החיים שלי שוב מתהפכים

לא האמנתי, אבל זה קורה שוב. השגרה העדינה שבנינו לנו מתפרקת.

טוב, בפעם הקודמת הייתי קצת מדוכאת, כמו שאתם יודעים. אני לא יכולה לומר שהרבה השתנה, אבל היי, בכל דבר רע יש גם משהו טוב. נקודת האור היחידה כרגע היא שדניאל, האחיין המתוק שלי, נמצא אצלנו, וסוף סוף אני מרגישה איך זה כשילד קטן נמצא בבית.

אני יודעת, הוא לא שלי, אבל סוף סוף אני יכולה להרעיף על מישהו את כל האהבה הזו שאצורה בי ולא יכולה לבוא לידי ביטוי כבר שנים. מרוב התלהבות צילמתי לכם את הכדור שלו שמתגלגל על הרצפה שלי, שהייתה ערומה במשך זמן רב כל כך.

למען האמת, המצב הזה די סיבך את החיים שלי ושל צור. כל כך סיבך עד שנאלצתי לקחת חופשה ללא תשלום מהעבודה, דווקא עכשיו כשאני מנהלת צוות והעניינים התחילו להסתדר. אבל אני מקדימה את המאוחר, כי כבר סידרתי לכם הכל לפי נושאים כמו שאני אוהבת.

עבודה:

מכיוון שדניאל הוצא מהמסגרת שלו ונותק מכל מה שהוא מכיר (ובבקשה אל תשאלו אותי למה כי אני באמת לא יכולה להרחיב על זה פה), אין לי ברירה אלא להיות אתו, כי אין מישהו אחר שיכול לשמור עליו כרגע.

בהתחלה לקחתי כמה ימי חופש, וכשהתברר שהעניינים מתקדמים לכיוון לא טוב, נאלצתי לקחת חופשה ללא תשלום. המנהלים שלי לא אהבו את זה, בלשון המעטה. אבל מה כבר יכולתי לעשות?

אני מנסה לנהל את העניינים בשלט רחוק, וזה די קשה. כשדניאל נרדם בערב אני נוסעת למשרד ועובדת קצת. אני באמת לא יודעת לאן נגיע עם המצב הזה, וכמה סובלנות המעסיקים שלי יגלו לכל זה.

פוריות:

עם כל מה שקורה לאחרונה, לא באמת יכולתי להתמסר לנושא הזה כמו שצריך. צור ואני עשינו עוד טיפול שלא הצליח, ואולי אם לא היה קורה כל מה שקרה עם אחי, הייתי מתמוטטת מזה.

אבל מה שקורה לגל מכניס אותי לפרופורציות. אני לא יכולה להתפרק בגלל טיפול פוריות כושל (למרות שהייתי רוצה והנשמה שלי זועקת בתוכי) כשגל נמצא ב-

לא משנה. גל נמצא במקום שבו אין לו חיים ואין לו עתיד.

זוגיות:

צור הוא גבר מהחלומות, כולם יודעים את זה. אוקי, אולי בעיקר אני יודעת את זה, אבל לא זו הנקודה. צור מגלה הבנה לכל מה שקורה עם אחי ועם דניאל. הוא נהדר עם דניאל. הוא משחק אתו, לוקח אותו לגינה כדי שאני אנוח. הוא אפילו מקלח אותו, והוא בכלל לא הבן שלו.

אז מה הבעיה, אתם שואלים? הבעיה היא שצור חושב שאני מגזימה, כרגיל. הוא חושב שאני מעמיסה על עצמי מדי. הוא חושב שהייתי צריכה להתמקד בדבר אחד כרגע, בגל אחי ובדניאל, ולהבין שאי אפשר לעשות הכל ביחד.

האם אני עושה את זה? לא. האם אני לא נוסעת בערבים למשרד? האם אני לא כותבת בבלוג הזה באמצע הלילה? לא. אני מנסה לעשות הכל, וזה דוחק אותו לפינה. צור עשה כברת דרך עצומה. הוא הפך מחויב לטיפולים באמת, הוא רוצה את זה עכשיו לא פחות ממני. ומה אני עושה? מגדירה סדרי עדיפות אחרים.

אולי הוא צודק. בעצם, נדירות הפעמים שבהן צור אינו צודק. אבל אחי נמצא בסכנה, ואין מי שיטפל בבנו. אני לא יכולה לתת לכל השאר להתפרק. אני אמצא דרך לסדר את כל זה. נכון?

כתיבה:

לפני שהכל הסתבך כך, נרשמתי לסדנת כתיבה בתל-אביב. את הסדנה ינחו שלושה סופרים ידועים, והיו לי תקוות וציפיות רבות בקשר אליה. הסדנה אמורה להתחיל ממש בקרוב. אני בטוחה שצור שכח מזה לחלוטין.

מה יקרה כשאומר לו שעם כל מה שמתרחש כרגע, אני מתכוונת גם להשתתף בסדנה הזו? אני יכולה רק לדמיין את זה. או שאני יכולה לבטל את השתתפותי בסדנה.

מה דעתכם?

אישי:

מה עוד אני יכולה לומר? עד שהחיים שלי נרגעו ונכנסו למסלול הגיוני כלשהו, הם התהפכו שוב על פיהם. אני באמת תוהה מתי אוכל ליהנות משגרה פשוטה. שגרה רגילה של אנשים רגילים כמוני. זה כנראה ייקח עוד זמן רב, אם בכלל. אני לא מאמינה שזה קורה, אבל אני אצטרך שוב ללכת למשטרה. אני אצטרך שוב לפנות לפקד משיח. לא האמנתי שזה אי פעם יקרה, אבל אין לי מנוס אלא לפנות אליו בבקשה לעזרה.

והוא יעזור לי.

הוא הרי חייב לי.

בזכותי היה לו הפענוח המהיר ביותר אי פעם של תיק רצח.

הגיע הזמן לפרוע את החוב הזה.