתלבש איך שבא לי! נמאס לי לנסות להיות כמוכם כול הזמן!"

"כמונו?!" היה ברור שהוא לא מצליח לעקוב אחריה, אבל היא המשיכה. היא לא יכולה לעצור את המילים שיצאו מפיה עכשיו.

"כן, כמוכם! להתלבש מכופתר כמוכם, ללכת בנעליים שטוחות כמוכם, לדבר רק על מספרים כמוכם, לצחוק כמוכם מהבדיחות הגרועות שלכם על נשים, והכי גרוע – להסתיר את הרגשות שלי כמוכם!"

היא התנשפה כאילו רצה מרתון. היא לא זכרה מתי זעמה כך.

"מי אמר לך לעשות את כול זה?"

"אף אחד לא צריך להגיד לי! אני יודעת בעצמי שזו הדרך היחידה להשתלב פה כמהנדסת," קולה דעך וכול גופה נרפה כמו בלון שהתרוקן ממנו האוויר. "אני בסך הכול רוצה שיתייחסו אליי בצורה רצינית ומקצועית, זה הכול."

"וככה, בלבוש הזה, זה אפשרי לדעתך?"

היא זקפה את ראשה. "למה לא? הרי גם בלבוש הקודם שלי אתה לא התייחסת אליי ברצינות. למה כדי להיות מהנדסת אני צריכה לוותר על הנשיות שלי? אני מודיעה לך שלא אוותר!"

כפיר נשך את שפתיו והעביר את ידו בשערו השחור.

"איילה," פתח ואמר, אחר כך עלה חיוך קטן בזווית פיו. "אולי כדאי לשנות את השם שלך לנמרה עכשיו. אבל לא זה הנושא," מיהר לומר כשראה את גבותיה מתכווצות שוב בכעס.

"איילה," פתח שוב. "את מהנדסת מצוינת. זה לא משנה מה תלבשי."

היא הכינה את עצמה לעוד מענה לשון בוטה וכעסני, אך כעת ההלם שיתק אותה. מה קורה פה?

כפיר לא הסיט את מבטו מעיניה. היא הבחינה כעת שעיניו האפורות מנומרות בשלל גווני כחול.

"את גם אישה מושכת ומדהימה, וגם זה לא תלוי במה שתלבשי."

היא שוב הסמיקה, אבל הפעם זה לא נבע מכעס. "אני?… אתה מדבר עליי?"

בפעם הראשונה היא ראתה אותו משפיל את מבטו במבוכה.

"את צודקת בכול מה שתגידי. מהרגע שהגעתי לפה עשיתי הכול כדי שלא תסבלי אותי. אין לי זכות להתלונן עכשיו."

משהו לא מסתדר כאן. "למה עשית את כול זה?" היא שאלה, על אף שפחדה לשמוע את התשובה.

"בחורה חכמה כמוך באמת לא מבינה?"

"מבינה מה?"

כפיר גלגל את עיניו. "אני הבוס שלך למען השם! רק הגעתי לכאן. כבר אני יכול להסתבך ביחסים עם עובדת שלי לדעתך?"

"על מה… על מה אתה מדבר?" כעסה התעורר שוב. "אתה רומז לזה שאני התחלתי איתך? שאני רציתי משהו איתך? מי אתה חושב שא-"

הוא אחז לפתע במפרק ידה והביט הישר לתוך עיניה. "את לא עשית כלום. אין אישה יותר מקצועית ועניינית ממך. אני אשם. רק אני."

היה מוזר לשמוע מישהו מכנה אותה אישה, בשעה שהיא ראתה בעצמה אך ורק מהנדסת.

כפיר שחרר את ידה והמשיך להביט בה בעיניים עצובות. "אני אשם בכול. מהרגע הראשון שראיתי אותך מצאת חן בעיניי. אף פעם לא פגשתי מישהי כמוך, כול כך חכמה, כול כך… יפה. יפה באופן טבעי, ללא מאמץ. את יפה גם עכשיו, כנמרה. את יפה בכול מצב."

דיבור לא היה בבחינת אפשרות עבורה. היא תהתה אם תוכל לדבר שוב אי פעם, או שנגזר עליה להיות אילמת לעד.

