סוף העולם – חלק י'

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

קישור לפרק קודם

קישור לפרק הראשון

מכרות תמנע, 1959

מספר ימים לאחר ששבר אדם את ליבה, עמלה ז'ורז'ט על הכנת מזונם של הפועלים בצריף שלה במכרות. מצב רוחה היה ירוד ביותר. היא הרגישה שבימים האחרונים היא מתנהלת כמו מישהי אחרת. מישהי חסרת חיות ואנרגיה. היא המשיכה לבצע את עבודתה, לעמוד על המשמר מפני אלחנן, ולדאוג לצרכיו של בבי. אבל בתוך תוכה משהו נסדק.

היא ניסתה להתקומם ולמחות בפני עצמה, אבל זה היה מיותר. היא הייתה חכמה מכדי להכחיש את מצבה.

אלחנן התייחס אליה כאילו היא לא יותר מאשר אחת מאבני החצץ שעליהן הוא דורך במכרות. ז'ורז'ט ידעה שזה רק עניין של זמן עד שיחליט לגבות ממנה את המחיר על מעשיה.

היא הוציאה מכיסה שוב את המברג שקיבלה מאדם בלילה שבו נשק לה על שפת החוף. בימים האחרונים בחנה את המברג שוב ושוב. הוא היה הדבר האחרון שנתן לה אדם. כעת היא כבר ידעה שזה יותר ממברג פשוט. בידית העץ שלו הסתתר להב נשלף של סכין. אדם הבין שנשקפת לה סכנה ורצה שתהיה לה יכולת להגן על עצמה.

אדם אמנם שבר את ליבה, אבל היא הספיקה להבין שהוא לא בחור פשוט שעושה מעשים פשוטים. הספר על שמוליק הקיפוד והתותים שהעניק לה לימדו אותה זאת. ועכשיו המברג אולר הזה.

היא התקשתה מאוד להבין את מעשיו הסותרים. המסקנה היחידה האפשרית הייתה שהוא פשוט ריחם על העולה המסכנה והבודדה הזו ממרוקו והשתעשע עמה קצת, זה הכול. ז'ורז'ט ידעה שבשום שלב הוא לא הבטיח לה דבר, וזו אשמתה בלבד שהיא פתחה כך את ליבה בפניו ונכוותה.

צפצוף צורמני נשמע מבחוץ והיא קפצה במקומה בבהלה, ממהרת להטמין את המברג בכיסה. היא נשמה עמוק, לקחה את ארגז האוכל של הפועלים ונשאה אותו החוצה.

בחוץ המתין לה אלחנן בטנדר שלו, זועף כהרגלו. היא חזרה עוד פעמיים לצריף כדי לשאת ארגזים נוספים. הוא לא טרח להציע את עזרתו. ז'ורז'ט בירכה על כך. הדבר האחרון שהיא צריכה הוא להיות איתו לבד שם בצריף.

הם נסעו בשתיקה בדרך החצץ המובילה אל סבב הפירים הקבוע שלהם. ז'ורז'ט ישבה כשידיה מונחות על ירכיה בנוקשות, ומבטה מופנה קדימה. היא ראתה בזווית העין כיצד אלחנן מלכסן אליה מדי פעם את מבטו, וידעה שזה לא מבשר טובות. היא חייבת לנסות לבקש העברה לתפקיד אחר או לעזוב את העבודה.

זהו זה, כבר היום בערב היא תתחיל לברר על עבודות אחרות בעיר.
היא לא תשב בחיבוק ידיים ותמתין לפעם הבאה שהוא יחליט לתקוף אותה.

אלחנן עצר בפירים על פי הסדר הקבוע, ובכל פעם היא ניגשה לתא המטען והוציאה ממנו את האוכל לפועלים.
ואז הם הגיעו לפיר השביעי.
הפיר של אדם ושל אדון שולמן.

