סיפורה של אורנה

לכבוד יום האשה, שהוא גם יום לפני יום הולדתה של אמי האהובה אורנה קדם ז"ל, החלטתי שהגיע הזמן לכתוב את הסיפור שלה בצורה השלמה. 
מי שעוקב אחריי יודע שאני כותבת הרבה על אמא, אותה איבדתי לפני שנים רבות, בגיל 21. פעמים רבות ביקשו ממני הקוראים לדעת עליה עוד ולהכיר את סיפורה האישי.
אז איזה זמן מתאים יותר מיום האשה?
כשכתבתי לכם את הפוסט הזה, התרגשתי עד דמעות. לא רק ברמה האישית, אלא גם כי הבנתי עד כמה הסיפור של אמא שזור בסיפורה של המדינה, ואיך החוויות שלה כילדה מהדהדות לחוויות של הילדים שלנו היום. 
בכתה ז' השקעתי מאוד בעבודת שורשים. עד היום אני מעלעלת באותו קלסר ישן כשאני רוצה להיזכר בפרטים על אמא, על הסבים ועל הסבתות. את הפוסט הזה אני כותבת בהשראת אותו פרק שכתבתי לפני שנים על אמא, אחרי שיחות רבות ושאלות ששאלתי אותה. 

ההתחלה – ירושלים, 1951

אמא נולדה בירושלים בשנת 1951, למשפחה ממוצא עיראקי, השנייה מבין חמישה אחים ואחיות. אמא נהגה לספר שבשנות ילדותה זכתה ל"פינוק" רב ויחס של נסיכה, שכן הייתה הבת הראשונה אחרי בנים שנולדו במשפחתה ובמשפחה המורחבת. 
בגיל חמש, יצאה אמא לטיול ודרכה אבדה. מצחיק לדמיין היום ילדים בני חמש יוצאים לטיול לבדם… למרבה המזל אספו אותה שוטרים, הביאוה לתחנת המשטרה, ואמא שרה להם שירים וענתה על חידונים שהמציאו לה. את החוויה הזו אמא זכרה כנעימה דווקא, ובעיניי זה מעיד רבות על אופייה. קור רוח ותושייה אפיינו אותה תמיד. 
באותה שנה (1956), פרצה גם מלחמת קדש. אמא זכרה את ההאפלה ואת הישיבה בחושך כשהחלונות עוטים בריסטולים שחורים ונייר דבק. היא זכרה גם את אביה, סבי סלים אותו לא הכרתי מעולם, חוזר הביתה עם מדים ונשק. 
באופן חריג למדי באותן שנים, אמא זכתה לצפות בהצגות רבות. לאביה הייתה מאפייה באותו זמן, וכאשר הייתה מגיעה הצגה לירושלים היה שולח את הנהג לחלק לחמניות בחנויות, ועם הרכב נסעו גם ילדיו להצגות. 
אמא הייתה בעלת כושר הבעה מעולה בכתב ובעל פה, ותולעת ספרים מגיל קטן (אהבה משותפת לשתינו!). בכתה ג' כתבה אמא חיבור על חיים נחמן ביאליק אשר זכה בפרסים ארציים ואף הוקרא ברדיו. אמא סיפרה לי בזמנו בחיוך שבשלב מסוים הדבר הפך עבורה למן סיוט, מכיוון שבכל פעם שהגיע אורח לביתם, היא נדרשה להקריא בפניו את החיבור. 
כשהגיעה אמא לראשונה עם חיבורה לבית הספר, לא האמינו לה שכתבה אותו לבדו. המורים והמנהל חקרו אותה ארוכות בניסיון להבין מי כתב עבורה את החיבור. אמא התעקשה שכתבה אותו לבדה. לבסוף זומנו הוריה לבית הספר ותמכו כמובן בגרסתה. המנהל לא הסתפק בכך, ודרש שאמא תשב לבד ותכתוב מחדש את החיבור. התוצאה הייתה חיבור טוב מקודמו, והוא שזכה בפרסים. 
קשה לדמיין דבר כזה קורה היום… אמא סיפרה לי לא פעם שנתקלה בקשיים על רקע מוצאה בבתי הספר בהם למדה. בתי ספר דתיים, ובהם רוב מוחץ של ילדות ממוצא אשכנזי. לא פעם נתקלה אמא בתגובות מסוג זה, ואף הורים שאסרו על ילדותיהן להתרועע עמה. אני מאמינה שהסיפורים הללו נטמעו בתוכי באופן עמוק, והם חלק מן הסיבה שאני בוחרת לכתוב כיום על דמויות נשיות שחוו תחושות דומות.. אולם את אמא כל אלה לא הרתיעו והיא המשיכה בדרכה. 
אורנה הקטנה הייתה ילדה שובבה, שנהגה לשחק כדורגל וכדורסל עם אחיה הגדול וחבריו. בבית הספר הייתה מקובלת מאוד. את החופשות נהגה המשפחה לבלות עם קרובים בערים השונות – עשרה ימים ברמת-גן, שבועיים בנתניה, שבוע ברחובות, וכמובן שגם הם אירחו את הדודים ובני הדודים. את הסיפורים האלה תמיד שמעתי גם מאמא, גם מדודי וגם מבני הדודים שלהם. כולם זוכרים איך החופשות גיבשו אותם ויצרו ביניהם קשרים לכל החיים. עוד משהו שפחות קורה כיום ואפשר ללמוד ממנו הרבה.

