דנה רדא, בעיניים כלות

אני דנה, ואני שמחה שהגעתם לבלוג "הסיפור של דנה"!
אני אוהבת לקרוא, לכתוב ולשתף אתכם בתהליך היצירה. רוצים להציץ במגירות הסודיות שלי? 

נהנתם לקרוא?

למה שלא תפנקו את עצמכם:
בסיפור טוב
בהמלצות שיחסכו לכם זמן וכסף
בסודות מעניינים מעולם הספרים

פוסטים מומלצים

סוף העולם – חלק ו'

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

קישור לפרק הקודם

אילת, 1959

למחרת הלילה היפה בחייה, הלילה שבו העניק לה אדם את הנשיקה הראשונה שלה, התהלכה ז'ורז'ט כסהרורית. היא חשה כאילו היא מרחפת על ענן סמיך ומתוק של אושר. היא עדיין הייתה מעשית, ולא נתנה לעצמה לשגות באשליות. במוקדם או במאוחר, כך ידעה, בועת האושר שלה עתידה להתפוצץ. לא חסרו סיבות לכך. אבל עד אז, היא תרשה לעצמה ליהנות ולו פעם אחת ממה שיש לחיים להציע לה.

את המופלטות שהכינה עם שכנתה פאני ביום הקודם היא ארזה בסיר פח ענק עם מכסה. בהסעה למכרות, אחזה בו על ברכיה לאורך כל הדרך מלאת המהמורות והקפיצות. היא חייכה למחשבה על ההפתעה שתחכה היום לפועלים כשיקבלו את המופלטות הללו לקינוח. 

כשעמלה באותו בוקר בצריפון שלה במכרות על כריכי הבוקר של הפועלים, היא זמזמה לעצמה שיר ערבי עתיק מילדותה. היא הרגישה שבכריכים לא נמצאים רק גבינה וירקות, אלא גם הלב שלה.

בצהריים נשמע הצפצוף הקבוע של אלחנן מבחוץ. לשם שינוי, הפעם היא בירכה על כך שהוא לעולם אינו מציע לה את עזרתו. היא סחבה כרגיל את ארגזי הכריכים לטנדר, וכך היה לה קל במיוחד להוסיף את סיר המופלטות לתא המטען מבלי שיבחין בכך. לכאורה לא הייתה לו כל סיבה להתנגד לכך, אבל ז'ורז'ט הרגישה שעדיף שהוא לא יראה את הסיר.

"מה קרה?" הוא כמעט נבח עליה כשהתיישבה לצדו. הקרבה אליו החדירה בה מתח ודריכות, אבל עיניה המשיכו לזהור וקצהו של חיוך התעקש לחמוק מבעד לשפתיה.

"כלום," ז'ורז'ט משכה בכתפיה והשפילה את מבטה.

"כדאי לך מאוד לא להסתבך איתי עוד יותר," קולו היה ארסי. ז'ורז'ט חשבה שאילו לנדלים שמרבים לזחול סביבם במדבר היה קול, זה היה בדיוק הקול הזה. "עוד לא שילמת לי על מה שקרה אתמול, תזכרי," את הדברים האלה הוסיף בלחישה, אף שלא היה עמם איש בטנדר.

צמרמורת עברה בחוט השדרה של ז'ורז'ט. היא מיששה את המברג הקטן שהטמינה בכיסה. אדם נתן לה אותו אתמול כשנפרד ממנה בלילה. הוא לא אמר דבר, וגם היא לא. אבל שניהם ידעו מדוע חש צורך לתת אותו.

הכול עבד חלק בפירים הראשונים. ז'ורז'ט הוציאה בכל פעם ארגז כריכים, הרימה בזריזות את המכסה של סיר הפח, והוסיפה ערימת מופלטות לארגז. היא הייתה בטוחה שמהר מאוד זה יהפוך לשיחת היום בקרב הפעולים במכרות.

אבל בפיר השביעי, הפיר של אדם ואדון שולמן, אלחנן בחר לצאת מהטנדר. עיניו סרקו את הפועלים הממתינים לחלוקת האוכל ונתקעו על דמותו של אדם. הוא עמד בקצה, וז'ורז'ט ידעה שזה משום שהוא משתדל לא להתבלט כדי שלא לסבך אותה בצרות.

אבל איך הוא יכול לא לבלוט עם המראה הזה שלו? ז'ורז'ט נאנחה והלכה אל צדו האחורי של הטנדר.

