סיפור קצר מאת דנה רדא
מסעודה התכופפה אל הדלי, טובלת את הסמרטוט במימיו העכורים, כאשר שמעה את עקביה של מנהלת המוזיאון נוקשים בפתח המסדרון הריק.
בעודה סוחטת את הסמרטוט בידיה המיובלות, הגניבה מבט אל המנהלת, קומתה גבוהה ושיערה צבוע בלונד, כפי שיאה למנהלת.
"הכל מוכן לקראת הקבוצה שמגיעה מחר?" שאלה המנהלת תוך כדי הליכה.
הסגן שלה, שתמיד השתרך אחריה לכל מקום, מיהר לדפדף בערימת המסמכים שבידיו והנהן במרץ.
כעת היו ממש ליד מסעודה, שגבה היה כפוף וידיה הוליכו את המגב הלוך ושוב על רצפת המסדרון.
"אל תשכח לקבוע לי פגישה עם האוצרת מחר." מסעודה אף פעם לא הבינה בדיוק מהי אוצרת ומה תפקידה.
"בוודאי."
הם חלפו על פניה מבלי לזכותה במבט.
ערב זה לא היה שונה מכל ערב אחר בעשר השנים האחרונות, בהן שימשה כמנקה במוזיאון.
היא דווקא חיבבה את השעות הללו שבהן התרוקן המוזיאון ואיש לא דחק בה או הפריע לה לבצע את מטלותיה. היא הייתה יכולה להתבונן בתערוכה, שממנה לא שבעה מעולם, ולנסות לקרוא את ההסברים בשלטים. בשעות היום היא לא העזה לשאול מה כתוב שם. כיצד תסביר שהיא חיה בארץ כמעט כל חייה ובקושי יודעת לקרוא?
היא הלכה לשיעורי אולפן ספורים, אבל מייד לאחר מכן נאלצה להפסיק. ככה זה כשמתחתנים.
לפעמים הייתה מהרהרת מה היה קורה אילו נולדה בארץ, כמו אחד מנכדיה. אולי גם היא הייתה הופכת למנהלת של מוזיאון. אבל היא בטח לא הייתה לובשת חולצות עם מחשוף וחצאיות כה קצרות. ובכל מקרה היא גם נמוכה ורגליה עקומות, זה לא היה מחמיא לה.
למחרת בבוקר שוב התייצבה מסעודה במוזיאון. בדרך כלל היא לא הגיעה בבקרים, אבל כאשר הגיעו קבוצות גדולות לביקור, כמו היום, קראו לה לתגבר את הניקיון בשירותים.
היא פחות אהבה לנקות את השירותים באור יום. בערבים היא הייתה מכבה שם את האורות, ומשאירה רק מנורה אחת כדי שתוכל לעבוד. כך לא נאלצה להביט בדמותה המגוחכת במראה. היא ידעה ששמלותיה הפרחוניות, כרסה הבולטת, רגליה הקצרות הנתונות בכפכפים שטוחים ורחבים והמטפחת שעל ראשה היו יוצאי דופן במוזיאון. אבל היא לא ידעה להיות משהו אחר.
כעת עמדה בפתח השירותים והמתינה. בקרוב יגיע מישהו והיא תיכנס לנקות אחריו.
קולות צעירים נשמעו, ומסעודה ניסתה לישר מעט את כתפיה השמוטות. היא אהבה להביט באנשים הצעירים שכל עתידם לפניהם.
"אנחנו נעבור עכשיו בתערוכה של תפוצות יהדות המזרח, ואחר כך נסיים." זה היה קולו של ישראל, המדריך החביב עליה. הוא תמיד חייך אליה ודרש בשלומה.
גם עכשיו הוא חייך אליה בעודו צועד במהירות.
מסעודה המשיכה לחייך כשחלפה על פניה חבורת הנערים והנערות שהוביל ישראל. נער אחד במיוחד משך את תשומת ליבה. הוא נראה בדיוק כמו איתי, הצעיר שבנכדיה ואולי אף האהוב מביניהם.
היא אימצה את עיניה, שהכזיבו אותה לאחרונה שוב ושוב, אך לא הפעם.
זה הוא!
איתי שלה, גאוותה. בבת עינה!
"איתי!" לא הייתה מסוגלת לעצור את עצמה. "איתי שלי, בדלק שלי!"
הוא היה מוקף בחבריו, אך היא בכל זאת ראתה כיצד מתקשח גוו לרגע.
"מה האישה הזו רוצה ממך?" שאלה מישהי.
איתי משך בכתפיו והמשיך ללכת כאילו לא אירע דבר. "אין לי מושג, בחיים שלי לא ראיתי אותה."
