סיפור בהמשכים מאת דנה רדא
מכרות תמנע, 1959
למחרת עמדה ז'ורז'ט בראש זקוף במשרדו של אלחנן, ששתק שתי דקות שלמות לפחות לפני שדיבר. היא הכינה את עצמה מראש לזעמו המוצדק, והתכוננה לקבל בהשלמה את פיטוריה. היא תהתה מי הגיש אוכל ושתייה לפועלים בזמן היעדרותה בימים האחרונים. ידיה היו שלובות מאחורי גבה והיא ציפתה לצעקות, אבל אלחנן הפתיע אותה בשאלה אחת שערערה אותה.
"מה עשית בשביל אדם?" עיניו היו מצומצמות ומבטו מבשר רעות.
"סליחה?"
"שמעת אותי. מה עשית בשביל העבריין הזה?"
"עבריין?" היא הרגישה שהדם אוזל מפניה. על מה הוא מדבר? למה הוא חושב שהיא עשתה בשבילו משהו?
"זה טוב!" אלחנן פרץ בצחוק. "אל תגידי לי שלא ידעת?"
ז'ורז'ט שתקה. היא לא ידעה באיזה משחק אלחנן משחק, אבל לא הייתה לה כוונה לקחת בו חלק.
"הבחור עבריין," אלחנן נהנה מאוד לומר את המילים הללו, כאילו ידע שהן מכאיבות לה. אף על פי שלא הייתה סיבה שזה יכאיב לה. היא הרי לא יודעת שום דבר על אדם, נכון? ובכול זאת, היא לא מסוגלת לשכוח שהוא טרח לבדוק מה שלומה. הוא טרח להעניק לה מתנה. מתנה מלאת מחשבה ואכפתיות. במבט ראשון אדם אכן נראה לה מרתיע, אבל כעת היא פיתחה אמונה שמאחורי החזות הקשוחה מסתתרת נפש מורכבת. ועכשיו אלחנן נהנה להטיח בה שמדובר בעבריין. "זו הסיבה שהוא פה."
ז'ורז'ט שמעה פעם משהו על כך שמפעם לפעם נשלחים עבריינים לאילת, ועל כך שתושבי העיר זועמים שעירם הפכה למושבת עונשין. האם אדם הוא אחד מהם? ואם כן, מה עשה שהוביל אותו למצב הזה? היא תצטרך לחקור את חיה חברתה על הנושא.
"אני מצטערת שנעדרתי מהעבודה," אמרה בקול רשמי. היא לא ידעה מה הסיפור של אדם, אבל היא לא רצתה לשמוע אותו מפיו של אלחנן. רכילות תמיד עוררה בה סלידה. "הייתי חולה. האם אני יכולה לחזור לעבודה?"
"הפעם כן," אלחנן נתן בה מבט ארוך שעורר בה אי נוחות. "אבל עם הטעות הראשונה שתעשי את תעזבי את המקום."
"לא יהיו עוד טעויות," הבטיחה ז'ורז'ט בקול נחוש, ובתוך תוכה הטילה ספק רב ביכולתה לקיים את ההבטחה.
ז'ורז'ט צעדה מהצריף ששימש את אלחנן כמשרד לכיוון המטבח. כמו כול דבר אחר במדבר הזה, גם המטבח לא היה אלא צריף קטן. לרשותה עמדו שולחן קטן ומספר כלים בסיסיים כדי להכין את "ארוחת הצהריים" של הפועלים. הארוחה הייתה למעשה כריכים פשוטים ביותר עם המצרכים שעמדו לרשותה בכול יום.
ז'ורז'ט לא הייתה חושבת מעולם להציע את עצמה לעבודה הזו. בעיניה, זו הייתה העבודה הגרועה ביותר שקיימת. מדי יום היה עליה לקום לפני הזריחה, להיטלטל במשך שעות בדרכי החצץ האינסופיות עד למכרות ולהיות סגורה כול היום באתר אחד עם גברים צמאים, בודדים ורעבים. היא לעולם לא הייתה חולמת לעבוד במקום הזה, אלמלא נאלצה לעזוב את עבודתה הקודמת כעוזרת גננת בגן הילדים שבעיר. היא אהבה מאוד את הילדים, אבל כאשר הגיעה לעיר בחורה צעירה בגילה שהוסמכה לגננות, כבר לא היה צורך בז'ורז'ט. היא שמעה על כך שבמכרות בתמנע מחפשים מנהל חשבונות בעל ידע בשפות. אלחנן הגיע לעיר לחפש מועמד מתאים. ז'ורז'ט הציעה אף היא את מועמדותה. היא תמיד הצטיינה במתמטיקה, וידעה על בורין מספר שפות. אלחנן העיף בה מבט אחד והכריז שאין לו צורך במנהלת, אבל הוא כן צריך מישהי שתכין ותגיש אוכל לפועלים. מושפלת כפי שלא הייתה מעודה, נאלצה ז'ורז'ט להסכים להצעתו.
