סוף העולם – חלק ז'

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

קישור לפרק הקודם

אילת, 1959

כעבור יומיים, ז'ורז'ט ופאני התייצבו לקראת השעה שבע מחוץ לבר 'סוף העולם'.

"שאני אמות, לאן לקחת אותי!"  נאנחה פאני בפעם המיליון בערך מבעד לשפתיים קפוצות. "אם ידעו בשכונה שאני פה זה יהיה הסוף שלי!"

ז'ורז'ט צחקקה והניחה יד מרגיעה על כתפה של שכנתה פאני.

"אל תדאגי פאני. לא יקרה שום דבר רע."

מבטה של פאני היה מפקפק במיוחד, כאילו ביקשה לומר לז'ורז'ט ששתיהן יודעות שכבר קרו דברים רעים בזכות כוונותיה התמימות. ז'ורז'ט השפילה את עיניה אל הקרקע והביטה בחיוך במפה הפרושה עליה.

לא היה להן שולחן, ואפילו לא כסא. אז ז'ורז'ט הניחה בזהירות צלחות ועליהן מופלטות טריות. בין הצלחות היא הניחה מפיות ועליהן ערימות מזמינות של עוגיות סולת שהן אפו. היא קישטה את המפה בפרחים שהיא קטפה בחשאי מערוגות הנוי שבמרכז העיר, ובענפי עץ שיטה.

ז'ורז'ט ארגנה לפאני כסא שהוצא לכבודה מתוך הבר. היא עצמה התיישבה על האדמה לפני המפה הפרושה שלה והמתינה.

"איפה הם חביבתי, הא?" קראה פאני בקולה הגרוני. "איפה הפועלים שלך?"

ז'ורז'ט לא הייתה מוטרדת. היא ידעה שהם יגיעו. הם לא יאכזבו אותה.

אדם לא יאכזב אותה.

כעבור זמן לא רב, נשמעו ממרחק קולות דיבור וצחוק גבריים. הקולות הלכו וקרבו עד שחבורת פועלים התקרבה אליהן. ואז עוד אחת, ועוד אחת. הם התקרבו אליהן בביישנות ובחיוכים נבוכים. חלקם שאלו כמה האוכל עולה, והופתעו לשמוע שהוא בחינם. במקום הנידח שבו הם גרו, כל מאכל חדש היה טעימה מעולם אחר. עולם שהם לא היו יכולים להגיע אליו בשום דרך אחרת. דרך המופלטות סיפרו להם פאני וז'ורז'ט איך זה לחיות בקזבלנקה.

הפועלים טרפו את המופלטות והעוגיות, ועד מהרה לא נותר פירור על המפה היפה של ז'ורז'ט.

היא הייתה אמורה לשמוח. היוזמה שלהן הייתה הצלחה גדולה, על אף ניסיונותיו של אלחנן להשפיל אותה ולחבל במאמציה.

אבל היא לא הייתה שמחה.

איך תוכל לשמוח כשהפועל היחיד שאותו באמת רצתה לראות לא הגיע? איך היא יכולה לשמוח כשמי שעליו חשבה כשהכינה את כל זה, לא טרח אפילו להגיע?

אפילו אדון שולמן, שתמיד תמך בה וגונן עליה לא הופיע. היא ניסתה לומר לעצמה שלא כדאי להיחפז ולהסיק מסקנות. אולי קרה משהו לאחד מהם חלילה. אולי צצה להם בעיה כלשהי?

אבל דבר לא שינה את העובדה הפשוטה שאדם לא הגיע לטעום את האוכל שלה.

מצב רוחה של פאני היה מרומם ביותר, והיא פטפטה בעליזות עם הפועלים, צוחקת מהבדיחות שלהם ומדי פעם מחליקה את המטפחת שלה ומסדרת את דש שמלתה. ללא ספק פאני הייתה ראויה לתשומת הלב הזו. זה ניחם מעט את ז'ורז'ט והעלה חיוך עצוב על פניה.

היא הרהרה שוב במכתב ששלשלה הבוקר לתיבת הדואר. מכתב שהייתה צריכה לכתוב לפני זמן רב, ולא עשתה זאת.