למרבה האימה, אלחנן עשה גם הוא את הסיבוב ונעמד לפני ארגזי האוכל במבט בוחן.

אדון שולמן הגיע אליהם כדי לעזור לז'ורז'ט. מלבד המהום של כמה פועלים הרחק מהם, דבר לא החריד את הדממה המדברית. כאילו כולם ידעו שמשהו עומד לקרות.  

"מה זה לעזאזל צריך להיות?" קריאתו של אלחנן נשמעה כמו צווחת עוף דורס באוזניה של ז'ורז'ט.

"אה-" המילים יבשו בגרונה.

אלחנן דחף את ז'ורז'ט הצידה, מה שגרר קריאות זועמות מצד אדון שולמן וגם מצד הפועלים שהשקיפו עליהם. בזווית העין ז'ורז'ט ראתה את אדם נדרך.

"בבקשה! זה שום דבר, רק משהו קטן שהכנתי לפועלים!" תחינה נשמעה בקולה, והיא שנאה את זה.

אלחנן הרים את הסיר ולקח בידו חופן של מופלטות.

"מה זה לעזאזל הזבל השמנוני הזה?!"

"זה לא זבל זה אוכל!" קולה של ז'ורז'ט היה חנוק מזעם ומהשפלה. אדון שולמן הניח יד על כתפה בתנוחה מגוננת.

"זה? זה אוכל?" אלחנן לקח בידו את אחת המופלטות שנתלתה ממנה בצורה מגוחכת. "אתם שומעים?" הוא פנה כעת לפועלים. "זה מה שז'ורז'ט שלנו פה רצתה לתת לכם. רעל שמנוני." והוא הניח למופלטה ליפול מידו את החול.

דמעות חמות החלו לזלוג על פניה של ז'ורז'ט, אבל היא לא נתנה להן להקפיא אותה. היא נחלצה מחיבוקו המגונן של אדון שולמן וקפצה אל תא הטנדר.

אבל זה היה מאוחר מדי.

אלחנן חטף את סיר המופלטות שלה ואחז בו כאילו יש בתוכו חומר נפץ.

ז'ורז'ט עמדה רותחת מולו. מעולם היא לא הושפלה כך. היא ראתה בזווית עיניה איך עיניו של אדון שולמן מתרחבות בייאוש.

כעבור שנייה אדם נעמד לידם, זיעה זלגה במורד רקותיו, עיניו הירוקות בערו באש וידיו היו קפוצות לאגרופים.

ז'ורז'ט קיללה את תבונתה שהשתבשה. היא הייתה צריכה לדעת שזה מה שיקרה. למה היא לא יכולה פשוט לשבת בשקט מבלי לסבך אותה ואת כולם בצרות?

"ממה הכנת את הזבל הזה?!" קולו של אלחנן רעם באוזניה.

"זה לא עניינך," ז'ורז'ט ענתה בקול יציב ושקט. רחש של תדהמה עבר בין הפועלים. בעולם שבו הם חיו, זה היה בלתי מתקבל על הדעת שאישה תענה כך לגבר הממונה עליה.


"מה אמרת?"

"מה ששמעת," חזרה ז'ורז'ט. נמאס לה. בבירור המאמץ שלה עם המופלטות ירד לטימיון, זה כבר אבוד. לכול הפחות היא לא תיתן למנוול הזה לרמוס את כבודה.

לרגע נראה היה שעשן יוצא מאוזניו של אלחנן. נחיריו התרחבו ועיניו היו אדומות. אבל באותה מהירות שזה הופיע, כך זה שכך. חיוך התפשט על פניו.

מבלי להוציא הגה מפיו, הפך אלחנן את הסיר וכול המופלטות נשפכו ממנו אל החול.

ז'ורז'ט התבוננה במופלטות שפאני והיא הכינו באהבה כה רבה מוטלות על האדמה הצחיחה וליבה נחמץ. באותו רגע היא נשבעה לעצמה שהיא עוד תגרום לאלחנן להתחרט על ההשפלה הזו. היא עדיין לא ידעה איך ומתי, אבל לא היה לה ספק שזה יקרה.

אלחנן פרץ בצחוק, שגם כמה מן הפועלים הצטרפו אליו.

אדם פלט קול לא ברור ונראה כאילו הוא עומד לזנק על אלחנן.

