סוף העולם – חלק ד'

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

קישור לפרק קודם

מכרות תמנע, 1959

ז'ורז'ט הביטה באלחנן בדריכות. היא לא ידעה מה עומד לקרות, ובתוכה התפשטה תחושה לא נוחה, מבשרת רעות.
פחד.
"אמרת שלא תטעי," קולו של אלחנן היה קר ומחושב להפליא.
היא שתקה. לא היה דבר שתאמר ויוכל לשפר את מצבה. הדבר היחיד שעומד לרשותה כרגע הוא תבונתה.

"טעית. כל כך מהר." אלחנן צעד לעברה באטיות. "על טעויות משלמים, נכון?"

ז'ורז'ט נשכה את שפתה התחתונה. הכעס גאה בתוכה. נמאס לה מכך שהגברים סביבה מנסים לשלוט בה. קודם בבי, ועכשיו אלחנן מנהל העבודה. היא לא תיתן לו לרמוס אותה. כול מה שעשתה זה לדבר עם אדם ולקבל את עזרתו. היא לא עשתה שום דבר רע.

"מה עשית בשבילו?" אלחנן לחש, אבל לא היה שום דבר עדין בקולו. "מה עשית שהוא מגן עלייך ככה? את האישה שלו?"

פיה של ז'ורז'ט נפער. הוא אמר את מה שאסור לומר. שאסור לעשות. ז'ורז'ט אמנם זכתה להשכלה נרחבת ולעצמאות (יחסית) בעיר הולדתה קזבלנקה. אבל היא הייתה עדיין בחורה צעירה, וככזו, חלו עליה כללי צניעות מחמירים ביותר שהיו נהוגים במרוקו. יום אחד, כך נהג בבי לומר, ז'ורז'ט תתחתן. עם מי שהוא יבחר עבורה, כמובן. ואז היא תידרש להיות זכה וטהורה.

ז'ורז'ט מעולם לא התווכחה. אבל היא גם מעולם לא התחייבה לכך בנפשה. היא קראה ספרים, היא ראתה סרטים. היא חיה במאה העשרים, למען השם. היה ברור לה שאם תאהב יום אחד, היא לא בהכרח תחכה לאישור של אביה כדי לממש את אהבתה.

אבל היא מעולם לא אהבה.

לפחות עד היום.

וגם עכשיו – האם הרגש המוזר הזה שפורח בליבה בכול פעם שהיא בקרבת אדם הוא אהבה? האם אפשר לאהוב את מי שלא מכירים?

אולי, ואולי לא. אבל היא לא תיתן לאיש לקחת ממנה את ההזדמנות לגלות. ז'ורז'ט זקפה את קומתה ויישרה את כתפיה. היא הביטה באלחנן בעוז שהפתיע אותו.

"את לוחמת," הוא אמר בהערכה. "אני אוהב את זה."

"אתה לא צריך לאהוב אותי," התריסה כנגדו. "אני העובדת שלך."

במקום להרתיע אותו כמו שקיוותה, היא הצליחה דווקא לעורר בו עניין, והוא פסע עוד פסיעה איטית בכיוונה.

"בדיוק," אמר. "את העובדת שלי, ואני יכול לעשות מה שאני רוצה כאן. מי יידע?"

ז'ורז'ט החסירה פעימה. הוא צודק. הוא הבוס כאן, והם בסוף העולם, באמצע המדבר. מי יידע מה הוא עשה? האנשים היחידים שהיו נחלצים לעזרתה הם אדון שולמן ואדם, אבל אלחנן דאג לכך שהם יהיו עסוקים במכרה.

אלחנן שלח יד ונגע באצבעו בצווארה של ז'ורז'ט. מגעו גרם לה לבחילה. אצבעו החלה לרדת במפתח חולצתה של ז'ורזט והגיעה עד לכפתור העליון. במשיכה קלה הוא יכול לפרום את חולצתה ולעשות מה שעולה על רוחו.

אבל עכשיו הוא נמצא בצריף שלה. זה השטח הקטן שלה במקום הזה.

ז'ורז'ט צעדה צעד אחד לאחור, מבלי להסיר את עיניה מעיניו הזוממות של אלחנן. חיוך התפשט על פניו, בדיוק כפי שקיוותה. היא צעדה עוד צעד אחורה עד שהרגישה את שולחן העבודה צמוד לירכיה. היא הושיטה את ידיה לאחור ונשענה על השולחן.