כמה זמן לוקח לדואר להגיע לצרפת?

ז'ורז'ט נשכה את שפתיה, מנסה לשווא לכבוש את העצב שאיים לפעפע מתוכה החוצה. השילוב של המכתב ושל היעדרו של אדם מערב המופלטות שלה כמעט הכריע אותה.

החשיכה כמעט ירדה, עוטפת את השמיים הכחולים אפורים בנוכחותה. כוכבים החלו לנצנץ מעל, ורחש הגלים מהחוף הקרוב נשמע חזק יותר.

פאני התרוממה מהכסא שלה והביטה בז'ורז'ט בעיניה הנבונות.

"לא בא הפועל שלך." לא הייתה שאלה בדבריה.

"לא."

"אח, חביבתי שלי," נאנחה פאני. "מה אפשר לצפות מאחד משלהם?"     

"פאני," ז'ורז'ט בלעה במאמץ את הגוש שנוצר בגרונה. "תודה לך על הכול. אני אסדר פה ואבוא אחרייך עוד מעט."

"בשום אופן!" התרעמה פאני מייד. "מה בבי שלך יגיד אם ידע שאני נתתי לפרח כמוך ללכת פה לבד בחושך?!"

ז'ורז'ט הרגישה כמו פרח שנבל. רוח הלחימה שלה התנדפה ממנה והיא הרגישה מרוקנת. היא לא תיארה לעצמה שהיא תוכל להרגיש כך בגלל דבר כל כך פעוט.

"זה לא משהו שלא עשיתי כבר, פאני," היא אמרה בקול עייף. "חוץ מזה, כולם כאן מכירים אותי. לא יקרה לי כלום. זו הליכה של כמה דקות. אני רק רוצה להיות קצת לבד."

פאני גלגלה את עיניה לשמיים ואז נעצה את מבטה בז'ורז'ט. "תשמרי על עצמך, שמעת? כי אם יקרה לך משהו, בבי שלך ואלוהים לא יסלחו לי! שמעת?!"

ז'ורז'ט חיבקה את פאני ונפרדה ממנה. היא הביטה בה עוד רגע, ואז התכופפה והתחילה לנקות את שאריות האוכל ולקפל את המפה שלה. היא ערמה לצידה את הצלחות והמפה, וקשרה אותן בבד פשוט כך שתוכל לשאת אותן בחזרה הביתה בקלות. כשסיימה, התיישבה ליד הצרור שלה, מחבקת בזרועותיה את ברכיה האסופות ומבטה בוהה קדימה בחשכה. היא חשבה לצעוד מעט על חוף הים, אבל עכשיו העייפות פשטה באיבריה, והיא לא מצאה בתוכה כוח.

כעבור דקה או שתיים נשמע במעלה השביל קול צחוק של בחורה. חושיה של ז'ורז'ט התחדדו. זה לא היה סתם צחוק. זה היה צחוק של בחורה שרוצה להרשים גבר.

קול הצחוק הלך והתקרב, ומתוך האפילה הגיחו שתי דמויות.

ז'ורז'ט הרגישה שהחשיכה מסביבה פלשה בבת אחת אל תוך גופה והתנחלה בתוכו. מדוע לא הקשיבה לפאני והלכה איתה הביתה?

למה היא כזו טיפשה?

אילו הייתה מקשיבה לפאני, לא הייתה נאלצת לחזות עכשיו באדם שלה כשהוא בחברה אישה אחרת. היא לא הייתה צריכה לשמוע איך הוא לוחש באוזניה מילים בשפה שהיא לא מכירה, ואיך הבחורה בעלת השער הזהוב משליכה לאחור את ראשה בצחוק גדול. היא לא הייתה צריכה לראות את החופשיות שבה התקרבו זה לזה, אשר העידה על אינטימיות והיכרות עמוקה. ובמיוחד היא לא הייתה רואה איך אדם מושך אליו את הבחורה ונושק לה בכוח.

ברעב שלא הזכיר בדבר את הדרך שבה נישק את ז'ורז'ט.

קישור לפרק הבא.

לא יכולים לחכות לפרקים הבאים? הצטרפו לתפוצה וקבלו אותם ישירות למייל שלכם!