כשהייתה אמא בכתה ט', נקלע סבי לקשיים כלכליים. אחיה של אמא החלו לחלק עיתונים בבוקר, והיא נתנה שיעורים פרטיים, עוברת מבית לבית ומלמדת ילדים. אמא עצמה, בדיוק כמוני, אהבה ללמוד בשעות הלילה הקטנות. היא אהבה לקרוא ספרים, להאזין למוסיקה, ותמיד תמיד אהבה פרחים. בכתה י' נבחרה אמא להשתתף בקורס עיתונאות בהנחיית גדעון רייכר ונהנתה ממנו מאוד. 
לאורך שנות נעוריה, חלמה אמא להתגייס לצבא. אך היה לה ברור שהחלום יתקל בקשיים בבית, בעיקר מצד סבי. אמנם היה איש משכיל ורחב אופקים, אך דתי מאוד, ולכן התנגד לגיוסה של אמא לצבא. 

באותם ימים האווירה הייתה מתוחה בארץ. אמא זוכרת כיצד בחודשים שלפני המלחמה גויסו רבים, והעיר כמעט התרוקנה מגברים. כולם נדרשו לתרום למאמץ המלחמתי, והתנדבו להכין מקלטים ושקי חול. בני הנוער, ובהם גם אמא, עזרו לחפור שוחות, מילאו שקים בחול ואפילו חילקו דואר כי לא נותרו דוורים בעיר. 
בחודש יוני באותה שנה, שנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. ביום שבו פרצה המלחמה אמא ושאר התלמידות היו בבית הספר. כשהגיעו, הדהדה האזעקה הראשונה ברחבי העיר. לא היה מקלט, ולכן התלמידות נדחסו במסדרונות לאורך כל היום. בזמן הזה צה"ל נלחם בירדנים, שעד אז שלטו במחצית מן העיר. בסוף היום התלמידים פוזרו ברכבים צבאיים ומשטרתיים לבתיהם. כמובן שאי אפשר היה להודיע היכן כל אחד נמצא, כי לא היו אז טלפונים, והיסטריה שלטה בכל. כשהגיעה אמא הביתה, פגשה את סבתי, שישבה בחדר המדרגות, וסירה לרדת למקלט עד שכל ילדיה ישובו הביתה.  
את  המלחמה עצמה הם עברו במקלט משותף עם השכנים. אמא זכרה הרבה צחוק, לצד לא מעט מריבות ומתח. רק כעבור חמישה ימים, אותם העבירו כשהם צמודים לרדיו, הם עלו לראשונה הביתה וראו שהבית נפגע. שמשות התנפצו, תרמילים וכדורים היו מפוזרים במרפסת ובבית עצמו. 
המלחמה הזו שונה כל כך מהמלחמה הנוכחית ומהאסון שפקד אותנו, ובכל זאת מדהים לראות איך כל דור כאן גדל עם חוויות דומות של אזעקות, ירי, מקלטים.
ובכל זאת, כולנו יודעים כיצד הסתיימה המלחמה בנצחון מזהיר. ביום העצמאות הראשון לאחר המלחמה, צה"ל ערך מצעד צבאי גדול מאוד בירושלים, ובני משפחה מכל קצוות הארץ הגיעו. את המקומות למצעד תפסו עוד בלילה שקדם למצעד… 

