למה לכתוב רומן היסטורי ואיך מתחילים?
אחרי שכתבתי את הרומן ההיסטורי "הצוואה של לידיה", ובעקבות הספר החדש שאני מקווה שייצא לאור בקרוב – "הסוד של אמאל", שואלים אותי הרבה למה אני כותבת רומנים היסטוריים? איך ניגשים לתהליך המורכב הזה? איך עושים תחקירים? הרי זה דורש כל כך הרבה עבודה, איך יש לי כוח לזה? תחקיר מפורט, הגובל לעתים בעבודת בילוש של ממש. הצלבת פרטים, קריאת חומרים רבים, מאמרים, ולפעמים גם ביקור באתרים (אם הדבר מתאפשר). אז למה בעצם? אלו שאלות מעניינות ומרתקות, אז החלטתי שהגיע הזמן להקדיש לזה פוסט. התשובות, לפחות עבורי, מורכבות מכמה רבדים. אז שנתחיל?
לאהוב היסטוריה
אי אפשר לכתוב רומן היסטורי אם לא אוהבים היסטוריה. מאז ימי הנערות שלי, אני אוהבת לקרוא וללמוד היסטוריה. תמיד נמשכתי לרומנים היסטוריים. מסקרן אותי כל כך לדעת איך הגענו לנקודת הזמן הזו בעולם. מה היה שונה פעם? איך חיו פעם? מה הקשיים עמם התמודדו האנשים?
זה גורם לי להעריך את התקופה שבה אנו חיים, לבחון אותה מזוויות שונות ולא לקבל דברים כמובן מאליו. אני אוהבת לדעת דברים, ולאגור אותם בתוך מוחי. מן תחביב חנוני שכזה… דבר נוסף שמסקרן אותי במיוחד הוא הקהילות היהודיות בתפוצות לאורך הדורות, ובפרט במאה השנים האחרונות. סיפורי העלייה של כל העדות מרתקים אותי, "כור ההיתוך" שנוצר כאן הוא מקור בלתי נדלה לדילמות, חיכוכים, ורעיונות נפלאים לסיפורים.
ללמוד וללמד היסטוריה
אני מאוד אוהבת ספרים שמעשירים אותי ומלמדים אותי. בעיניי זו זכות להעביר הלאה ידע שאני צוברת. זכות גדולה עוד יותר היא לגרום למי שקורא להרהר באותה תקופה, לשאול שאלות ולחדש.
ב"צוואה של לידיה" למשל, בחרתי לכתוב על אילת ומכרות תמנע בשנות החמישים, ועל המתח הבין עדתי שהיה אז בארץ. הייתי מאושרת לשמוע מקוראים רבים שהם למדו מהספר דברים חדשים שלא ידעו, ובמיוחד, התרגשו מהסיפור על ראשית ימי המדינה. על התחקיר שערכתי לספר זה תוכלו לקרוא בפוסט "איך עושים תחקיר לרומן היסטורי".
בספר החדש שטרם יצא לאור, "הסוד של אמאל", הסיפור המרכזי מתרחש בארץ בשנות השישים, והפעם בחנתי את התקופה מזווית מעט שונה. אישה עשירה מאוד מקבלת על עצמה אתגר – להקים מפעל טקסטיל באחת מערי הנגב. הפעם, הקונפליקט נסוב סביב קפיטליזם מול סוציאליזם, מול מי שהיו בארץ בתקופת המחתרות ומלחמת העצמאות, ומי שהגיעו מאוחר יותר ו"נהנו" מהדרך שסללו עבורם מי שהיו כאן. וכמובן, כשמדובר באישה הרי שכל זה רק מתעצם…
ציר נוסף בעלילה מתרחש בתקופה אחרת לגמרי – תקופת המושבות בשנות העשרים של המאה הקודמת. על מי ומה מסופר שם לא ארחיב כדי לא לספיילר… כל תקופה מביאה איתה אינסוף דילמות וקונפליקטים, וצריך לבחור במה להתמקד כדי שהסיפור לא יתבדר. במקרה הזה בחרתי לבחון מה מתרחש כאשר בת ליישוב האשכנזי החרדי העתיק בצפת מגיעה למושבה מטולה והופכת לפועלת בבית חווה של יוצאי ספרד?
כיצד היא מסתגלת לחיים בחווה חלוצית? עם אילו אתגרים ביטחוניים התמודדו אז אנשי היישוב? איך נראו החיים במושבה מרוחקת כל כך באותה תקופה?
שאלות מרתקות, לפחות בעיניי. וכדי לענות עליהן חקרתי רבות ואף ביקרתי במושבה מטולה הקסומה ובעיר העתיקה בצפת.
בסיפור הזה יש ציר נוסף במדינות שמעבר לים, אך על כך לא נרחיב כי זה באמת יהיה ספויילר ענק ☺️, תוכלו לקרוא על כך בספר השלם בהמשך.
מאיפה מתחילים?
רומנים היסטוריים הם בדרך כלל לא קצרים, אז איך מתחילים בכלל? השיטה שעובדת, לפחות עבורי, היא להתחיל מרעיון מרכזי, כמו מה שכתבתי למעלה. ואז להתחיל לחקור. ומה שבדרך כלל קורה זה שהמחקר מוליד עוד רעיונות.