אלחנן היה ממש קרוב אליה עכשיו. היא הריחה את ריח גופו הבלתי נעים, ונאבקה בפחד שהתעורר בה מהקרבה הזו.

ז'ורז'ט לא הבינה בגברים יותר מדי, אבל אפילו היא קלטה שאלחנן מעורער בשל משיכתו הפיסית אליה. במצב הזה יהיה לה קל לתמרן, אבל ההשלכות של המעשה שתעשה יהיו חמורות ביותר. אף גבר לא אוהב שפוגעים בגבריות שלו.

וזה בדיוק מה שהיא עמדה לעשות.

היא קימרה את גבה, מניחה לו לבהות בחזה שלה שבלט עכשיו, ובידה הימנית גיששה על השולחן עד שמצאה את מה שחיפשה. אצבעותיה נלפתו סביב החפץ בנחישות.

אלחנן התקרב אליה עוד יותר, עיניו כמעט יוצאות מחוריהן. ידיו נשלחו אליה, עוד רגע יאחזו בה.

בהינף זרועה שלפה ז'ורז'ט את סכין המטבח הגדולה שאחזה, והניחה את הלהב צמוד לווריד המשתולל בצווארו העבה של אלחנן.

"אם תיגע בי אנעץ בך את הסכין," היא דיברה בשקט, והתפלאה על כך שקולה יציב. בתוך תוכה הפחד השתולל.

אלחנן פרץ בצחוק אך לא זז.

ז'ורז'ט הפעילה לחץ על הצוואר כך שחוד הסכין יצר גומה קטנה בצוואר. תחושה לא נעימה לגוף, אבל עדיין לא מספיקה כדי לפצוע ממש.

"את רוצה לשחק, הבנתי," חיוכו היה מאולץ. "אני אוהב גם את זה."

"אני לא משחקת," אמרה ז'ורז'ט, ולחצה עוד את הסכין לצווארו. טיפת דם בודדה זלגה מהשקע שיצרה הסכין על העור.

מבטו של אלחנן התמקד בה, מתפכח משיכרון החושים שאפף אותו. הזעם שוב ניצת בעיניו. היא ידעה שהפעם זה גרוע הרבה יותר. היא השפילה אותו. היא איימה עליו. היא סירבה להיכנע לו.

בבת אחת התרחק ממנה אלחנן, מתנשם. "את עוד תשלמי לי על זה," קולו היה כבוש.

לא היה לה ספק שהוא אכן ינסה לגבות ממנה מחיר. מעכשיו, היא תצטרך תמיד להיות ערוכה לגרוע ביותר. או שאולי היא תהיה זו שתקדים תרופה למכה?

אבל בטרם מישהו מהם הספיק לפעול, קול מחריש אוזניים הדהד ברחבי המכרה.

צופר האזעקות. הצופר היה מופעל מדי פעם כשהכורים בפירים נתקלו בסכנה או נתקעו. כשזה קרה, מנהלי העבודה בתפקידים השונים מיהרו להגיע אל הפיר הבעייתי. אף אחד לא רצה תאונות עבודה במכרה החדש.

"לעזאזל," פלט אלחנן ומיהר אל דלת הצריף. רגע לפני שיצא הסב את מבטו לאחור. "חשבתי שזה ילך בטוב איתך, אבל בחרת ברע. רק דחית את מה שהיה קורה בכל מקרה. אחזור לקחת אותך לחלוקת האוכל עוד מעט."

הצופר המשיך לזעוק בקולי קולות. אלחנן יצא, וז'ורז'ט מיהרה להגיף את הבריח בדלת. גופה רעד בתנועות בלתי רצוניות. הפעם נחלצה בקושי. מה יהיה בפעם הבאה? איך היא אמורה להמשיך לנסוע עם אלחנן מדי יום לחלק אוכל לפועלים?

המצב הלך והסתבך מרגע לרגע.

כעבור חצי שעה שב אלחנן. ז'ורז'ט כבר חיכתה בחוץ עם ארגזי האוכל המוכנים לחלוקה. היא העמיסה אותם על הטנדר בשתיקה והתיישבה לצד אלחנן. במקום שבו נעצה את הסכין בצווארו היה חתך קטן כעת. היא מיששה את המזלג הקטן שהגניבה מהמטבח בכיסה. היא חשבה בהתחלה לקחת סכין, אבל פחדה שתיפצע. גם מזלג יכול לשמש לה למגן אם יהיה בכך צורך.