לא משנה מה אמרה ז'ורז'ט לעצמה, ועד כמה ניסתה להלחם ברגשותיה, זה היה שיא היום שלה. האפשרות הקלושה להציץ באדם, ולו במבט חטוף, הייתה החלק ביום שהיא ציפתה לו יותר מכול. היא לא הייתה מסוגלת להימנע מזה, ושנאה את עצמה בשל כך.
לרוב הוא היה עומד מאחורי כולם. אבל היא ראתה את דמותו הגבוהה גם מרחוק. הרגישה בנוכחותו גם אם לא החליפו מילה או מבט.

"למה את מחכה?" נבח אלחנן, והיא התנערה בבהלה. בלב הולם פתחה את הדלת והלכה אל תא המטען של הטנדר.

אלחנן פתח גם הוא דלת הטנדר ויצא מצד הנהג, טורק אותה בחבטה עזה. זה היה מנהג שסיגל לעצמו לאחרונה.
רק בפיר השביעי.

ז'ורז'ט נאנחה לעצמה בשקט. היא התפללה שזה יעבור בשלום. החום הכבד, השמש הקופחת, זעמו של אלחנן על כך שהיא ניצלה מתקיפתו ונחישותו הברורה להתעמר באדם ובה בכל הזדמנות – כל אלה הפכו את פיר מספר שבע לנפיץ במיוחד.

למגינת ליבה, היא הבחינה מייד בכך שאדון שולמן, שנהג להמתין ולקבל ממנה את המזון, לא נמצא היום. עיניה שוטטו בחרדה על פני הכורים. היא ראתה את אדם מרחוק, ומבטיהם התלכדו. הוא מיהר להשפיל את עיניו.

כורה בשנות השלושים לחייו בעל שיער שחור ועיניים כהות ניגש לסייע לה.
"מה זה צריך להיות?" קולו של אלחנן השתיק את פטפוטם של הכורים. "איפה שולמן?"
"שולמן, הוא, אה, לא נמצא היום," הכורה גמגם, והלחץ שלו ניכר בגופו הדרוך.
"לא נמצא?" קרא אלחנן בסיפוק והתקדם לעבר הכורה. "וזה למה?"
ז'ורז'ט סלדה בכל נפשה מנטייתו של אלחנן שלא לפספס שום הזדמנות לרדות בעובדיו. נראה היה שהוא שואב מכך הנאה מעוותת.
"אני… אני לא יודע," אמר הכורה בשקט.

אלחנן המשיך להתקרב אליו. דממה מתוחה החליפה את הפטפוט העליז של הכורים.
"אז מי כן יודע?" צעק אלחנן, ואז הרים את ראשו והביט בפניהם של הכורים. "מי כאן יודע למה אדון שולמן לא הגיע לעבודה שלו היום?"

אלחנן התגרה, וז'ורז'ט ידעה בדיוק במי.
אלוהים, בבקשה תעשה שזה יגמר בשלום.
בבקשה.
ידה של ז'ורז'ט התהדקה על ידית המברג שבכיסה.

"אף אחד פה לא יודע?!" אלחנן הגביר את קולו אף יותר. ז'ורז'ט נאבקה בדחף לאטום את אוזניה בידיה, משתדלת שלא לזוז ולא להזכיר לאלחנן את נוכחותה במקום. "אם שולמן לא טרח לעדכן אף אחד, תודיעו לו שזה מנוכה מהמשכורת שלו בתוספת ריבית!"

לחרדתה הרבה, אדם פסע קדימה בצעדים נחושים. הכורים פינו לו דרך כמעט מיד. נדמה היה שכולם צופים בהצגה שהתסריט שלה, וגם סופו, ידועים מראש.
אין פה שום דבר טוב, חשבה ז'ורז'ט בייאוש. שום דבר.

אדם ניצב כעת מול אלחנן, קרוב מאוד אליה. הכי קרוב שהיה מזה ימים. היא לא הייתה יכולה שלא להביט בערגה בשערו השחור, בעיניו הירוקות ובפניו השזופים והמאובקים מן העבודה במכרות.

