מאחורי הקלעים של הסיפור של מסעודה

וקצת על השורשים העיראקיים שלי 🙂

אם קראתם את הסיפור הקצר שפרסמתי כאן "הסיפור של מסעודה", אולי תהיתם לעצמכם מנין ההשראה והמוטיבציה לכתוב סיפור כזה?

כמה מהסיפור הוא בדיה וכמה אמת? והאם באמת סבתא מסעודה קיימת?

ומדוע החלטתי לכתוב סיפור כזה בכלל?

כמו הרבה סיפורים אחרים, גם הסיפור הזה ישב אצלי במגירה לא מעט שנים. אבל הוא רלוונטי במיוחד עכשיו.

באפריל 2020 ציינו 70 שנים למבצע "עזרא ונחמיה". זהו אחד ממבצעי העלאת היהודים הגדולים ביותר שהיו בארץ בשנות ה-50, ובמסגרתו הועלו ארצה עשרות אלפי עולים מעיראק.

אמנם המשפחה שלי מצד אמי עלתה ארצה לפני המבצע הזה, אבל בכל זאת החלטתי שהגיע הזמן לתת כבוד לשורשים שלי מעיראק, שהשפיעו עליי לא מעט (אתם יכולים לקרוא עוד על ההשפעה של אמי עליי ועל הכתיבה שלי בפוסט הזה).

ההורים של אמי עלו ארצה מעיראק בשנות ה-40. כל ילדיהם נולדו בארץ, בהם גם אמי אורנה ז"ל. את סבי סלים ז"ל לא זכיתי להכיר לצערי הרב. אבל שמעתי עליו סיפורים רבים מאמי, שאהבה אותו מאוד והייתה קשורה אליו. הוא נפטר כשהיא הייתה בת 27.

סבי היה איש משכיל מאוד, שידע לדבר ולכתוב במספר שפות, בהן אנגלית וצרפתית, והיה בעל ידע כללי רחב מאוד.

סבתי שמחה ז"ל הייתה אישה שהתמודדה כמעט רוב חייה עם מחלה קשה – טרשת נפוצה. הרופאים נתנו לה סיכוי קטן ביותר להמשיך לחיות, אבל היא חיה עם המחלה הזו במשך עשרות שנים עם סבל רב, תעצומות נפש וטיפול מסור של דודתי עדנה.

לאמה של שמחה קראו מסעודה, וגם עליה שמעתי מאמי כמובן. היא אמנם חיה הרבה לפני שהסיפור שכתבתי התרחש, אבל באמצעות השם של הגיבורה בחרתי לכבד את זכרה.

המשפחה הייתה עשירה מאוד בבגדד, היו בבעלותה עסקים ונכסי נדל"ן. כמו הרבה משפחות יהודיות מכל הארצות, גם הם בחרו לוותר על כל זה כשעלו לארץ ישראל מתוך ציונות והתחילו כאן הכל מאפס.

אצלנו במשפחה יש גאווה במורשת העיראקית, אבל היה לי חשוב לכתוב גם על מקרה הפוך.

מה קורה כאשר הדור הצעיר פחות מכיר את המורשת שלו? ופחות גאה בה?

מה קורה כשנכד או ילד מתבייש בהוריו או בסביו? איך הם מרגישים?

הלקח שלימדה אותנו המורה לאנגלית פיליס

אחד השיעורים מבית הספר שהכי חרוטים בי והכי זכורים לי הוא דווקא שיעור באנגלית בתיכון. כמו במרבית השיעורים שנחרטים בזיכרון התלמידים, גם באותו שיעור הלקח העיקרי שנלמד כלל לא היה קשור בשפה האנגלית. המורה פיליס לא דיברה באותו יום על דקדוק באנגלית אלא על דבר אחר לגמרי.

"כמה מכם אמרתם שלום היום למנקה?" שאלה המורה פיליס.

דממה השתררה בכיתה. אנו התלמידים ישבנו נבוכים ונעצנו מבט בשולחנות הירוקים.

"כמה מכם הבחינו בעבודה הקשה שלה? נתנו לה מילה טובה?"

המבוכה נמשכה.

המורה פיליס לא הייתה צריכה לדבר הרבה, והיא אכן לא דיברה הרבה. המסר היה ברור. המסר היה כל כך חזק עד שהוא זכור לי גם היום, שנים רבות לאחר המאורע עצמו. יש כל כך הרבה אנשים שעושים את עבודתם בשקט ובנאמנות, ולא תמיד זוכים לבמה הראויה להם. בכל פעם שאני רואה אחד כזה, אני כמעט תמיד נזכרת בפיליס, המורה לאנגלית שלימדה אותנו שיעור חשוב בהרבה מהשפה עצמה. שיעור על ערכים.

פיליס גם לימדה אותנו מהו כוחו של מורה ומחנך. וזה כל כך רלוונטי היום, כשאנו נמצאים בעיצומו של משבר הקורונה, ועלינו להעריך שבעתיים את עבודת הקודש של הגננות והמורים בישראל.

גיבורה לא סטנדרטית

לכן היה לי חשוב לכתוב סיפור שהגיבורה שלו היא ממש לא גיבורה סטנדרטית – היא סבתא עיראקית מבוגרת שבקושי יודעת לקרוא, חסרת חוש אופנה ועובדת למחייתה כמנקה במוזיאון. הדמות אולי בדיונית לחלוטין אבל יש כל כך הרבה אנשים אמתיים כאלה. והם גיבורים לא פחות מכל אחד אחר, אם לא יותר.

על המורשת של עיראק יש עוד הרבה מה להרחיב ויש לי עוד הרבה חומר במגירות על זה (שבטוח ייצא מתישהו :). אבל דרך הסיפור הזה היה לי חשוב להיזכר ולהזכיר שכל אחד צריך להיות גאה במורשת שלו, לא משנה מהיכן היא.

וכל אחד שיש לו סבתא וסבא – תנצרו כל רגע יקר אתם! לצערי הזמן שלי עם הסבים והסבתות שלי היה קצוב במיוחד, אבל הסיפורים שלהם תמיד נתנו לי כוח והשראה והם נמצאים בין השורות של הרבה מהדברים שאני כותבת.

אתם מוזמנים לספר לי מה חשבתם בתגובות כאן למטה, מבטיחה לענות!

סיפורים קצרים מרגשים נוספים מחכים לכם כאן.

אהבתם? מזמינה אתכם להירשם לרשימת התפוצה במייל או בוואטסאפ כאן למטה ולקבל עדכונים על פוסטים חדשים.