תני לי סימן

כי הכל מתפורר ומתחיל להישמט לי מהידיים

עשיתי את זה. באמת עשיתי את זה. כמו שכתבתי לכם בפעם הקודמת, פניתי לעזרת האדם היחיד שיכול לסייע לי כרגע.

כמובן שאסור לי לכתוב את זה פה. אבל זה לא באמת משנה, כי נראה לי שבמילא אף אחד לא קורא את זה. בכל אופן, זו תהיה הפעם האחרונה שאני מזכירה את זה.

הבנתי ממנו מה שהייתי צריכה להבין, ועכשיו אני צריכה לפעול. אם חשבתי שהסתיימו ההרפתקאות שלי עם עולם הפשע, טעיתי ובגדול. אבל באמת לא כדאי שארחיב על זה פה. קיבלתי המלצה על עורך דין פלילי תותח, ואני אצור עמו קשר בהקדם האפשרי. יש גם עוד כמה דברים שאני אעשה, בראש ובראשונה נסיעה לצפון. אני רק צריכה לחשוב איך לעשות את זה. אני לא יכולה לקחת לשם את דניאל, זה ברור. ואם צור ידע מה אני מתכננת הוא ממש, אבל ממש, לא יאהב את זה.

עוד נראה לגבי כל זה.

אני כותבת לכם כשדניאל ישן. הוא מותש מבכי. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לא לבכות יחד איתו. הוא רוצה את אמא שלו. ומי יכול להאשים אותו?

אתם בוודאי תוהים איפה היא.

גם אני.

ליז נעלמה, ירדה למחתרת.

אבל חכו עם זה, אני אגיע לזה בסוף. אני חייבת לכתוב לכם בצורה מסודרת, כמו שאתם יודעים רשימות עוזרות לי לשמור על השפיות שלי.

עבודה:

כמו שכבר סיפרתי לכם, לקחתי חופשה ללא תשלום מהעבודה שלי כדי לשמור על דניאל. המצב הזה נהיה מאתגר יותר מיום ליום. אני מבלה את רוב היום בטלפונים בלתי פוסקים, ובערבים אני נוסעת למשרד כשזה מתאפשר.

ובכל זאת, אני מתחילה להרגיש שהמשרה החדשה שלי, שכל כך שאפתי להגיע אליה, נמצאת בסכנה. מזכירה לכם שוב שבפוסט בנושא חשיבה חיובית תוכלו למצוא עצות זהב לכל מי שמנהל אנשים, כולל קובץ מתנה של עצות לחשיבה חיובית בתחומים שונים.

הבוס שלי כבר רמז לי שהסבלנות שלו מתחילה להיגמר. אני יודעת בוודאות שיש יותר מאדם אחד שמצפה לנפילה שלי כדי להתנפל על המשרה שלי. הבוס שלי כבר אמר שאולי אשקול למנות לי מחליף זמני מבין אנשי הצוות.

אני לא ממהרת לעשות זאת. אני יודעת היטב שזה מסלול מהיר לאיבוד טוטאלי של המשרה. אני לא נמצאת בה מספיק זמן כדי שהכל יתקתק גם בלעדיי.  

פוריות:

אני ממש, אבל ממש, לא מאמינה שאני כותבת את זה – אבל הגיע היום שבו אמרתי ביוזמתי לצור שאני רוצה הפסקה מהטיפולים.

מי היה מאמין שזה יקרה???

הבנתי שאני פשוט לא מסוגלת לעבור את זה כרגע. אני לא יכולה להתעסק בכל זה – בזריקות, בציפיות, בתחושות האכזבה האינסופיות, בביקורים הבלתי נגמרים בבתי חולים. אני לא באמת יכולה לעשות את זה כשיש בחסותי ילד קטן ועזוב, אחי נמצא מחוץ למשחק וצור על סף שיגעון מכל המצב הזה.

