הפעם לא יהיו כאן רשימות ולא סדר
הפעם אני כותבת לכם ממעמקי הצער והנפש שלי. אני יכולה רק לכתוב על מה שקרה, כי זה הדבר היחיד שיכול לעזור לי כרגע.
אם אתם רוצים להיזכר מה היה בפעם הקודמת – היכנסו לכאן.
העיתון הונח על השולחן בינינו כמו רימון שהושלך והתפוצץ, וכעת כל מה שנותר זה להתמודד עם ההרס שלו.
לשם שינוי, לא היה לי מה להגיד. ההלם הותיר אותי ללא מילים, וללא הלב שלי. הלב שלי פשוט נעלם. יצא מהגוף שלי והלך לו למקום אחר, לא נודע. נדמה היה שלא יחזור לעצמו לעולם.
צור ישב על הספה מולי. אותה ספה שידעה עליות ומורדות רבים בינינו.
צור שלי, השקט, הבטוח, הסלע שלי.
לפחות, זה מה שהיה פעם.
עכשיו הוא לא הפסיק לנעוץ בי את מבטו החודר, כמו שהוא אוהב לעשות. רק בהבדל אחד – הפעם נעלם ממבטו אותו בטחון שתמיד אפיין אותו בקשר אלי.
גם הוא לא ידע מה להגיד. גם הוא לא ידע איך אפשר להמשיך מכאן.
"תגידי משהו," הוא לחש, כמעט בתחינה.
הלוואי שהיה לי מה להגיד. הלוואי שהגרון שלי לא היה חנוק כמו שהיה מאז שעות הבוקר. מאז שנודע לי על הכתבה הארורה הזו שמשנה את הכל.
המבט שלי נתקל בפעם המאה בערך בשער של העיתון:
לכאורה, שום דבר חוץ מכתבת רכילות זולה על אחי ועליי. כתבה שהתיימרה להיות כתבת "תחקיר", שהגיעה לכל מיני אנשים בעבר של גל ושלי כדי שיתנו עדות "אופי" על החשוד ברצח ועל אחותו שהייתה מעורבת אף היא בפרשית רצח לא מזמן.
אנשים כמו שירית. אתם זוכרים את שירית? האקסית המיתולוגית של צור. זו שהוא עזב למעני, לפני מה שנראה כמו נצח כשנינו עוד היינו סטודנטים.
שירית, שנהגתי לעקוב אחריה מעת לעת בפייסבוק, ושמעולם לא התייאשה מלשלוח לצור הודעות ולנסות ליצור איתו קשר.
מסתבר שלשירית היה מה להגיד. משהו שישנה לנצח את החיים שלנו.
"עיינה," אמר שוב, "בבקשה, תגידי משהו."
נשאתי אליו את עיניי. לא זכרתי מתי ראיתי אותו מיוסר כל כך. הלב שלי כמעט יצא אליו, אלמלא היה שבור כבר ולא יכול לצאת עוד לשום מקום.
"אתה תגיד לי שלא ידעת מזה?" שאלתי. הרגשתי כמו רובוט. אפילו לבכות כבר לא יכולתי.
"ברור שלא ידעתי!"
שתקתי לרגע. "אני אנסח את זה כך, עד מתי לא ידעת?"
צור עצם לרגע את עיניו, וזה גרם לי להיזכר באותו לילה גורלי שבו הכרנו במסיבת הסטודנטים בטכניון, לפני שנים. גם אז, כשבקושי הכרתי אותו, הבנתי בחוש שהוא משקר לי כשהוא אומר שאין לו חברה. ממש כמו עכשיו.
אולי זה היה סימן? אולי הייתי צריכה לדעת כבר אז, כמו שאמרתי לו, שלמי שמשקר כבר בהתחלה אין עתיד? אבל אז הוא חזר בשבילי לצפון במלחמת לבנון השנייה, הודיע שנפרד מהחברה שלו ומאז לא נפרדנו עוד.
(*למי ששכח – מוזמנים להיכנס לקישור).
זה צור. צור שתמך בי לאורך כל הדרך, עם כל הקשיים שלי וכל השיגעונות שלי. צור שתמיד קיבל ואהב אותי כמו שאני.
אז אולי אני מדמיינת את כל זה?
"שבוע," קולו של צור החזיר אותי לקרקע בחבטה. "עד לפני שבוע לא ידעתי כלום, אני נשבע."
אנחה חלושה נפלטה ממני. התקווה היחידה שנותרה לי אבדה. הוא ידע מזה. ידע ולא אמר לי כלום.
"עיינה לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איך להגיד לך דבר כזה, ידעתי מה זה יעשה לך. אני –"
"נפגשת איתה? נפגשת איתה לפני שבוע, ידעת מכל זה כבר שבוע ולא חשבת להגיד לי?" הפעם לא יכולתי שלא לפרוץ בבכי. "נתת לי לשמוע את זה יחד עם כל המדינה בכתבה המגעילה הזו?"
הוא התקרב אליי ואחז בידיי, אבל אני הסטתי את מבטי.
"עיינה, לא ידעתי שזה מה שיקרה! את חייבת להאמין לי! הדבר האחרון בעולם שאני רוצה זה לפגוע בך. אני אוהב אותך."
וזה מה שהיה הדבר העצוב ביותר. האמנתי לו. הרגשתי את האהבה שלו במבטו, במילותיו, במי שהוא.
אבל עכשיו לא הייתה לזה שום חשיבות. כי מה שהיה כתוב בכתבה היה הרבה מעבר למה שיכולתי להתמודד איתו.
יכולתי להתמודד עם זה שחיי בסכנה, שאחי מואשם ברצח, עם אלף ואחד דברים.
עם מה שכתוב שם – לא.
אם אתם חיים על החלל החיצון ועוד לא קראתם את הכתבה הארורה הזו, אתם יכולים להכניס את הפרטים שלכם לכאן ואשלח לכם אותה (וגם עדכונים נוספים בעתיד), כי אני ממש לא מוכנה לשים קישור לזה באתר שלי:
תקראו ותגיבו לי פה. אולי יהיה לכם משהו חכם להגיד, ואולי רק תנחמו אותי. אני בהחלט זקוקה לזה, כי הפעם שברו אותי סופית.
לפוסט הבא.
