סוף העולם – חלק ה'

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

קישור לפרק קודם

אילת, 1959

בשעה עשר בלילה, התייצבה ז'ורז'ט בלב הולם בפתחו של הבר 'סוף העולם'. היא כמעט, כמעט לא הגיעה. 

כשיצאה מהמכרה באותו היום, לא היה לז'ורז'ט מושג איך היא תצליח להיענות להזמנה של אדם ולפגוש אותו בסוף העולם. היא בילתה את אחר הצהריים במטבח של שכנתה פאני. היא כנראה התעקשה לסבך את עצמה בצרות, כי בסוף היום היא הטמינה בתרמיל שלה חבילת קמח מהמטבח במכרה. על אף שתכננה להכין בזה אוכל לפועלים ולא לעצמה, היא הייתה בטוחה שאלחנן לא היה רואה זאת בעין יפה. 

אבל היא חשה צורך לפצות את כולם על המים שבזבזה ביום שבו שפכה גלון שלם על ראשו של אדם, ולכן הייתה מוכנה להסתכן. 

היא לא זכרה מתי בחייה הסתכנה כל כך כמו בימים האחרונים. 

עיניה של פאני התרחבו כשראתה את ז'ורז'ט ואת חבילת הקמח. ז'ורז'ט הביאה מביתה גם את יתר המצרכים הדרושים, והתחננה לפאני שתעזור לה להכין לפועלים במכרה מופלטה, כי לפאני אף פעם לא היה זמן מיותר. 

היא וז'ורז'ט התנצחו כמה דקות בפתח הדלת, עד שז'ורז'ט שלפה את טיעון המחץ שלה. האם פאני תפספס הזדמנות להכין את המופלטות המפורסמות שלה לכל פועלי המכרה? האם פאני מעדיפה שהפועלים יאכלו את אחד מאותם מאכלים משמימים במקום את המופלטות שלה?

בשעות הבאות הן עמלו במטבח, לשות, מתפיחות, מטגנות ומפטפטות. בשלב מסוים צקצקה פאני בלשונה, ושלפה עוד חבילת קמח מהמזווה שלה. זו תרומתה למפעל הציוני, היא הודיעה לז'ורז'ט בנימה שלא הותירה מקום לויכוחים. 

כשהן חיכו לתפיחה נוספת, ז'ורז'ט כחכחה בגרונה ודיברה. 

"אהמ… פאני… את חושבת ש… אנחנו נסיים עוד מעט?"

פאני נעצה בה את עיניה השחורות והחכמות. היא עצרה לרגע, ניגבה את ידיה בשמלתה הפרחונית, ושלחה את ידיה להדק את מטפחת הראש שהייתה קשורה לראשה. 

"וואה עלינו, מה עכשיו?" פאני נשפה החוצה את המילים. "במה הסתבכת ילדה?"

ז'ורז'ט נשכה את שפתיה. 

"למה את חושבת אנחנו לא שמענו מה שהלך אצלכם? כל הרחוב שמע. כל העולם שמע!"

"לא הלך כלום."

"פחי!" פאני פרצה בצחוק קולני. "את חושבת שפאני נולדה אתמול?"

ז'ורז'ט התאמצה שלא לחייך. היא לא יכולה לחייך כשמישהו מדבר על משהו רע שבבי עשה. אבל זה יכול היה להיות נחמד. זה יכול היה להיות משחרר. פאני היא הדבר הקרוב ביותר שיש לה לדמות אימהית כאן. 

"בינתי, תתחילי לדבר, למה אם לא, אני אקח את כל המופלטות האלה ואחלק לכל השכונה. שום דבר לא יישאר לפועלים שלך, הבנת?"

"פאני –"

"מי זה?"

"מי?"

"את יודעת מי, כפרה שלי."

לחייה של ז'ורז'ט כוסו בסומק. עד לפני ימים אחדים לא היה אף אחד בחייה. ואילו כעת נדמה שכולם יודעים שיש מישהו. מישהו שהיא בעצם לא יודעת עליו כלום. מישהו שהוא אף אחד, ובה בעת הוא גם עולם שלם. 

"אח יא מאמא, אני טיפשה!" פאני הכתה בידה על מצחה. "הוא פועל נכון? אחרת למה אנחנו עומדות פה שעות כבר אם לא בשבילו?" 

חיוך שאי אפשר לעצור עוד הפציע על פניה של ז'ורז'ט. 

"רק רגע," מצחה של פאני התקמט. "למה בבי שלך כל כך כעס?"

החיוך של ז'ורז'ט נעלם. 

"הוא לא משלנו?" 

ז'ורז'ט הנהנה.

"הוא עיראקי? שמעתי שהם מלומדים מאוד."

ז'ורז'ט הנידה בראשה לשלילה. 

"טריפולי? הטריפולים האלה –" פאני המשיכה למנות עוד ועוד עדות, והיא המשיכה לנוד בראשה. "טורקי? גם מהם יש משלנו, שתדעי לך. אה, לא? אז הוא מצרי? המצרים מאוד מנומסים ושקטים. לא? תימני? הם קצת שחורים, אבל מאוד חזקים בדת, זה טוב. גם לא? סורי הבחור? שמעתי ששם הייתה קהילה חזקה מאוד, עתיקה. אה! זהו זה, פרסי! וואה עליי הם סוחרים טובים, הרבה כסף יודעים לעשות!" 