הגשמת החלום – הקריירה הצבאית

ביולי 1969, לאחר שסיימה את מבחני הבגרות בהצלחה, סוף סוף הגשימה אמי את חלומה והתגייסה. בזמנו היא תיארה זאת באוזניי כ"חוויה אדירה שנמשכה 24 שנים". 
אמא עברה קורס מ"כיות, וישר החלה לפקד על מחזורי טירונות. אמא תמיד סיפרה שמהר מאוד מיצתה את עניין המ"כית. אני עדיין זוכרת כיצד סיפרה לי על הבנות הטירוניות ה"מפונקות" שלא הפסיקו להתלונן והעמידו למבחן את סבלנותה… תמיד היה ברור לי מדוע בחרו בה לתפקיד. מאז ומעולם הייתה כריזמתית וסמכותית מאוד. מבט אחד ממנה הספיק כדי לגרום לכל אחד להבין מה עליו לעשות. אבל אמא השתעממה ממחזורי הטירונות שחזרו על עצמם. 
בתום השירות, תכננה אמא להשתחרר ואף התקבלה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה. אך מפקדיה ביקשו ממנה לחתום קבע לשבועיים, שהתארכו לחודשים, ולשנים. 
כעבור זמן לא רב, יצאה אמא לקורס קצינות, ומהר מאוד החלה לטפס במעלה סולם הדרגות. עד שהיא ביצעה אותם, אוישו מרבית תפקידיה בידי גברים בלבד. 

במלחמת יום כיפור, שירתה אמא כקצינת קישור של גדודי הנדסה בפיקוד מרכז. ההכנות והמהירות שבה הם התארגנו עם פרוץ המלחמה זכורות לה היטב. במסגרת תפקידה היה עליה לבקר את אנשי המילואים בגדוד, והיא הרחיקה עד למצרים ועד לרמת הגולן. 
היום כשאני חושבת על זה שהיא הסתובבה כאשה צעירה בשדה הקרב אני מלאת הערצה. על מה חשבה כשהייתה בטווח האש? אני בטוחה שהיא הייתה חדורת מוטיבציה ותחושת שליחות. אני זוכרת שבכל יום כיפור הייתה אמא מדליקה נר לזכר הנופלים, ומתכנסת אל תוך עצמה. היא איבדה חברים רבים ויקרים במלחמה ההיא, והצלקת נותרה בה לנצח. כמו הצלקת שתיוותר לכולנו מאירועי אוקטובר 2023.

ומה עם אהבה?

בגיל 14, הייתה אמי נערה מרדנית ונחושה, אמיצה הרבה יותר ממה שאני אי פעם הייתי. בבית הספר הדתי והקפדן אולצה אמא להתלבש בבגדים צנועים, אך לאחר שעות בית הספר, הייתה מוציאה מתיקה חצאית מיני, ולובשת אותה בסתר. יחד עם חברות, נהגה אמא ללכת לכל הופעה של אריק איינשטיין, הזמר הנערץ עליה. כל זאת כמובן ללא ידיעת הוריה… 

באחת ההופעות, קלטו עיניה של אמא את המתופף הצעיר, ובאותו רגע היא פשוט ידעה שיום יבוא והוא יהיה בעלה. בגיל 14, אמי הכה אמיצה, ניגשה אל המתופף בסיום ההופעה והציגה עצמה בפניו. אין שום סיכוי שבגיל כזה היה לי אומץ לעשות משהו דומה…
מאז, בכל פעם שאריק היה מגיע לירושלים, נהגה אמא לשוחח עם המתופף בסיום ההופעה. בלבה ידעה שהוא האחד שלה, אבל הוא היה בן 21, והדבר האחרון שעניין אותו הוא נערה צעירה כל כך עם חלומות על חתונה. הם נשארו ידידים, ובינתיים הפך המתופף למפורסם בכל הארץ. רק כשהייתה בת 19, סוף סוף הוא הזמין אותה לדייט. 

כמעט אף אחד לא נתן סיכוי לקשר המוזר הזה בין הקצינה המעשית והפטריוטית לבין המתופף ההולל. והקשר באמת ידע הרבה מורדות והרבה עליות. אמא לא זכרה כמה היא והמתופף נפרדו וחזרו, נפרדו וחזרו. השיא היה כשהמתופף נסע לעבוד במשך שנה כמוסיקאי על אניית שעשועים באיים הקריביים. גברים רבים חיזרו אחרי אמי, שהייתה יפהפיה, חכמה ומצליחה. אך ליבה היה נתון למתופף שלה. היא דחתה את כולם ושמרה לו אמונים. אפילו אחיו של המתופף ניסו לעודד אותה לצאת ולהכיר גברים אחרים, אך היא – בשלה. 

בערך באותו הזמן, בשנת 1978, חוותה אמא את אחת התקופות הקשות בחייה – אביה האהוב והנערץ לקה בהתקף לב שהסתבך ונפטר. אמא הייתה קרובה מאוד אל אביה, אהבה אותו אהבת נפש. בעבודת השורשים בכתה ז' כתבתי כך: 
"זו הייתה טראומה גדולה קשה מאוד בשביל אמי, אובדן שעד היום לא השלימה איתו וקרוב לוודאי שלא תשלים לעולם." 
ובאמת, אני סבורה היום שהיא מעולם לא באמת התאוששה ממותו. 

לבסוף המתופף, הלא הוא אבי – אלי קדם (מזרחי), הבין שהוא קץ בחיי הזוהר, רוצה להתמסד. דווקא שם, על הספינה, הבין שיש רק אשה אחת שאתה הוא רוצה להתחתן. 
סוף סוף, ב-8.7.1979, לאחר 14 שנות הכרות, הוריי נישאו. 
חתונתם הייתה צנועה, בדיוק כמוהם. אפילו הזמנות לא הדפיסו. הם תכננו להינשא בחוג המשפחה המצומצם, על המרפסת בבית ילדותה של אמא. אך לבסוף הם מצאו עצמם עם 150 אורחים בבית. את הטקס ערך רב צבאי, והתזמורת הורכבה מדודי אמנון (אחיו של אבא) שמנגן על חצוצרה, ומחברים מוסיקאים של שניהם. 
כל כך שונה מהאירועים הגרנדיוזים שעורכים בימנו, ולמרות זאת אמא סיפרה שעל החתונה ועל המעדנים שהוגשו בה דיברו שנים. 

אמהות לצד שיא הקריירה

אמא סיפרה שהיא לא רצתה להיכנס מייד להריון. זוהי עובדה אחת מיני רבות המעידה על הייחודיות שלה באותה תקופה, ועל כך שבמובנים רבים הקדימה את זמנה. אמא רצתה לפתח את הקריירה שלה, להתקדם לדרגת רב-סרן ולבצע תפקידים תובעניים. זה כל כך בלתי מובן. גם היום, 40 שנים אחרי, יש עדיין מי שמעקמים פרצוף כשהם שומעים על אישה שמעדיפה לפתח את הקריירה שלה ולדחות את הכניסה להריון. חלק מהדברים השתנו, וחלק… לא באמת. 
כעבור חמש שנות נישואים נולדתי אני, וכשנתיים לאחר מכן אחותי – שלי. 

בתחילת שנות ה-90 קיבלה אמא דרגת סגן-אלוף, בתקופה שבה מעט מאוד נשים הגיעו לדרגה הזו. היא שירתה באגף התכנון במטה הכללי. אני זוכרת כילדה שבמלחמת המפרץ אמא הייתה מקבלת טלפון כמה דקות לפני שאמרו ברדיו "נחש צפע, נחש צפע". היו לה קשרים רבים, כמעט כל אלופי המטה הכירו אותה. כושר ההבעה והניסוח שלה היה לשם דבר, והיא נהגה לספר איך קצינים בכירים "רבו" ביניהם על האפשרות שהיא תסכם את הדיונים שלהם. 
האם לא היו ימים שבהם התגעגעתי לאמא נואשות כילדה קטנה? היו. אבל בזמנים שבהם הם היא הייתה אתי, היא הייתה 100% שלי. אף פעם לא רציתי שהיא תעשה משהו אחר. ידעתי שהיא מאושרת ושמחתי שהיא הלכה בדרך שלה, והתוותה לי דוגמה ומודל להערצה. 