זוגיות:

צור אמר שהוא מכבד את ההחלטה שלי בנושא הטיפולים. הוא אמר שבזמנים אחרים, הוא היה אפילו גאה בי שהצלחתי לקבל החלטה כזו בעצמי.

אבל אף אחד מאיתנו לא יכול להתעלם מהעובדה הבאה: יש חוסר תיאום מוחלט בין הציפיות והרצונות שלנו. אז, וגם עכשיו. כשאני רציתי לעבור טיפולים הוא לא רצה, ועכשיו הוא רוצה, ואני לא פנויה לזה רגשית ומחשבתית. כתבתי על ההבדלים בינינו בהרחבה בפוסט הזה.

רק כדי שתבינו עד כמה המצב חמור, אני מצרפת לכם כאן תרשים שמסביר איך נראית שגרת הלילה שלי, כי אין כמו תרשימים להמחשה:

אתם שואלים איפה צור בכל השגרה הזו, נכון? גם הוא תוהה על כך, וגם אני.

אסור, אסור, אסור לי לאכזב את צור. הוא עבר איתי כל כך הרבה ותמך בי בכל כך הרבה מובנים.

אני פשוט חייבת לפתור את כל זה, אבל אין לי מושג איך!

כתיבה:

כמו שסיפרתי לכם בפעם הקודמת, נרשמתי לסדנת כתיבה בתל-אביב. כמובן שצדקתי, צור שכח מזה לגמרי (כמו שהוא שוכח בערך שישים אחוז מכל הדברים שאני מספרת). הוא חושב שזה עומס מיותר עבורי כרגע עם כל מה שקורה, אבל הוא כמובן לעולם לא ימנע ממני לעשות משהו שאני רוצה.

אז הלכתי כבר לשני מפגשים בסדנה. חייבת לומר שזה היה די מביך בהתחלה. הסופרת הראשונה שמנחה את הסדנה היא קצת… ובכן, איך אנסח את זה, היא לא עממית במיוחד, אבל כנראה שהיא יודעת מה היא עושה. היא הטילה עלינו משימה לכתוב סיפור שמתחיל בזמן עבר וממשיך בהווה, קשור לדברים שקורים היום באקטואליה, אבל לא אלינו באופן אישי.

אחרי מחשבה רבה, כתבתי סיפור, הוא נמצא כאן בקישור. אני מאוד גאה בו, ואולי לא כולכם תאהבו את הסוף שלו, אבל אותי הוא מרגש.

בבקשה תגידו לי מה דעתכם לפני שאלך למפגש הבא בסדנה!

אישי:

אוקי, אז כמו שהבנתם אני מטפלת בפעוט, בדניאל שלנו. הוא הילד הכי מתוק שקיים בעולם ואני אוהבת אותו כל כך. אבל –

אני לא אמא שלו. אני אפילו לא בדיוק דודה שלו בשבילו. עד לא מזמן הוא לא הכיר אותי בכלל.

הוא בוכה המון, הוא הסתגר מאוד, וזה אחרי שבתקופה שהיה עם גל הוא נפתח והיה ילד שמח ומאושר.

אני מנסה להעסיק אותו ולשעשע אותו, אבל זה לא ממש עובד. צור הציע שארשום אותו לאחד מהגנים אצלנו בשכונה. כרגיל, צור בדרכו המעשית חושב שפשוט צריך להכניס אותו לשגרה המתאימה לילד בן גילו, וכמה שיותר מהר. הוא גם כנראה צודק כמו תמיד.

 אבל איך אוכל לעשות את זה כשאני אפילו לא יודעת כמה זמן הוא יהיה פה?

מה אני אמורה לומר לו כשהוא שואל על אמא שלו? על גל?

ליז,

בבקשה ממך, אם את קוראת את זה, תני לי סימן. כל סימן. אני כבר אדע להבין שזו את.

תגידי לי מה את רוצה שאעשה עבור הבן שלך, עבורך.

אעשה הכל, רק תני לי סימן.