אתן דוגמה. בספר "הסוד של אמאל" חקרתי על משהו ספציפי שהתרחש על אדמת מרוקו בשנות החמישים. ותוך כדי קריאה בספר עיון על אותה תקופה, הבנתי שברצועת החוף המסויימת שעניינה אותי, ישבו גם צוענים. זה מייד הדליק את הדמיון שלי, וגרם להופעת דמות משנית בעלילה, של אדם צועני כמובן. הדמות מבליחה רק לפרק אחד אך תפקידה חשוב ביותר. ספק אם זה היה מתאפשר אלמלא קראתי על זה בתחקיר. דרך אגב, אם מעניין אתכם לקרוא עוד על דמויות, הפוסט "דמות עגולה" יתאים לכם בדיוק.
דוגמה לסצנה עם קונפליקט היסטורי
הסצנה הבאה מתוך "הסוד של אמאל" חביבה עליי במיוחד. אמאל מראיינת מעומדים לתפקיד המנכ"ל במפעל הטקסטיל שהיא מקימה. בואו וקראו איך בסצנה הזו באים לידי ביטוי גם המתח בין הישן לחדש, ובפרט היחס לעולים החדשים כאל כח עבודה נחות וזול.
הדברים נשמעים אולי קיצוניים ובלתי סבירים, אך הקטע הזה נשען על תחקיר וחומרים שעוסקים באופן הקמת התעשייה בארץ בשנות החמישים והשישים, ואילו סוגי אוכולוסייה המדינה ייעדה לכל תפקיד. ניתן לקרוא על כך בהרחבה בספר "היד הלא נעלמה – הפוליטיקה של התיעוש בארץ ישראל" מאת דוד לוי-פאור.
קטע מתוך "הסוד של אמאל":
"לסיכום, גבירתי, אני חושב שאני מתאים לתפקיד. יש לי ניסיון קודם בניהול מפעל. באופן אישי, אני מאמין שיש לנו כאן הזדמנות פז להיטיב עם העולים הללו."
אמאל החניקה פיהוק והזדקפה. זה היה המועמד השישי שראיינה. עד כה, מצאה רק אדם אחד שהתאים בעיניה למשרת ניהול משאבי אנוש. היא חיפשה גם מנהל ייצור, מנהל לוגיסטי ומנכ"ל כמובן. את יתר המשרות תאייש מאוחר יותר, אבל עליה למצוא מנהל כללי בהקדם. עליו להיות מקצועי, אמין וישר. אחד כזה שיוכל להיות יד ימינה וינהל את המפעל בהתאם לערכיה ולעקרונותיה.
המועמד שישב לפניה כעת היה בשנות הארבעים המוקדמות שלו, גבוה וכחוש. שערו הכהה סורק לצד והוא הרכיב משקפיים. הוא היה משכיל ומנוסה לכאורה, אך הדבר הראשון המעניין שאמר ברבע השעה שחלפה מאז נכנס, הוא המשפט האחרון בקשר להטבת תנאים לעולים החדשים. אולי סוף סוף הגיע לכאן מישהו שיוכל לראות את העובדים כבני אדם ולא רק ככח עבודה זמין וזול.
"המשך בבקשה, מסייה. איך אתה חושב לעזור לעולים?"
מפינת הצריף נשמעה נחרת בוז. מר חרמוני, כמובן. למרבה מזלו של מר חרמוני, יפתח הפריד בינה לבינו, אחרת סביר מאוד להניח שכבר הייתה חובטת בראשו בקלסר עב הכרס שנח מולה על השולחן. יפתח כנראה חזה את ההתפתחות האפשרית הזו והחליט לשבת באמצע.
"העולים כאן בעיירה אינם מתאימים לעבודה חלוצית, וגם אינם בעלי כישורים והשכלה כלשהי," אמר המועמד בקול גבוה ומלא חשיבות עצמית. "אין להם עבודה, והם מבלים את הזמן בשתייה ובבטלה. עבודה בקווי הייצור היא המתאימה להם ביותר, ואת זה נוכל לתת להם. אני מאמין שנוכל להפוך אותם למודרנים."
"מודרנים?" היא חזרה אחריו.
"כן, הם מגיעים מתרבות אחרת, פרימיטיבית. עלינו מוטלת החובה ללמדם ולהפוך אותם לתרבותיים יותר."
אמאל הרגישה כיצד הדופק שלה מתחיל לטפס מעלה, וכעס נאגר בבטנה. לצדה, הזדקף מעט יפתח במקומו, והביט בה מזווית עינו.
סיכום – למה לכתוב רומן היסטורי?
אני חושבת שהקטע הזה ממחיש היטב את הקונפליקט ההיסטורי שבו עוסק הסיפור. לא אוכל לספר כיצד מסתיימת הסצנה, אבל אומר רק שאמאל ממש לא נשארה חייבת לאותו מועמד, והוא הועמד במקומו ועוד איך… הקטע ממחיש גם את עומק והיקף התחקיר הנדרש לרומן היסטורי. לעתים פסקה, או אפילו שורה, מחביאה מאחוריה שעות רבות של תחקיר וקריאת חומרים רבים מאוד.
אז מה חידשתי לכם בפוסט? אשמח לשמוע מוזמנים לכתוב לי כאן בתגובות!