משרת מנהל החשבונות לא אוישה מאז.
וכעת היא, שאין לה מושג בבישול, צריכה להכין ארוחות צהריים בצריף שאפילו מים זורמים אין בו. יותר מכול התגעגעה ז'ורז'ט למים זורמים בברז. זה נראה כמו חלום רחוק, כי כאן המים הגיעו במיכליות ענק מהצפון בקיצוב מיוחד. מי ברז, גם אם היו, לא היו ראויים לשתייה. היא הרגישה דקירה של אשמה כשנזכרה איך שפכה את המים מהגלון על ראשו של אדם לפני כמה ימים. היא החליטה להשקיע מאמץ מיוחד בארוחות הפועלים מעתה והלאה.
היא עלעלה בספר הבישול "כך נבשל" שקיבלה בהשאלה מחברתה חיה. הספר הופץ מספר שנים לפני כן ובו היה כתוב כול מה שעקרת הבית צריכה לדעת כדי להזין את משפחתה בתקופת הצנע. הצנע אמנם הסתיים לא מזמן, אבל שפע עדיין לא היה. עיניה סרקו את המתכונים:
לפתן מפרות יבשים,
מעיים ממולאים,
דג ממולא,
תבשיל פולים יבשים,
במיה ברוטב עגבניות.
היא סגרה את הספר בחבטה. המתכונים נראו בעיניה משמימים ותפלים. עוד היום תבקר אצל שכנתה פאני. פאני הייתה עולה כבת שישים ממרוקו, וז'ורז'ט נהגה לבקר בדירתה החמה בכול פעם שהתגעגעה למאכלי ילדותה. הגיע הזמן שהעובדים כאן יקבלו אוכל ראוי לשמו.
דלת הצריף נפתחה, וז'ורז'ט קפצה במקומה בבהלה והסתובבה.
אדם.
כמו שנחרט בזיכרונה, כך גם עכשיו הרשים אותה בקומתו הגבוהה, פניו הנאות ועיניו הירוקות שבחנו אותה בתשומת לב. רגש התעורר בה, והיא נאבקה בו. עליה לזכור את מה שאירע עם בבי, ואת דבריו של אלחנן. עליה להיות זהירה.
"ז'ורז'ט," הוא התקרב אליו, חיוך מאיר את פניו. "הגעת!"
"שלום אדם," היא אמרה.
"את בסדר?" כעת עמד קרוב אליה, וזה ערער את שלוותה.
"כן," הנהנה. "תודה רבה."
אדם השתתק ובחן אותה במבטו הירוק. היא נאלצה להודות שחוש האבחנה שלו חד הרבה יותר משל מרבית הגברים שפגשה. הוא לא נראה משוכנע במיוחד.
"רציתי להודות לך על הספר ועל התותים," היא אמרה מהר, לפני שתאבד את האומץ. "שימחת אותי מאוד במתנה הזו."
"זה שום דבר," הוא פטר את העניין בהינף יד, אבל החיוך שבעיניו העיד על שביעות רצון. "אני יכול לעזור לך כאן?"
"מה?"
"זה מה שקבענו הרי. באתי לעזור לך."
"אבל… אבל אם יתפסו אותך –"
"לא יקרה כלום," שוב הביטחון המוגזם הזה בקולו. האם זה משום שהוא עבריין? האם הוא סומך על כך שאנשים יפחדו ממנו? ז'ורז'ט רצתה לשאול אותו על מה דיבר אלחנן, על עצמו, על משפחתו. מאין בא? איך הגיע למכרות? מדוע הוא עוזר לה? אבל אדם לא בזבז רגע, הפשיל את שרווליי חולצתו והתחיל להוציא את מצרכי המזון מהארגזים. "את מתכוונת להגיד לי מה לעשות? או שרק תעמדי ותסתכלי?" הוא שיגר אליה חיוך ממזרי. ללא ספק ז'ורז'ט הייתה מעדיפה לעמוד ולהסתכל, אבל היא הצטרפה אליו במשימה והם עבדו כתף לצד כתף.
היא לא הייתה מסוגלת להאמין שגבר שלא מכיר אותה כלל, הגיע כדי לעזור לה במטבח. בבי שלה היה רואה בזה מעשה משפיל מאין כמוהו, פגיעה קשה בכבודו. למטבח הוא הגיע אך ורק כדי שיגישו לו את ארוחותיו.
הם כמעט סיימו כאשר השאלה נפלטה מפיה של ז'ורז'ט.