אבל אז אדון שולמן דיבר אליו בשפה שז'ורז'ט לא הבינה. פולנית או אולי אידיש, היא לא הייתה בטוחה. אדון שולמן אמר משפטים בודדים, אבל די היה בהם כדי לגרום לאדם לקפוא במקום. רוח הלחימה שלו כמו התנדפה ממנו. אגרופיו רפו וזרועותיו נשמטו לצדי גופו. ז'ורז'ט נדהמה לראות את השינוי שחל בו בעקבות אותם משפטים עלומים שהשמיע אדון שולמן. היא רצתה כל כך שיביט בעיניה כדי שתוכל לפענח אותו, אבל הוא נמנע מלהישיר אליה מבט.

תחושה מבשרת רעות החלה להלום בראשה של ז'ורז'ט. היא לא אהבה לראות את אדם מובס באופן הזה.

"את הזבל שלך תשמרי למקום שממנו באת," קרא אלחנן כך שאיש לא יוכל שלא לשמוע. "ותחזרו כולכם לעבודה!"

"תשמעו כולכם!" קולה של ז'ורז'ט מעולה לא עלה גבוה כל כך. ראשיהם של הפועלים ניתרו מעלה, ודממה השתלטה על המקום. "הבוס שלכם זרק עכשיו את האוכל שלכם על הרצפה. מה דעתכם על זה?" ז'ורז'ט העבירה את מבטה על פני כל אחד ואחד מהפועלים, והתמקדה בסוף באדם. לאט לאט הוא הרים את ראשו ופגש במבטה. איש מעולם לא הביט בה בעיניים כה מעריצות. הוא נתן לה כוח להמשיך. "לאוכל הזה קוראים מופלטה. זה האוכל שלי, ואני גאה בו. שמתי בו את הידיים שלי ואת הנשמה שלי."

"תשתקי, שכחת את מקומך!" אלחנן ניסה להסות אותה, אבל היא המשיכה.

"מי שבכל זאת רוצה לדעת מה זאת מופלטה, שיבוא בעוד יומיים ל'סוף העולם' בשעה שבע בערב."

תדהמה הייתה שפוכה על פני הפועלים. גם לאלחנן נדמה שנגמרו המילים.

"קדימה," אמרה ז'ורז'ט כאילו לא אירע דבר. "בוא נמשיך, יש עוד פועלים שמחכים לאוכל שלהם."

היא הביטה באדם בפעם האחרונה, אבל הוא שוב השפיל את מבטו והתחמק ממנה. זה פגע בה יותר מכל דבר שאלחנן יכול היה לעשות.

ז'ורז'ט זקרה את סנטרה מעלה, הסתובבה וצעדה אל הטנדר, מלווה בשריקות עידוד של הפועלים.

קישור לפרק הבא

רוצים לקבל את החלקים הבאים ישירות אליכם למייל? מוזמנים להצטרף לתפוצה כאן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקבל עדכון בווטסאפ על הפוסט הבא? לחצו על האייקון

מוזמנים לשתף עם חברים:

פוסטים נוספים שתהנו לקרוא:

אורנה קדם

סיפורה של אורנה

סיפורה מעורר ההשראה של אמי היקרה אורנה ז"ל, פוסט מיוחד ליום האשה!

ספרים קלילים מומלצים

ספרים קלילים מומלצים

פוסט מושקע מאוד עם ספרים קלילים מומלצים וכיפיים שיעזרו לכם לברוח מהמציאות לכמה שעות!

למה שלא תפנקו את עצמכם

בסיפור טוב
בהמלצות שיחסכו לכם זמן וכסף
ובסודות מעניינים מעולם הספרים

הצוואה של לידיה

הספר החדש שלי שהתחיל כאן בבלוג וחיכיתם לו כל כך הגיע לחנויות!
הפרק הראשון לקריאה בחינם כאן

רשימת ספרים מומלצים מעולים!

מתלבטים איזה ספר לקנות ולא רוצים להתאכזב?
משוטטים בין המדפים בספריה ולא יודעים מאיפה להתחיל? 
הרשימה הזו בדיוק עבורכם!
ברשימה תמצאו מעל 90 ספרים מומלצים ממגוון ז'אנרים וסגנונות.
בטוחה שתמצאו שם ספרים שתאהבו לקרוא!
 

השאירו פרטים והרשימה תשלח אליכם למייל

דנה

דנה רדא, בעיניים כלות

מוזמנים ליצור איתי קשר