המחלה והסוף

לאחר שפרשה מצה"ל בשנת 1993, עסקה אמי בביטוח בהמשך חייה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, דמות לחיקוי ולהערצה. רציתי תמיד לבלות איתה עוד ועוד. היא הייתה האמא הכי טובה, הכי חמה, הכי אוהבת, הכי חכמה והכי כיפית – כמובן, האמא שלי. 
אמא אחראית כמובן להשכלתי הספרותית. מגיל צעיר לקחה אותי לספריה, המליצה לי על ספרים ועודדה אותי לקרוא וגם לכתוב. קראנו את אותם ספרים ודיברנו עליהם. היא הייתה המעריצה מס' 1 של הכתיבה שלי, האמינה בי מגיל צעיר מאוד. 
כשהודעתי לה בגיל 14 שאני מתחילה לכתוב ספר – היא לא ריפתה את ידיי, לא אמרה "אולי לא" ולא פסלה את הרעיון. היא עודדה אותי והאמינה שבסוף זה יצליח. 

עם הזמן, פיתחה אמא בעיות נשימתיות קשות ביותר. זה התחיל באסטמה, והמשיך לירידה משמעותית בתפקודי הריאות. רק לאחר מותה גיליתי שלמעשה חלתה ב-COPD. בעברית – 'נפחת הריאה', מחלה קשה מאוד שתוקפת הרבה מאוד אנשים מעשנים, שלעתים כלל אינם מודעים לכך. המחלה שלה החמירה והחמירה במשך שנים. מדי כמה חודשים הייתה מתאשפזת לכמה ימים, וחוזרת. תקופה קשה מאוד לה ולכל המשפחה. 
ביום ההולדת האחרון של אמא (9.3.2005), אני זוכרת שישבתי במטבח עם אבא ואמא. יום שישי. ואמא  בהתקף קוצר נשימה, על סף חנק. 
הייתי בת 21. לא ידעתי מה קורה, אבל הבנתי שמשהו ממש לא בסדר. הפצרתי בהורים להזמין אמבולנס, אבל אף אחד מהם לא רצה. אולי הם ידעו שהפעם היא לא תשוב. היום אני מאמינה שאמא ידעה. אולי כבר לא היו לה כוחות להילחם עוד. 
על השולחן נחו המתנות שהכנתי לאמא ליום הולדת. מתנות שהיא לא פתחה מעולם בעצם.   
בשלב מסוים שאם אף אחד לא פועל אני זו שאקח את העניינים לידיים, התקשרתי למד"א והזמנתי בעצמי את האמבולנס. 
אמבולנס שלקח את אמא לבית החולים, בדיעבד – שלא על מנת לחזור אי פעם. 
פעמים רבות כל כך ייסרתי את עצמי בשאלה מה היה קורה אילו לא עשיתי זאת? הסוף כנראה היה בלתי נמנע, ובכל זאת קשה להפסיק את השאלות. 
ההורים שלי תמיד דאגו לנו מאוד, בצורה קיצוני כמעט. באותו הזמן, גם אני וגם אחותי למדנו בטכניון במסגרת העתודה האקדמית של צה"ל.  אמרו לנו שזה עוד אשפוז, שניסע ללימודים כרגיל ביום ראשון, ושיהיה בסדר.
ועד היום אני לא יכולה לסבול כשאומרים לי "יהיה בסדר". כי כלום לא היה בסדר. 
אמא אושפזה בטיפול נמרץ, חוברה למכונת הנשמה, ומכאן התחיל סיוט שנמשך כמעט ארבעה חודשים. אמא סבלה במהלך התקופה הזו סבל בל יתואר. סבל שלא מגיע לאיש. מעבר למכאובים הפיסיים הרבים שנגזרו עליה, הדבר שהקשה עליה יותר מכל הוא הריתוק למיטה. היא שהייתה אשה כה עוצמתית, כה פעילה, שאפילו בשנות מחלתה נהגה לאסוף בגדים לנזקקים ולחלק אותם לתרומה בכל הארץ – הייתה רתוקה כעת למיטה ותלויה במכונה כדי לנשום. 