"אדון שולמן לא הרגיש טוב היום," קולו היה מאופק, ולסתו חשוקה. ז'ורז'ט ידעה שבתוך תוכו הוא זועם. היא התפללה שלא יעשה משהו פזיז.
אלחנן פרץ בצחוק.
אדם שתק, מבטו נעוץ בהרים שמעבר לכתפו של אלחנן.
"חולה אתה אומר?" הוא ניסה להוציא את אדם משלוותו, וכולם ידעו זאת.

אדם המשיך לשתוק.
"כמו שאמרתי תמסור לו שזה יורד לו מהמשכורת."
"לא," אמר אדם בשקט, וליבה של ז'ורז'ט כמו צנח במדרון תלול.
"מה אמרת?" קולו של אלחנן עלה באוקטאבה.
"מה ששמעת. לא."
אלחנן התקרב לאדם בצעד מאיים, וז'ורז'ט כלאה את נשימתה בין צלעותיה.
"תחזור שנית?"
"אדון שולמן חולה," אמר אדם במתינות. "הוא יביא אישור מרופא."
"לא מעניין אותי הרופא שלו!" צרח אלחנן מול פניו של אדם. "פה אני קובע!"

אדם לא אמר דבר, וז'ורז'ט הייתה גאה בו על איפוקו.

נראה שגם אלחנן הבין שלא יצליח להוציא את אדם משלוותו, משום שלפתע הוא נפנה לאחור בתנופה, ונעץ את מבטו הזדוני בז'ורז'ט.

"את! על מה את מסתכלת שם?!" לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה, שלח אלחנן את ידו הגסה והפיל מראשה של ז'ורז'ט את כובע הקש שחבשה על ראשה תמיד. "מסתירה את המבט הערמומי שלך מאחורי הכובע? בשביל מה? הרי עם העור השחור שלך שום דבר לא יעזור לך פה."

אלחנן פרץ בצחוק, וקולות גיחוך נשמעו בקרב הכורים.

ז'ורז'ט הביטה בעפר שלרגליה בזעם כבוש. לחייה בערו מההשפלה הזו. היא רצתה לענות לו כגמולו, אבל ידעה שזה רק יעורר בעיות נוספות.

ואז היא עשתה טעות.

היא הרימה את עיניה אל אדם. כל זכר לאדישות ולאיפוק נמחה מהן כעת. אותו זיק מסוכן שהיא כבר ראתה בעיניו נדלק בהן כעת.

"עושה פה עיניים לפועלים אה?" אלחנן המשיך, נהנה בבירור מזעמו של אדם, ההולך ומתעצם לנגד עיניהם. "בשביל מה להתאמץ?" קולו נטף ארס. "הרי כולם פה יודעים שאת הזונה של אדם."

המילים שלו צלפו בז'ורז'ט ללא רחמים. היא לא העזה להרים את ראשה. היא הייתה בטוחה שאדם ישתולל. אבל להפתעתה במשך שנייה או שתיים הוא לא הוציא הגה מפיו. ואז היא שמעה אותו מדבר בקול חזק וברור לכורים האחרים.

"לכו לאכול."
הכרת טובה פשטה בה. אדם רצה לחסוך ממנה השפלה נוספת לעיניהם של הכורים.
"סליחה?!" אלחנן שאג.
"לכו לאכול," חזר אדם, בקול רם עוד יותר.
"אם שכחת, אני זה שמחלק כאן את ההוראות!"
"ומה ההוראה שלך בדיוק?" קולו של אדם רעד מרוב זעם, וז'ורז'ט ידעה שהוא עושה מאמץ על אנושי כדי להישאר רגוע. "למנוע מהכורים אוכל כדי שישמעו את השקרים וההתעללות שלך?"

אלחנן המשיך להתלהם, אבל גם מבלי להרים את ראשה, הבינה ז'ורז'ט על פי קולות נעליהם של הכורים הרומסות את החצץ שהם מתפזרים משם. הכורים הוכיחו שוב למי נאמנותם נתונה.