דבריו, שנאמרו בקול רם מדי, פגעו באוזניים להן נועדו.
מסעודה התנשמה נשימה כבדה אחת, והרגישה איך מתחדד הכאב בצלעותיה. עיניה סומאו.
היא כרעה על ברכיה, כמעט קרסה עליהן, טבלה את הסמרטוט בדלי והחלה לשפשף במרץ את הרצפה, דמעותיה מתערבבות במי הדלי האפורים.
כעבור זמן מה, היא לא ידעה כמה, היא שמעה את הקולות הצעירים מתקרבים שוב.
עליה לקום במהירות ולהיבלע בתוך השירותים. היא עשתה שטות שנפלה כך על ברכיה, אישה בגילה. זה היה בלתי אפשרי לקום כעת. היא ניסתה להיאחז בדלי ולקום, אך לחרדתה הדלי התהפך, מימיו המלוכלכים ניתזים לכל עבר, מרטיבים את שמלתה העלובה ממילא.
היא לא העזה להרים את ראשה.
הקולות הפכו כעת לצחקוקים מהוסים. היא ידעה שהם עצרו כולם והם מביטים בה.
יד חמימה וחזקה אחזה בזרועה לפתע, מושכת אותה כלפי מעלה. לרגע העז ליבה לשמוח.
"מסעודה יקרה – לא קרה כלום. בואי, קומי," היה זה קולו של ישראל.
היא בלעה את רוקה במאמץ.
אט אט עמדה על שתי רגליה, עיניה מושפלות.
"חברים," קולו של ישראל היה עליז ובוטח. "אתם יודעים שמסעודה שלנו תרמה למוזיאון את העוּד שראינו לפני כמה דקות בתערוכה?"
קולות של פליאה נשמעו מקרב הצעירים, ומסעודה תהתה על מה לעזאזל הוא מדבר. היא לא תרמה מעולם לא עוד ולא כל פריט אחר לתערוכה.
"מסעודה שלנו יכולה לספר יותר טוב ממני על החיים שם. ידעתם שבעלה היה חבר במחתרת ואסיר ציון בעיראק?"
הפרט הזה, לפחות, היה נכון. היא שמעה מלמולי הערכה בקרב הצעירים.
"מסעודה, למה שלא תספרי על זה לחבר'ה כאן?"
היא הציצה בעיניו של ישראל. עיניו חייכו אליה, מנסות לנסוך בה בטחון. הייתה לה הרגשה עמומה שלא סתם הוא עושה את כל זה.
היא דווקא רצתה לעשות זאת. רצתה לספר על בגדד, על הפרת והחידקל, הדקלים, החום הכבד בקיץ והקור המקפיא בחורפים, הבתים הגדולים שבהם גרו משפחות משפחות יחדיו, עם משרתות וטבחיות. היא רצתה לספר גם על בית ספר אליאנס, האנגלית והצרפתית השוטפות שדיבר אביה, דודה שנשלח ללמוד בלונדון. רצתה לספר גם על הציונות, המחתרת, אחיה שנרצח בעינויים בכלא, בעלה שניצל מזה בדרך נס.
אבל מה פתאום שתעשה את כל זה? היא השתגעה? ועוד כשהוא פה?
"בואו נמשיך," זה היה דווקא קולו שהכריע לבסוף. "זה לא מעניין ואני רוצה לאכול."
או אז הרימה מסעודה את עיניה, וחיפשה את נכדה.
כאשר הצטלבו המבטים שלהם הוא לא השפיל את עיניו, שנצצו לעומתה במרדנות.
היא כחכחה בגרונה, לא מסירה ממנו את עיניה.
"שלום לכם," היא ניסתה להצניע את מבטאה, אך כמו תמיד המשיכו הצלילים הגרוניים לבקוע מפיה ללא רשותה.
"שלום לכם," אמרה שוב. זה המבטא שלה. זה מה שיש ואין מה לעשות.
זו היא וזה הסיפור שלה.
והיא סיפרה.
סיפרה וסיפרה, עד שעלו דמעות בעיניה ובעיני קהל שומעיה.
ועד שכוסו פניו של נכדה באודם של בושה.
אשמח לשמוע מה חשבתם על הסיפור, אז תשאירו תגובה מבטיחה לענות!
רוצים לקרוא עוד תוכן מעניין שלי? מוזמנים להצטרף לתפוצה במייל או בוואטסאפ כאן למטה!
סיפורים קצרים נוספים מחכים לכם פה.
והסיפור האמיתי שמסתתר מאחורי הסיפור מחכה לכם פה.