הכל השתנה. אמא הייתה הלב של הבית – זו שמבשלת מטעמים, זו שמארגנת הכל, זו שהייתי מתקשרת אליה בשלוש לפנות בוקר כדי לספר לה מה עבר עליי באותו יום. פתאום היא לא הייתה. 
כמעט עד הסוף נאחזתי בה. האמנתי שיקרה נס. היא תצא מזה, אנחנו נצא מזה. איך אפשר בכלל אחרת? 
אני זוכרת איך הייתה מביטה בצלחת עם שניצל תירס ופסטה בלי כלום, מנסה לאכול ביס או שניים, ולא מצליחה. כי איך אפשר לאכול כשהפחד ממה שעומד לבוא הופך לי את המעיים? כשהעיניים מתמלאות דמעות והגרון נחנק? איך אפשר? 
שבוע לפני הסוף אזרתי אומץ וקראתי על השתלת ריאות. אני זוכרת בדיוק איפה ואיך זה קרה. על המיטה בחדרי במעונות. עם חלון העץ המיושן מימין, והשמיכה הפרחונית שאמא נתנה לי ככיסוי מיטה. בגוף רועד קראתי והבנתי שהשתלת ריאות הייתה צריכה להתבצע שנים לפני כן. שאין שום סיכוי שהגוף יעמוד בזה עכשיו. בדמעות הבנתי איך האפשרות היחידה של אמא לחיות היא כסיעודית המחוברת למכונת הנשמה, לנצח. 
מאותו רגע, פחות או יותר, לא הפסקתי לבכות. אני חושבת שרק אז נפל לי האסימון, רק אז שחררתי אותה באמת בלב שלי. 
ימים ספורים לאחר מכן היא נפטרה. הדבר היחיד שניחם אותי אז וגם היום, זו המחשבה שזה מה שהיא לבטח רצתה. אשה כמוה לא הייתה מסוגלת לשאת חיים מלאכותיים.
אמא הייתה מלאת תעוזה, פלפליות, חוכמה חיים. פורצת דרך במובנים כה רבים. היא שברה תקרות זכוכית. מה שסיפרתי פה זהו רק קצה הקרחון. היא לא רצתה לחיות כך, ואני בטוחה שלא רצתה להכביד עלינו. 
אנחנו היינו הדבר היקר לה ביותר. אני יודעת שהיא הלכה מהעולם הזה בידיעה שהיא עשתה עברונו כל מה שיכלה. היא העלתה אותנו על מסלול הלימודים, ידעה שאחר כך נעבוד, נשתכר ונעשה דברים משמעותיים. 
אני מאמינה שהיא הלכה בלב שקט. 
ומאז, באמת עשיתי כל מה שאני יכולה כדי להצדיק את זה, כדי להראות לה שכל מאמציה נשאו פירות. כל ההישגים שלי נזקפים לזכות הוריי. 
היא לא זכתה לראות אף אחד מהם. אבל היא תמיד איתי בלב, מנחה, מעודדת, משמשת כהשראה. 
היא תמיד תהיה המודל שלי, הדמות לחיקוי. מבחינתי יום האשה זה היום שלה. 

אמא,
תודה שהייתה ועודך אמא שלי. תודה שהיה לך אומץ לפרוץ את הגדרות שלתוכן גדלת. דאגת שאנחנו נגדל אחרת, שנרגיש תמיד בנוח לפנות אלייך עם הדברים האישיים ביותר, שנעמוד על שלנו. 
תמיד תמיד אוהב אותך.

קוראים יקרים, אם הגעתם עד לכאן – אני רוצה להודות לכם על הזמן ותשומת הלב שהקדשתם לאמא ולי. זה לא מובן מאליו ואני מעריכה זאת מאוד!
אשמח אם תשתפו אותי מה לקחתם מהפוסט הזה? אני מקווה שהוא ישמש לכם כהשראה, כמו שאמא משמשת השראה אינסופית עבורי.
אני מי שאני בזכותה, היא לימדה אותי את אהבת הקריאה, ובזכותה הפכתי לסופרת, אף שלצערי היא לא זכתה לראות זאת.
אם מעניין אתכם לקרוא עוד על הקריירה המוסיקלית המטורפת של אבא שלי – אלי קדם, מחלוצי הרוקנרול בארץ – הנה קישור לכתבה שפורסמה על פועלו.
ללא ספק זכיתי בהורים מיוחדים כל כך!