"פאני די!" ז'ורז'ט קראה לבסוף. 

"הוא לא משום מקום כזה. הוא… משם." את המילה האחרונה היא אמרה בלחש.

"אח, בינתי," נאנחה פאני וצקצקה בלשונה. "לא יכולת למצוא משהו אחר?"

"אני –"

"הוא יהודי?"

"כן."

"אז מה זה משנה כפרה?" פאני קמה על רגליה במרץ מחודש. "הגיע הזמן שילמד לאכול מופלטה. אנחנו נראה להם מה זה. ואת תלכי לאן שאת רוצה. אני אדבר עם אבא שלך. איתי הוא לא יעז להתעסק. תחזרי ותישני פה. יותר מזה אני לא רוצה לדעת. שמעת?"

עכשיו עמדה ז'ורז'ט בפתח הבר, לבושה בשמלה ישנה של אחת מבנותיה של פאני שכבר עזבו את הבית. ליבה עלה על גדותיו מרוב הכרת טובה לפאני. 

המקום היה חשוך ואפל. מתוך הבר עלו קולות מוסיקה וצחוק. היא נתקפה בפחד המוכר. מה לה ולמקום הזה? 

"ז'ורז'ט," היא זיהתה את קולו של אדם בחשיכה. כעבור רגע איתרו אותו עיניה. הוא נשען בגבו על קיר הבר בקצה שמימין לכניסה. אדם דחף את עצמו קדימה והתקרב אליה. עיניו הירוקות זהרו באפלה. הוא נעצר לפניה וחייך. "חשבתי שאולי לא תרצי להיכנס לכאן."

"חשבת נכון," חייכה ז'ורז'ט. 

"אפשר?" הוא הושיט את ידו אל ידה ואחז בה. 

ז'ורז'ט חייכה בביישנות והנהנה. תחושת ידה בכף ידו הגדולה והחמימה הייתה מוכרת. כמו תחושה של בית. 

אדם הוביל אותה בדרך הקצרה אל שפת הים. הם הלכו בשתיקה עד שהגיעו אל הרצועה הדרומית יותר של החוף. הירח והכוכבים סיפקו להם תאורה קלושה, אך לא היה צורך ביותר מכך. הם התיישבו על החול. ז'ורז'ט אספה אליה את רגליה וחיבקה אותן. אדם פשט קדימה את רגליו הארוכות ונשען בידיו על האדמה. 

ז'ורז'ט הביטה בגלי הים שליחכו את החוף בגוונים של כחול וסגול עמוק. היא נמצאת בסוף העולם עם גבר זר, אבל היא לא זכרה מתי הרגישה כל כך בטוחה ונינוחה. 

"אל תפחדי," אמר אדם. ממש כאילו קרא את מחשבותיה. 

"אני לא," קולה היה בטוח.

"לא?"

"לא."

"אולי את צריכה לפחד," שביב של מרירות נשזר בקולו של אדם. "את לא באמת מכירה אותי. אומרים שאני עבריין."

"אני לא מפחדת," חזרה שוב ז'ורז'ט בקול יציב, וסובבה אליו את ראשה. הם נעצו זה בזה מבט כמו שני אבירים שנלחמים בדו-קרב. 

"למה?" קולו של אדם היה שקט מאוד. משום מה זה העציב אותה. 

"כי אני סומכת עלייך," אמרה בפשטות. 

"את לא יודעת עליי כלום."

"המעשים שלך סיפרו לי כל מה שאני צריכה לדעת." 

"אני דפוק," הוא התריס. 

"בכל אחד יש משהו דפוק," היא השיבה.

"אני לא משכיל כמוך."

"תמיד אפשר ללמוד," היא מעולם לא נשברה בקלות.

"אין לי משפחה."

היא שתקה. עיניה ליטפו אותו ברוך. היא לא הייתה מסוגלת לומר את מה שהיא הבינה לגבי עצמה. 

כי זה היה מטורף, וזה היה חסר היגיון. 

אבל היא רצתה להיות המשפחה שלו. 

אז במקום זה היא התחילה לדבר, וסיפרה לו את כל מה שאפשר לספר על המשפחה שלה. על החיים בקזבלנקה. על אמה ועל אחיה שאינם עוד. על אחותה שהתרחקה ממנה. ועל בבי שלה. על הדודים, בני הדודים, הסבים והסבתות. על הגבאי בבית הכנסת ועל רב הקהילה. על המורים בבית הספר היהודי. על שכניהם המוסלמים. על האוקיינוס האטלנטי. על הנמל ועל הספינות. 

ואדם הקשיב, שותה את דבריה בצמא. מבין את מה שנאמר, ובעיקר את מה שלא נאמר והסתתר בין המילים.

כשהיא סיימה, הוא המשיך לשתוק, וגם הפעם דיבר אליה במעשים. הוא חפן בידיו את פניה, ושם, על חוף הים השומם בסוף העולם, העניק לה את הנשיקה הראשונה בחייה.

קישור לפרק הבא