"אני יודע שאני מדבר פה בלי סוף על נשים, שהתייחסתי אליך גרוע. לא מצאתי דרך אחרת להסתיר את הרגשות שלי. ותפסיקי עם כול הקשקושים שלך על השתלבות פה. את שמה את רוב המהנדסים פה בכיס הקטן, והם גם יודעים את זה."

היא עדיין לא הייתה מסוגלת להוציא הגה מפיה.

"אני גם לא שוביניסט, חשוב שתדעי."

"לא?"

"לא. איך אני יכול להיות, כשאני הבן של אישה שהיא המנכ"ל של חברת יעוץ להשקעות בשוק ההון?" כאשר ראה את המבט הספקני בעיניה נד בראשו. "באמת אין לך סיבה להאמין, אבל את יכולה לחפש באינטרנט. בעצם, מאז שהתחיל כול הסיפור הזה אנחנו די בכאסח."

עיניה של איילה התרחבו מרגע לרגע.

כפיר פלט ספק צחוק ספק גיחוך. "השיחות שלי איתה הפכו לויכוחים אינסופים ובעיקר מונולוגים שלה, איך ייתכן שדווקא היא כשלה כך בחינוך הבן שלה."

איילה לא אמרה זאת, אך הסכימה בכול ליבה לכך שהאישה אכן כשלה. אבל לפתע עלתה במוחה מחשבה אחרת. "סיפרת על זה לאמא שלך?"

"אנחנו חברים טובים. לפחות היינו לפני כול זה… עכשיו היא רותחת מזעם עליי."

כנגד רצונה, היא חשה כיצד משהו מתחיל לזוע בליבה. מייד הזכירה לעצמה מי עומד מולה והקשיחה את קולה. "איך גבר לא שוביניסט יכול להתנהג כמוך? תסביר לי."

"יש לי גיס שוביניסט. לא סובל אותו. לא היה קשה לדמיין איך הוא היה מתנהג במצבים מסוימים. בגלל זה אמא שלי עוד יותר מאוכזבת. הבת שלה התחתנה עם אידיוט, וגם הבן שלה עושה את המוות לאישה היחידה שעובדת במחלקה שלו."

כול זה מופרך מדי, חשבה איילה. זה פשוט לא ייתכן. "אני עדיין חושבת שכול המשחק הזה בא לך מאוד בקלות. נראה שלא היית צריך להתאמץ במיוחד כדי להתייחס אליי ככה." היא תמיד חשבה שהוא היה צריך להיות שחקן. עובדה שצדקה.

"את טועה," אמר כפיר. היה מוזר לראות אותו כה נבוך. "לי לא היה קל. אבל את הקלת עליי."

"אני?"

"כן, את." היא הרגישה שבמבטו הוא מנסה לחדור לנפשה. "את מאוד רגישה. אולי זה בגלל שאת האישה היחידה כאן, אני מתאר לעצמי שזה לא קל לפעמים. קל מאוד להניח שאם מישהו מעניק לך יחס שונה זה בגלל שאת אישה. לא היה צריך להתאמץ כדי לשכנע אותך בזה."

"אה, וזה לא ככה?"

"לא."

"גם אם כול מה שאתה מספר נכון, מה לגבי המקצועיות שלך? חודשים אתה מתעלם מכול ההצעות שלי וכול העמדות המקצועיות שלי בכול נושא. מילא כול השאר, אבל גם זה?"

חיוך עקום עלה על פניו. "תשחזרי את כול מה שקרה פה בחודשים האחרונים. תחשבי טוב מה קרה אחרי שאמרת לי כול דבר."

איילה השתתקה. היא הריצה במוחה את כול הפגישות ביניהם שבהם המליצה לנקוט בפעולות מסוימות ונדחתה, כול הפעמים שבהן דעותיה התקבלו בבוז. היא התכוונה לענות לו בכעס, אך פתאום נזכרה ששלושה ימים לאחר שהתריעה בפניו שלדעתה הפרויקט יאחר, הוא כינס ישיבה דחופה בנושא תכנית העבודה של הפרויקט. ובפעם אחרת לאחר שאמרה לו שלדעתה הלקוח שלהם לא הגדיר היטב את הדרישות שלו, ושזה עלול לפגוע לבסוף בביצועים של המוצר שיספקו, הוא דרש מעבר נוסף על מסמך הדרישות. בפעם אחרת טענה באוזניו שלדעתה יש בעיה בתכן של המוצר ושנדרש לבצע ניסוי נוסף על מה שתכננו. שבוע לאחר מכן נקבע ניסוי נוסף.

"רק דביל לא יקשיב לך," הוא אמר כמו כדי לסכם את זיכרונותיה. הוא המשיך לנעוץ בה מבט רך, אך היא סירבה להיכנע.

"זה לא מוכיח כלום. זה רק מוכיח שלקחת את כול העצות שלי ויישמת אותן מבלי לתת לי קרדיט על שום דבר."

הוא נאנח. "עדיין לא מאמינה לי? אוקיי, בצדק. לא מאשים אותך. אבל אולי זה ישכנע אותך," הוא פנה אל מסך המחשב שלו והקיש בעכבר ובמקלדת. איילה הביטה בו בדריכות, תוהה מה עוד הוא יכול להנחית עליה. כעבור כמה שניות הביט בה שוב. "בבקשה. תסתכלי על המסך. המלצתי להנהלה לקדם אותך, ולשקול אותך כמועמדת להחליף כראש צוות את מאיר שעוזב."

זה אכן עלה על כול דמיון. מבלי לומר דבר, היא קראה בשתיקה. היא ראתה מייל שנכתב על ידי כפיר, ומוען אל המנהלים הבכירים שלהם. עיניה התרוצצו על פני המסך, קולטות מילים שהתריסו כנגד עקשנותה – 'מקצועית', 'אינטליגנטית', 'יצירתית', 'אסרטיבית', 'יכולות ניהול גבוהות'…

"הכול נכון," אמר. "המלצתי עלייך כי אני מאמין בך מבחינה מקצועית." הוא השתתק לרגע, ואז המשיך. "בשלב מסוים רציתי להפסיק עם כול זה, אבל לא רציתי בשום אופן שמישהו יעז לחשוב שקיבלת קידום בגלל שאני הענקתי לך יחס מועדף. אני גם ככה חושב שכמה אנשים פה שמו לב לאופן שבו אני מסתכל עלייך. במיוחד היום. הם גברים אחרי הכול."

מרגע לרגע התדהמה שלה הלכה וגברה. היא בשום אופן לא הייתה מסוגלת להאמין שכפיר, שהציג עצמו כרודף נשים וזלזל בה בכול הזדמנות אפשרית, הביט בה בעיניים מעריצות. כפי שעשה ברגע זה ממש.

"אבל יש עוד משהו חוץ מזה," אמר.

עיניו לכדו את מבטה. לחרדתה, נוכחה לדעת כי כפות ידיה החלו להזיע, וכי לבה מחיש את פעימותיו.

"אם כבר פתחנו הכול, אני מודה שהיה לי גם מניע אנוכי בהמלצה הזו," הוא הביט בה בחיוך בעיניו. "אני מתפלל ליום הזה שלא תהיי כפופה אליי, והעינוי הזה יגמר."

היא התאמצה קשות כדי לדבר, אך הצליחה רק לגמגם. "ומה… מה יקרה אז?"

"עד אז אני מקווה שתכירי את כפיר האמיתי. אולי גם תסלחי לי ותתני לנו הזדמנות להכיר בצורה טבעית. אני לא אהיה הבוס, ואת לא תהיי מהנדסת," הוא חייך אליה את חיוכו הכובש, זה שהיה שמור עד עתה רק לעמיתיה לעבודה. "תהיי איילה, או אולי נמרה. מה שתרצי."

גם היא חייכה. בינה לבין עצמה נאלצה להודות בסיבה האמיתית לכך שהייתה מוטרדת נוראות מאופן יחסו כלפיה.

אבל הוא לא צריך לדעת זאת, לפחות לא עכשיו. העינוי שלו, כפי שהגדיר זאת, יכול להמשך עוד קצת.

אחרי הכול, היא נמרה עכשיו.

אהבתם את הסיפור?

סיפורים קצרים נוספים מחכים לכם ממש כאן!

הצטרפו לתפוצת הבלוג והיו הראשונים לקבל עדכונים חדשים!