הם החלו בסיבוב הרגיל שלהם בדממה רועמת. הם עברו בשישה פירים.

ז'ורז'ט חיכתה להגיע לפיר השביעי.

הפיר של אדם.

אבל כשהגיעו לפיר, מי שהמתין בחוץ היה אדון שולמן. ז'ורז'ט לא הייתה יכולה שלא לחוש דקירת אכזבה קטנה. אם כי גם את אדון שולמן היא שמחה לראות.

אדון שולמן, שנראה היה שהתאושש מיום "החופש" שלו, סייע לז'ורז'ט לפרוק את הארגז. כשצעדו זה לצד זו מהטנדר לפתח הפיר הוא דיבר אליה בלחש.

"לא קרה כלום במכרה, את לדעת." אמר בעברית המשובשת שלו, חיוך נדיר מרצד על שפתיו. "הוא להפעיל את הצופר בשבילך." עיניה של ז'ורז'ט התרחבו מהפתעה ומשמחה. פעם נוספת אדם נחלץ לעזרתה. "אני לא לדעת מה קרה," המשיך אדון שולמן. "הוא רק להגיד לי – זה בשביל ז'ורז'ט."

המילים פרחו ממנה, היא השתתקה מרוב תדהמה. רגש של הכרת טובה ושל משהו נוסף שהיא לא ידעה לנקוב בשמו גאה בה.

"תודה," היא לחשה לבסוף. "תודה!"

"מיידלעך," עיניו של אדון שולמן הצטעפו. "אנחנו לעשות הכול בשביל ז'ורז'ט, את לשמוע?"

ז'ורז'ט הנהנה, עיניה מלאות בדמעות. אלמלא אלחנן הצופה בהם, הייתה מחבקת את אדון שולמן טוב הלב.

היא התכוננה לשוב אל הטנדר, אבל אדון שולמן אחז בזרועה. היא עקבה בדממה אחר מבטו. לא הרחק מהם התגודדו הפועלים שהחלו לצאת להפסקה שלהם. אדם עמד שם בקצה הקבוצה. אלחנן שהיה בטנדר במרחק מה משם לא יכול היה לראותו בין כולם. אבל היא ראתה.

אדם עמד שם ונעץ בה מבט חם ומלא רגש. מבטו נסך בה כח. היא הרגישה שהיא יכולה להתמודד עם כל דבר כשיש מישהו שמביט בה בעוצמה ורגש כאלה.

אדון שולמן העביר את מבטו ביניהם.

מרחוק נשמע צפצוף חסר סבלנות מכיוון הטנדר. אלחנן קורא לה לחזור.

אדון שולמן לקח ממנה את האוכל שהכינה עבור הפועלים.

"את לשמוע הרבה דברים עליו," אמר בשקט. "אבל את לדעת, הוא ילד טוב."

"אני לדעת," אמרה ז'ורז'ט בחום. מבלי לשים לב חיקתה את הטעות של אדון שולמן. היא חייכה אל אדם חיוך רחב מרחוק, וראתה איך עיניו מתרככות ומוארות בחיוך.

היא נפנתה לחזור אבל אדון שולמן שוב עצר אותה. "מיידלעך," הוא אמר, ועיניו היו נעוצות בתוך ארגז האוכל הריק.

בארגז הייתה פיסת נייר קטנטנה מגולגלת לכדור זעיר.

"תודה אדון שולמן!" לחשה ז'ורז'ט. "תודה!" היא אחזה את הארגז בזרועותיה ונשאה אותו אל הטנדר. היא העמיסה אותו מאחור ושלפה בזריזות את כדור הנייר היקר. היא לא העיזה לפתוח אותו, וטמנה אותו בכיסה.

רק כשסיימו את סיבוב חלוקת האוכל שלהם והיא שוב הייתה בצריף, היא הגיפה את הבריח והוציאה את פיסת הנייר.

היא ידעה שהיא תהיה שם. לא משנה באיזה מחיר הדבר יהיה כרוך, היא תגיע.

קישור לחלק הבא

אהבתם? רוצים לקבל את החלקים הבאים לפני כולם? הצטרפו לתפוצה: