תחילתו של עידן חדש
אם קראתם את הפוסט האחרון, אז אתם יודעים שהחיים שלי כמו שהכרתי אותם עד היום נגמרו.
עידן חדש התחיל. בלי צור.
שוב.
אבל הפעם זה חמור הרבה יותר, ואני באמת לא יודעת איך אפשר להתאושש מהדבר הזה.
זה כל כך חמור עד שנאלצתי לעשות מעשה קיצוני. הודעתי בעבודה שאני יוצאת לחופשה ללא תשלום עד להודעה חדשה. לא איכפת לי שקודמתי, לא איכפת לי שיש כמה אנשים שזוממים להשתלט על המשרה שלי בהיעדרי.
אני לא מסוגלת להתמודד עם הטלפונים, עם הכתבים שרוצים לראיין אותי ועם הצלמים שאורבים בכל פינה. כולם רוצים לדעת מה התגובה שלי לזה שאחי בכלא, ושהאקסית של בעלי בחרה לחלוק עם כל המדינה את העובדה שלטענתה יש לה ילד ממנו.
ילד!
מצור!
אחרי שאני מנסה במשך שנים להיכנס להריון.
יש יותר פתטי מזה?!
נוסיף לכך את זה שדניאל האחיין שלי ואני נמצאים בסכנה (אחרת איך נסביר את העובדה שליז, אמו, ירדה למחתרת?), וזה מוביל אותי לפתרון מאוד פשוט.
אז גם אני ירדתי למחתרת. דניאל ואני נמצאים עכשיו בסוג של חופשה. בשבילו זו חופשה, בשבילי זו בריחה מכל הבלגן והמציאות ההזויה שנכפתה עלינו.
ארזתי מזוודה לשנינו והשארתי לצור מכתב. מכתב קצר מאוד, הקצר ביותר שכתבתי לו אי פעם:
מאז שהתפוצצה הפרשה הוא ניסה בכל דרך אפשרית לדבר איתי ולנסות להסביר לי. ואני, שתמיד כמהה לשמוע כל מילה שיוצאת מפיו, כי הוא ממעט לדבר, פשוט אטמתי את אוזניי ואת לבי.
אני יודעת שזה מגוחך וילדותי. אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם הדבר הזה. לא כרגע. אולי הזמן הזה שבו אנחנו שוהים במקום מרוחק ושקט יסייע לי להסדיר את כל התחושות והמחשבות שלי. כל מה שאני רוצה עכשיו זה שקט.
הטלפון שלי רוטט. זו הודעה מצור. בדרך כלל הוא מעדיף שיחות בעל פה על פני הודעות ארוכות, אבל הפעם חרג ממנהגו.
אני מניחה בדממה את הטלפון על השולחן. אני כל כך רוצה להאמין לו. אין דבר שאני רוצה לעשות יותר. אבל יותר מדי סימני שאלה מרחפים כאן מכדי שאוכל להתעלם מהם.
אולי כתיבה תעזור לי להבהיר את הדברים?
לא משנה כמה אני חושבת על זה והופכת את זה מכל כיוון אפשרי, אין פה היגיון. אין היגיון, כי אם היה משהו אחד יציב בחיים שלי בשנים האחרונות זה היה צור. נכון, היו לנו עליות ומורדות. אפילו נפרדנו לתקופה. אבל דבר אחד מעולם לא השתנה. מעולם לא הטלתי ספק באמינות של צור (ואם אתם רוצים לדעת עוד היכנסו לכאן).
מעולם.
עד עכשיו.
אני לא יודעת מה קשה יותר לעיכול. העובדה שהוא בגד בי, או העובדה שאחרי כל הניסיונות הנואשים והאומללים שלי להעניק ילד לשנינו, בסוף מתברר שיש לו כבר ילד ממישהי אחרת.
כמה כאב. כמה כשלונות, בדיקות הריון שנזרקו לפח, זריקות, הורמונים, עוברים מוקפאים, עוברים מופרים.
הפלה.
ובסוף, מישהי אחרת הצליחה לעשות כל כך בקלות את מה שאני לא מצליחה לעשות כבר שנים.
היא נתנה לו ילד. ילד שתמיד יחצוץ בינינו.
"ניני בואי," קולו של דניאל שהתעורר, נקודת האור היחידה בחיי כרגע, מחזיר אותי למציאות ומכריח אותי להפסיק לרחם על עצמי. הוא מתקשה להגות את שמי ולכן הוא המציא לי את הכינוי "ניני", שאותו קיבלתי באהבה רבה.
השעה מאוחרת מאוד, אבל דניאל מושך בזרועי ורוצה שאתקרב עמו לחלון. קר מאוד, ומבעד לחלון שנינו יכולים לראות פתיתי שלג תפוחים יורדים להם ברכות על המדרכה. בחוץ יש המון אורות צבעוניים וקישוטים לחג המולד.
אתם בוודאי תוהים איפה אנחנו, אבל אני לא יכולה לגלות. גם כך אמרתי יותר מדי.
"ניני מה זה?"
"זה שלג," אני עונה, ופותחת בהסבר פשטני ככל האפשר על איך נוצר שלג. דניאל מוקסם מהתופעה, ואני נשבעת לעצמי בפעם המיליון שאעשה כל מה שאני יכולה כדי לשמור עליו.
אנחנו ממשיכים לצפות עוד זמן מה בשלג וברחוב שלבש סממני חג המולד. לאחר מכן דניאל נרדם, ואני עושה את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב.
אני יושבת מול המחשב, חושבת על חג המולד הזר לי שסמליו נשקפים מהחלון, ובוראת לי סיפור הכי רחוק שאפשר מהמציאות העצובה שלי.
לחצו כאן לפוסט הבא של עיינה.