"אתם תשלמו על זה!" צרח אלחנן. "כולכם תפוטרו!"

"שנינו יודעים שאתה לא תפטר אף אחד," אמר אדם ברוגע. "ייקח לך חודשים להכשיר כורים חדשים." ז'ורז'ט כבר הבינה מספיק כדי לדעת שהעבודה במכרות דרשה הפעלת ציוד ומכונות מתקדמות מאוד. מדי פעם הגיעו מהנדסים למכרות לימי השתלמות ולימדו את הכורים דברים חדשים. העבודה במכרות כלל לא הייתה פשוטה ודרשה מומחיות וניסיון. האיום של אלחנן לפטר את כולם היה איום סרק, וכולם ידעו זאת.

רק כשהיא הרגישה שהכורים האחרים התרחקו מספיק, העזה ז'ורז'ט להרים את פניה הלוהטים מבושה וממבוכה.

אדם הביט בה ברוך רב לפני שהסיט את מבטו בחזרה לאלחנן.

"זו הפעם האחרונה שדיברת על ז'ורז'ט בצורה כזו," לא הייתה שאלה בדבריו.

אלחנן פרץ בצחוק. "אתה שוב שוכח מי כאן הבוס, עבריין שכמוך. אני אדבר איך שאני רוצה. הרי בסך הכול אמרתי את האמת. היא הזונה שלך. וההתנהגות שלך כאן רק מוכיחה את זה."

ז'ורז'ט ראתה כיצד מאגרף אדם את ידיו, ותהתה כמה זמן עוד יוכל לעמוד בהתגרות הזו. היא הייתה בטוחה שכמוה, גם הוא מבין שאלחנן רוצה לגרור אותו לאלימות בכל דרך אפשרית. ידה התהדקה סביב המברג שלה בכוח.

לפתע כרך אלחנן את זרועו סביב כתפה והצמיד אותה אליו. עיניה של ז'ורז'ט התרחבו באימה.

עיניו של אדם נורו אליה במהירות, ואז אל אלחנן.

"אז מה אתה אומר? היא טובה?"  אלחנן הצמיד אותה אליו בכוח. היא ניסתה להשתחרר אבל זרועו העצומה לפתה את כתפיה בעוצמה כזו שהיא הייתה בטוחה שתותיר אחר כך סימנים על עורה.

ליבה הלם במהירות. המברג היה בכיס שצמוד לרגלו של אלחנן, והיא הבינה בחרדה שהוא חש בעצם זר שם על פי הדריכות שפשטה בגופו.

"מה יש לנו פה?" הוא המהם בשקט, סיפוק רב נשמע בקולו. מבלי שביקש, קיבל תחמושת חדשה כנגדה.

"אל תיגע בה!" צעק אדם ועשה צעד נוסף בכיוונו. ז'ורז'ט ראתה את הייאוש בעיניו, וליבה נחמץ.

"אל תזוזי!" אלחנן הפעיל עליה כוח נוסף, והיא חשקה את שיניה בכאב. הוא הכניס את ידו לכיסה ושלף משם את המברג.

"לא סתם אומרים מרוקו סכין נכון?" זרועו שאחזה בה התרוממה אל שערה ומשכה בו בכוח. "מסתובבת לי פה במכרה עם סכין? אין לך בושה?!" הוא צרח, וז'ורז'ט צעקה גם היא מהכאב הרב שפשט בקרקפתה.

ואז הכול התרחש תוך שניות.
אדם התנפל על אלחנן כמו חיה שצדה טרף.
ז'ורז'ט צרחה.
אלחנן ואדם התגוללו על החצץ בחילופי מהלומות, והכורים ששמעו את ההמולה רצו אליהם.

הסכין נשלפה, ודם נשפך על החול החם, צובע אותו באדום כהה ומחריד.  

קישור לפרק הבא

לא יכולים לחכות לפרק הבא? הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו אותו ישירות למייל שלכם!