דנה רדא, בעיניים כלות

אני דנה, ואני שמחה שהגעתם לבלוג "הסיפור של דנה"!
אני אוהבת לקרוא, לכתוב ולשתף אתכם בתהליך היצירה. רוצים להציץ במגירות הסודיות שלי? 

נהנתם לקרוא?

למה שלא תפנקו את עצמכם:
בסיפור טוב
בהמלצות שיחסכו לכם זמן וכסף
בסודות מעניינים מעולם הספרים

פוסטים מומלצים

סוף העולם – חלק ט'

סיפור בהמשכים מאת דנה רדא

קישור לפרק קודם

מרסיי, צרפת, 1959

אמאל התיישבה ליד מכתבת העץ הממורקת בחדר העבודה בוילה היוקרתית שבה התגוררה בשנים האחרונות.
היא קראה שוב, בפעם השלישית, את המכתב שהגיע אליה מישראל.
בתוך תוכה, היא כנראה תמיד ידעה שיום יבוא ויגיע אליה המכתב הזה. מצפונה המתין כל השנים וחיכה למכתב שיגיע ויאושש את מה שכבר ידעה.

היא נטשה את אחותה ודנה אותה לאותו גורל שבו קוללה היא עצמה.

אמאל הניחה את הדפים על המכתבה בזעף ונפנתה לחלון הגדול שהשקיף על נמל מרסיי. החלון היה כה נקי עד שהיא ראתה בו את השתקפות דמותה. שערה הכהה היה מסופר קצר בתספורת אופנתית ופניה העגולות חפות מחיוך. שמלתה הכחולה המנוקדת בלבן וחגורת המותניים באמצעה היו מעילית האופנה הפריזאית, והחמיאו לגזרתה העגלגלה. הוילה הייתה ממוקמת באחת השכונות האמידות שבעיר, ונבנתה כך שכמעט מכל חדריה נשקף נוף ישיר לנמל ולים התיכון. היא הרגישה כאילו היא חלק מציור של אחד מאומני הפרובאנס הידועים.

ציור שבינו לבין המציאות הקשר רופף ומקרי.

אמת. היא חיה כבר ארבע שנים חיים נוחים מאוד. היא בעלת וילה ים תיכונית, יש לה משרתים וממון לא מבוטל. בעלה, המבוגר ממנה בשש עשרה שנים, עשה חיל בעסקיו מאז שהגיעו לכאן.
אבל האם היא שייכת לשם?

אמאל הרימה שוב את הדפים הכתובים בצרפתית, בכתב ידה היפה והצפוף של אחותה הצעירה ז'ורז'ט. היא קראה שוב את החלק האחרון. בשונה מהמכתבים הרגילים, שהיו משופעים בתיאורים טכניים למדי של חיי אביה ואחותה בישראל, הפעם בחרה אחותה לחשוף יותר. עיניה של אמאל התרוצצו בין המילים בקדחתנות.  

מכתבה של ז'ורז'ט

ספק אם ידעה ז'ורז'ט כיצד ישפיעו מילותיה על אמאל.

אמאל עצמה את עיניה בחוזקה. גרונה היה חנוק, אבל עיניה נותרו יבשות כרגיל. לאחר שנים של בדידות היא כבר התקשתה לבכות.

ז'ורז'ט צדקה.

מאז אותו יום ארור שבו איבדה את אהובה, נעלה אמאל את ליבה ויבשה את דמעותיה. היא הייתה מחשיבה את עצמה לאדם נטול רגש לחלוטין, אלמלא שתי בנותיה. הן היו היחידות שהיו יכולות לחלץ ממנה חום ואהבה.

ז'ורז'ט. ז'ורז'ט טובת הלב, האצילית והאמיצה. היא מבקשת ממנה סליחה. גיחוך צורמני נפלט מגרונה של אמאל. זו בדיחה. אם מישהי מהן צריכה להתנצל, הרי זו היא. היא האחות הבכורה. היא ידעה אילו חיים מצפים לז'ורז'ט לצדו של בבי. הוא היה אביה והיא תמיד תאהב אותו. אבל היא הכירה את פגמיו יותר מכל אחד אחר. היא הייתה צריכה לדעת שאחרי שאיבד כל כך הרבה, הפגמים שלו יתפרצו החוצה בשלב כלשהו. אפילו עם ז'ורז'ט שלו, בבת עינו.

אמאל נאנחה. היא תמיד הרגישה שז'ורז'ט קיבלה יחס מועדף בשל היותה בת זקונים. כעת התחושות הללו נראו לה כל כך מטופשות ולא צודקות.
האמהות שינתה אצלה דברים כה רבים.

היא הרהרה שוב בדברים שכתבה ז'ורז'ט. היא ידעה ללא כל צל של ספק שז'ורז'ט התאהבה בבחור לא נכון. כלומר, כל בחור שלא בבי בחר עבורה. אמאל רק הייתה יכולה לדמיין כיצד הגיב בבי לדבר כזה. בבי שירד מנכסיו ומעמדו, וחי כאדם פשוט במעברה בישראל. היא התכווצה מהזיכרונות שעלו בה ומהפחד שפשט בה שוב.

הדלת נפתחה לפתע ברעש ולתוך החדר התפרצו שתי ילדות כבנות שבע ותשע. שתיהן לבשו שמלות בצבעי פסטל עליזים ושערן הכהה היה אסוף בשתי צמות. שרה ואביגיל שלה. הדבר היקר לה ביותר בעולם. תמיד ידעה שלילדיה יהיו שמות עבריים, כאלה שיהיו מוכרים בכל מקום. היא הרגישה שזו דרכה לכבד את זכרו של אחיה משה שהקריב את חייו למען הציונות.

"ממו!" קראה אביגיל, הבכורה שלה. "מה את עושה?"
סוף סוף הפציע חיוך על פניה של אמאל, והיא הזמינה את הבנות להתקרב אליה.
"אני קוראת מכתב."
"מכתב?" קולה השקט של שרה היה מהול בקורטוב חשדנות. אמאל לא האשימה אותה, לאחר כל הטלטלות שספגה בחייה הצעירים.
"זה מכתב מאחותי."
"ז'ורז'ט!" שתי הבנות קראו בשמחה. הן זכרו את דודתן הצעירה ואהבו אותה מאוד.
"נכון," חייכה אמאל.
"מה היא מספרת, ממו?" שאלה אביגיל בהתלהבות.

אמאל הרהרה לרגע לפני שענתה. "אני חושבת שהיא רוצה שנפגש." עיניה גיששו בחשש אחר שינויים בהבעות פניהן של הילדות. הן עברו כל כך הרבה. היא לא ידעה איך הן יגיבו. היא בקושי ידעה מה היא בעצמה רוצה, אם כי זה הלך והתבהר לה מרגע לרגע בעוצמה שלא ניתן להתעלם ממנה.

"היא תבוא לכאן?"
"לא, יקירתי."
 "אנחנו ניסע לשם?" קולה של שרה היה גבוה. "לישראל? למדבר?"

אמאל השתהתה לפני שדיברה. האם היא באמת תעשה את זה? האם היא תטלטל את בנותיה, שחיות בנוחות ורווחה כאן, למדבר בישראל? לסוף העולם?

"כן," אמרה בקול, גם לילדותיה ובעיקר לעצמה. "אנחנו נוסעות לישראל."

הגיע הזמן שאמאל תחזיר את חובה לאחותה. הגיע הזמן שהיא תחיה במקום שאליו היא שייכת.
נכון, היא תוותר על הנוחות ותצטרך להתחיל מחדש.
אבל היא בת עשרים ותשע, אם לשתי בנות.
היא אישה עשירה עכשיו.
ואלמנה.

והיא לא תיתן שהסיפור שלה יחזור על עצמו עם ז'ורז'ט.

קישור לפרק הבא.

לא יכולים לחכות לפרקים הבא? הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו אותו (ועוד פוסטים מעניינים) ישירות למייל שלכם.

2 מחשבות על “סוף העולם – חלק ט'”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים לקבל עדכון בווטסאפ על הפוסט הבא? לחצו על האייקון

מוזמנים לשתף עם חברים:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

פוסטים נוספים שתהנו לקרוא:

מכתבו האחרון של אלי כהן מאת דנה רדא

אלי כהן – האיש שלנו בדמשק

במיוחד ליום הזיכרון ויום העצמאות – פוסט מרגש על סיפור חייו של אלי כהן, וסיפור קצר שכתבתי באנגלית בהשראתו בגיל 15!

ספרי שואה מומלצים - בלוג הסיפור של דנה

ספרי שואה מומלצים

ספרים מרגשים על תקופת השואה ומלחמת העולם השנייה מכמה זוויות מבט ייחודיות שאתם חייבים לקרוא!

תרגילי כתיבה - אוסף רעיונות שיעזרו לכם להתחיל לכתוב

תרגילי כתיבה

תמיד רציתם להתחיל לכתוב ולא ידעתם איך? הפוסט הזה במיוחד עבורכם! אוסף רעיונות פשוטים שיתנו לכם השראה!

למה שלא תפנקו את עצמכם

בסיפור טוב
בהמלצות שיחסכו לכם זמן וכסף
ובסודות מעניינים מעולם הספרים

רשימת ספרים מומלצים מעולים!

מתלבטים איזה ספר לקנות ולא רוצים להתאכזב?
משוטטים בין המדפים בספריה ולא יודעים מאיפה להתחיל? 
הרשימה הזו בדיוק עבורכם!
ברשימה תמצאו מעל 90 ספרים מומלצים ממגוון ז'אנרים וסגנונות.
בטוחה שתמצאו שם ספרים שתאהבו לקרוא!
 

השאירו פרטים והרשימה תשלח אליכם למייל

דנה

דנה רדא, בעיניים כלות

מוזמנים ליצור איתי קשר