"אלחנן אמר שאתה עבריין," ידיה חדלו מתנועתן, ומבטה היה כבוש בשולחן. "זה נכון?"
ידיו של אדם, שעבד לימינה בדממה, נעצרו אף הן. היא הרימה אליו את עיניה.
"ואם כן?" קולו ומבטו עטו קשיחות שלא הייתה בהן.
ז'ורז'ט המשיכה לנעוץ בו את מבטה בלי בושה. היא לא ראתה בעיניו רוע. היא לא ראתה שקר. היא אולי תמימה, אבל כול החושים שלה אמרו לה שהסיפור של אדם מורכב יותר. האם היא תשים עליו תווית של עבריין, כמו שעליה שמים תווית של אישה פרימיטיבית?
"אני לא יודעת," אמרה בכנות לבסוף. "אני רק יודעת שבזכותך לא פיטרו אותי. שבאת לבדוק מה שלומי. נתת לי מתנה. ואתה עוזר לי עכשיו." היא המשיכה להתבונן בעיניו, שהיו כעת מלאות רוך והפתעה. "זה הרבה יותר ממה שמישהו עשה עבורי אי פעם." קולה נסדק, והיא מיהרה להסב את מבטה בחזרה אל השולחן. ידיה החלו לעבוד שוב בשיטתיות, אבל אדם אחז בפרק כף ידה הימנית ועצר אותה.
"ז'ורז'ט," קולו היה מלא רגש, והיא לא הרשתה לעצמה להרים את ראשה. גוש מכאיב נוצר בגרונה.
צפצוף מכונית חסר סבלנות החריד את השקט סביבם. ז'ורז'ט נבהלה. זהו בוודאי אלחנן שמחכה לה כדי להתחיל בסיבוב חלוקת האוכל בפירים. אם הוא יתפוס את שניהם יחד כאן בצריף זה באמת יהיה הסוף שלה.
למרבה האימה, אדם התקרב לדלת הצריף והציץ החוצה בזהירות. "הוא יצא מהאוטו, תיכף הוא יהיה כאן." הוא סובב את ראשו אל ז'ורז'ט וחייך. "אל תדאגי."
לא לדאוג? היא כמעט התפוצצה מרוב לחץ. אבל אדם היה רגוע, ובצעדים חתוליים שקטים פשוט נעמד מאחורי דלת הצריף שנפתחה כלפיי פנים.
כעבור רגע צעד אלחנן פנימה, וז'ורז'ט התאמצה כדי להסדיר את נשימתה.
"קדימה, אין זמן," נבח אלחנן. "תוציאי החוצה את הדברים, אני מחכה באוטו."
"בסדר," אמרה ז'ורז'ט והתחילה להכניס את הכריכים לארגז החלוקה.
אלחנן יצא החוצה ואדם הגיח ממחבואו.
"ככה זה תמיד?" הוא תהה בקול.
"למה אתה מתכוון?"
"הוא לא מציע לך עזרה? את סוחבת את כול זה לבד?"
"בשביל זה הוא שכר אותי, לא?"
אדם פלט קללה שגרמה לז'ורז'ט להסמיק.
לפני שמישהו מהם הספיק לומר עוד משהו, הדלת נפתחה שוב בתנופה. אלחנן עמד על הסף, רותח מזעם. ז'ורז'ט עקבה אחרי מבטו, שהיה ממוקד בכובעו של אדם שנח על השולחן.
אדם לא הסיר את עיניו מאלחנן. מבטו הזכיר לה מבט של חיה. היא לא הייתה בטוחה אם חיית טרף או חיה שצדים אותה. גופו, שהיה נינוח עד לאותו רגע, הפך באחת לדרוך, וכפות ידיו היו מאוגרפות.
"כמעט, כמעט הצלחתם לעבוד עליי." אלחנן דיבר בשקט, והשקט הזה היה מלחיץ יותר מכול צעקה.
"באתי לבדוק מה שלום ז'ורז'ט ולעזור לה כי הייתה חולה," אמר אדם בקול מתוח.
"שלומה בסדר, כמו שאתה רואה. ועכשיו עוף מפה בחזרה לפיר שלך!" אלחנן לא שלט יותר בקולו. הוא ואדם נעצו מבט טעון זה בזה, עד שלבסוף נאלץ אדם לצאת מהצריף. רגע לפני שנעלם נתן בז'ורז'ט מבט חם אחרון, והיא נותרה לבדה עם אלחנן. תחושה מבשרת רעות התפשטה בתוכה.
אלחנן ניגש לדלת וצפה החוצה, כנראה המתין עד שאדם יעלם. לאחר מכן הסתובב אל ז'ורז'ט באטיות מבעיתה.
